זה לא סוד שסרטי פיקסאר ואני בזוגיות מושלמת מזה זמן רב, אבל לסדרת "צעצוע של סיפור" במיוחד מקום חם בלב מאז שאני זוכר את עצמי. אחת הקלטות הראשונות שלי ( להסביר מה זה?) - יחד עם "מפלצות בע"מ" (עוד קלאסיקה פיקסראית) הייתה "צעצוע של סיפור 2". מספר הפעמים שהקלטת הזו נוגנה במהלך שנות ילדותי היא מבעד לאמצעי ספירה שיש בידינו. וודי ובאז נחקקו אז בזיכרוני לעד, וכך גם קופסת הצעצועים שהלכה וגדלה ( עד היום אגב), התחפושות בפורים והפוסטרים בחדרי. כשהסרט השלישי הגיע, הייתי כבר בכיתה ה', והאקסטזה החלה - ראיתי שוב את שני הסרטים הראשונים כשהם יצאו מחדש בבתי הקולנוע בתלת מימד, ביליתי שעות רבות באתר הסרט ( להסביר מה זה?), ציירתי את כל הדמויות החדשות וחיכיתי לרגע המיוחל - וכשהוא הגיע, כמו כולם, גם אני לא נשארתי אדיש.
שלא כמו כולם, הידיעה על סרט רביעי בסדרה לא הכתה בי כרעם ביום בהיר ולא הוציאה אותי לרחובות למחות - מי אני שאתלונן על פרק נוסף בסדרה שכל פרק שלה התעלה על קודמו? הסרטונים הקצרים והספיישלים לטלוויזיה שיצאו בעשור האחרון ( אם לא ראיתם, מומלצים בחום וזמינים אונליין - Toy Story of Terror! ו - Toy Story That Time Forgot) רק הגדילו את הרצון שלי לראות את הדמויות האלה שוב על המסך הגדול.
וכשהגיע הזמן לרביעי בתור - תאמינו לי שהייתי שם בערב הפתיחה.
אז איך הסרט? יצירת מופת? כן. אבל עם בעיות? כן. שומר על המסורת? כן. אז איך זה הגיוני? על הכל בביקורת הבאה:
הסיפור:
גיבורי הסדרה נמצאים באותו מקום בו עזבנו אותם בפעם האחרונה - בבעלות בוני אנדרסון, ילדה קטנה וחמודה שקיבלה אותם מהבעלים הותיק, אנדי, לאחר שזה עזב לקולג'. בוני אוהבת את הצעצועים שלה, אך וודי מרגיש מעט זניח - לאחר שלא הצטרף לשעת המשחק מזה זמן רב. למרות זאת, הוא עדיין נאמן מתמיד לבעלים שלו, וכשזו עולה לשנתה האחרונה בגן וחוששת מהמעבר - וודי מתגנב לתיק שלה ובעזרת כמה חומרי יצירה מהפח הקרוב שהוא מניח על שולחנה, בוני יוצרת את פורקי, למעשה Spork עם חוט פלסטיק בתור ידיים. פורקי מפיג את בדידותה והופך במהירות שיא ל-"צעצוע" האהוב על בוני, אך מה לעשות שפורקי הוא בכל זאת כלי אוכל חד פעמי, ולכן הוא חש צורך תמידי להגשים את ייעודו - להיות בפח. וודי, ששם לעצמו למטרה לשמור על פורקי - בשל מעמדו החשוב לבעלים - נופל מהואן הנוסע כשהמשפחה יוצאת לטיול. כמכאן, וודי, פורקי, באז ושאר הצעצועים יוצאים להרפתקאות שונות ובהן הם מהרהרים על מקומם בעולם ועל הדרך פוגשים , בין היתר, את בו פיפ - בובת החרסינה ואהובתו של וודי משכבר הימים שנתרמה לפני שנים רבות, גאבי גאבי הבובה הישנה והרשעית ועוזריה הפיתומים הקריפיים, דאקי ובאני - בובות הקרנבל הציניות, ועוד ועוד...
התהייה הגדולה של רבים וטובים הייתה איך ניתן להמשיך סיפור שנגמר בצורה כה מושלמת בסרט השלישי? הסרט הזה, כמו הסרטים הקצרים והספיישלים לפניו, מראה שיש עוד הרבה סיפורים לספר. בתשובה לשאלה זהה השיב הבמאי ג'וש קולי שמבחינתו הטרילוגיה חתמה את סיפורם של הצעצועים ואנדי, אבל לא של הצעצועים עצמם. הסרט הזה מוכיח זאת - הסיפור מצליח לקדם את הדמויות, להעלות את הסיכונים, לגעת בנושאים יותר קודרים מקודמיו (וזה אומר משהו - בהתחשב בסרט השלישי), ולדון בשאלות קיומיות רציניות ( לא מה שהייתם מצפים מסרט על צעצועים, נכון?), וכל זאת בעוד שהוא שומר על המסורת של הסדרה. לרגע אין תחושה שזה לא סרט "צעצוע של סיפור", אבל בד בבד לרגע אין תחושה שזה משהו ממוחזר. אז כן, האמוציות, האקשן, הצחוק (שמעתי רבים שאומרים שזהו הסרט המצחיק ביותר בסדרה - מודה שצחקתי בקול, אבל צפייה שנייה תיתן את החותם לקביעה), הדרמה - הכל כאן. אז אם פחדתם מסתם עוד "cash grab", זה לא המקרה: פיקסאר, לא מפתיע, עושה זאת שוב. כסרט שעבר כל כך הרבה מהמורות בדרך ( החל מהתפטרותם של ראשידה ג'ונס ו-וויל מקורמק מכתיבת התסריט, ועד לעזיבתו של ג'ון לאסיטר - האב הרוחני של הסדרה - את בימויו ולבסוף את האולפן כולו על רקע האשמות של התנהגות לא נאותה כלפי עובדותיו), אינו נותן תחושה שמדובר במסחטת כסף.
הדמויות:
וודי תמיד המצפן הרגשי והמנהיג האלמותי של הסדרה הזו, תפקיד שהוא חלק עם באז מידי פעם, אבל במקרה הזה - זה ה-סרט שלו. בתור צעצוע שראה כבר הכל, וודי נאבק בין שני תפיסות מכריעות: נאמנות בלתי מתפשרת לבעלים (ואפילו קושי להתגבר על אנדי), מול הפחד מהאי רלוונטיות, והרצון המתמיד להתקדם ולראות עולם - שרק מתגבר כשהוא פוגש את בו פיפ. בו, שהייתה דמות יותר ברקע בשני הסרטים הראשונים ( זמן מסך של שש דקות כולל!) ונעלמה כמעט לחלוטין מהסרט השלישי ( הסיבה האמיתית לכך הייתה שהיוצרים חששו שהיא לא תעמוד כלל בסצנת המשרפה המכרעת בסוף הסרט, משום שהיא בובת חרסינה), מקבלת כאן תפקיד רציני הרבה יותר ופעיל הרבה יותר. בתור אחת שראתה את החיים בחוץ וחיה כצעצוע אבוד מזה זמן רב, היא במקום אחר לגמרי מהמקום שבו וודי נמצא כעת. העובדה הזו והאהבה הלא ממומשת אליה משמשת כבסיס הרגשי של הסרט.
כמו כל סרט בסדרה, גם דמויות חדשות גונבות את ההצגה פעם - פורקי (טוני הייל), שתחושת האובדניות שלו והתמימות הילדותית כמעט גונבת כל סצנה; גאבי גאבי (כריסטינה הנדריקס), הבובה הנבלית ממבט ראשון, אך עם סיפור רקע שיגרום לכם להזדהות עם מטרותיה; דאקי ובאני, הלוא הם הצמד הקומיקאים המוצלח קי ופיל ( Key and Peele), בובת ארנב וברווז שנמכרות כפרסים בקרנבל עם בדיחה מתמשכת מוצלחת מאוד; גיגל מקדימפלס, בובת פולי פוקט זעירה ונחושה וחברתה הנאמנה של בו פיפ; ודיוק קאבום, בובת פעלולן קנדי שלוקח את עצמו ברצינות רבה וסובל מטראומת עבר - קיאנו ריבס בקולו ממשיך את מה שנקרא בידי רבים ה - "Keanussance" בקיץ הזה, עם הלהיט "ג'ון וויק 3", הופכת אורח זכורה בקומדיה הרומנטית של נטפליקס "Always Be My Maybe", וההופעה בכנס משחקי המחשב E3 כדי לקדם את המשחק "Cyberpunk 2077" שיצא בשנה הבאה.
כשכל הדמויות האלו במרכז הבמה, כמובן שהדמויות המוכרות יצטרכו לקחת צעד אחורה - וזה המקרה בסרט הזה. באז עובר מסע משלו, אך עיקרו הוא בלנסות לתמוך ולסייע לוודי. הצמד הדינמי שמחזיק את הסדרה הזו עובד מעט בנפרד כאן - אך זה עדיין מרגיש נכון. ג'סי, רקס, האם, הזוג potato head (עם עבודת משובחת מצד פיקסאר של שחזור קולו של דון ריקלס, שנפטר ב-2017 - לפני הקלטת הקולות), סלינקי, בולזאי וכו' "נזרקים" הצידה גם הם - למעשה, מבלים את רוב זמנם בואן החונה של המשפחה ומנסים להעסיק את בוני עד לשובם של האחרים. התגובה המיידית שלי הייתה אכזבה, כי בכל זאת אלה הדמויות שגדלתי עליהן, אך כשהתברר לי סיום הסרט (בו אעסוק בהמשך), ובידיעתי שיש לא מעט סרטים, סרטונים ועוד בכיכובם (ויהיו עוד), הבנתי את ההחלטה, והיא די חכמה. אחרי הכל - זה הסרט של וודי, וזה זמנו לזרוח.
ומה עוד?
האנימציה, מיותר לציין, מרהיבה מתמיד - פיקסאר תמיד שמים לעצמם למטרה לקדם את הענף בכל סרט שיוצא, וב-24 השנים שעברו מאז הסרט הראשון, ההבדלים עצומים. תמיד מרשים אותי, במיוחד בהמשכים ובסדרה זו בפרט, הוא שימור המראה הקלאסי של הדמויות בעוד שהטכנולוגיה השתפרה פלאים. סרט כמו "צעצוע של סיפור 3", שלפני 9 שנים היה מרהיב ביופיו, יכול להיראות מיושן בהשוואה לויזואליה כאן.
הפסקול כמובן עדיין בהלחנתו של רנדי ניומן - ידיד ותיק של האולפן והמלחין (הכמעט) בלעדי של הסדרה כולה, שמשלב צלילים וקטעים מפסקולים קודמים - שגרמו למעריץ מושבע כמוני, שיכול להתעורר באמצע הלילה למשמע הצלילים ולזהות את הסצנה ממנה הם יצאו, להיות מאושר (ששמעתי שוב את המנגינה של באז מהסרט השני פשוט התחלתי לזמזם אותה לעצמי בשמחה). גם הלהיט ושיר הנושא של הסדרה כאן - "You've Got a Friend in Me", וגם שני שירים חדשים שניומן כתב - "The Ballad of the Lonesome Cowboy" ו - "I Can't Let You Throw Yourself Away". ולגבי רפרנסים ו- Easter Eggs, הם לא מעטים, ולפי צוות ההפקה - בחנות העתיקות בה גאבי גאבי נמצאת ישנם מאות.
אז רגע לפני שנעבור לספויילרים, המסקנה הסופית היא שאחרי כל הטרחה והריב המתמשך האם בכלל היינו צריכים את הסרט הזה, המסקנה היא לא שהוא נחוץ בהכרח, אלא שהוא מהווה את ההמשך המתבקש וההגיוני כל כך שלא ידעתם כלל שרציתם. אז צאו, תראו את הסרט, תביאו את הילדים - מצפה לכם עוד קלאסיקה בהתהוות.
התיאור הטוב ביותר מבחינתי לסרט הוא אפילוג נהדר לרומן גדול - כן, לא תחושה של סרט עתיר מימדים, ואני לא יודע אם זה הסרט הכי אהוב עליי בסדרה - זה הר שקשה לחצות - אבל הוא ללא ספק ישאר בליבי ובמוחי לעוד שנים רבות. מספיקה צפייה אחת בשביל השאלה - מתי החמישי מגיע?
ספויילרים:
ראשית, בוא נדבר על גאבי גאבי - לא מי שציפיתי שהיא תהיה. נבלית עם סיפור טראגי - מזכיר מישהו? אז נכון, שני האנטגוניסטים האחרונים בסדרה - סטינקי פיט ולוטסו - עמדו פחות או יותר על אותה המשבצת, ולא זכו לגאולה. לכן חיכיתי לתקיעת הסכין בגב גם בפעם הזאת. אבל פיקסאר יודעים לחדש, וגאבי גאבי קיבלה כאן את אחד מהעלילות היותר שלמות ומעניינות של הסרט. סצנת הפרידה שלה הייתה עבורי אפילו קצת יותר מרגשת מסצנת הסיום של הסרט. אז בראבו פיקסאר, ניפצתם את הציפיות שלי שוב.
ואם כבר עסקינן בסצנת הסיום, כאן אולי צצה הבעיה/הערה הכי גדולה שלי לסרט הזה: היא מרגישה קצרה מידי. יותר מידי.
זו לא באמת הערה, נכון? היא הייתה כזו טובה שרציתי שהיא תימשך עוד ועוד. אבל זה העניין כאן - לכזה רגע, שבו החבורה הבלתי נשכחת הזו נפרדת מהמנהיג הבלתי מעורער שלה אחרי 25 שנה ביחד, 4 סרטים ואינספור סרטונים, משחקי מחשב, מרצ'נדייז ומה לא, צריך לתת יותר "Gravitas", תחושה שזהו - זה הסוף. אז נכון, המסר כאן הוא שלפעמים החיים משתנים ברגע, והעתיד שציפינו לו אתמול הוא לא מה שעומד מולנו היום - אבל קשה להישאר אדיש כשהסרט נחתם בהחלטה להפריד את אחד הצמדים הכי אייקונים בתולדות הקולנוע, ושליווה אותי (ליטרלי) אל האינסוף ומעבר לו.
אז ביציאה מהעולם, הרגשתי קצת עצבני או אפילו מעט נבגד, אבל הגעתי למסקנה שזוהי למעשה הדרך הנכונה להתפתחות הדמויות הללו, ולסגירת סיפורם. אם וודי היה חוזר לחיק ביתו החמים, אז מה הסרט עשה כאן? מה באמת הצדיק את קיומו? השינוי הזה היה חייב לקרות, בין אם נרצה או לא, ומה מסר נכון יותר מזה לקבלת החיים עצמם?
אז וודי ובאז יחיו לנצח כצמד בלתי נפרד במוחי, ואני בטוח שלאורך הדרך (אם הסדרה תמשיך - וכרגע זאת נראית המגמה) הם יתאחדו, אבל עוד כמה דקות איתם היו מותירות אותי ללא מילים.
"צעצוע של סיפור 4 ("Toy Story 4"), ארה"ב 2019 - ארבעה וחצי מתוך חמישה כוכבים
במאי: ג'וש קולי
משך הסרט: 100 דקות
שחקנים: טום הנקס, טים אלן, אנני פוטס, טוני הייל, קיגן מייקל קי, ג'ורדן פיל וקיאנו ריבס
שלא כמו כולם, הידיעה על סרט רביעי בסדרה לא הכתה בי כרעם ביום בהיר ולא הוציאה אותי לרחובות למחות - מי אני שאתלונן על פרק נוסף בסדרה שכל פרק שלה התעלה על קודמו? הסרטונים הקצרים והספיישלים לטלוויזיה שיצאו בעשור האחרון ( אם לא ראיתם, מומלצים בחום וזמינים אונליין - Toy Story of Terror! ו - Toy Story That Time Forgot) רק הגדילו את הרצון שלי לראות את הדמויות האלה שוב על המסך הגדול.
וכשהגיע הזמן לרביעי בתור - תאמינו לי שהייתי שם בערב הפתיחה.
אז איך הסרט? יצירת מופת? כן. אבל עם בעיות? כן. שומר על המסורת? כן. אז איך זה הגיוני? על הכל בביקורת הבאה:
הסיפור:
גיבורי הסדרה נמצאים באותו מקום בו עזבנו אותם בפעם האחרונה - בבעלות בוני אנדרסון, ילדה קטנה וחמודה שקיבלה אותם מהבעלים הותיק, אנדי, לאחר שזה עזב לקולג'. בוני אוהבת את הצעצועים שלה, אך וודי מרגיש מעט זניח - לאחר שלא הצטרף לשעת המשחק מזה זמן רב. למרות זאת, הוא עדיין נאמן מתמיד לבעלים שלו, וכשזו עולה לשנתה האחרונה בגן וחוששת מהמעבר - וודי מתגנב לתיק שלה ובעזרת כמה חומרי יצירה מהפח הקרוב שהוא מניח על שולחנה, בוני יוצרת את פורקי, למעשה Spork עם חוט פלסטיק בתור ידיים. פורקי מפיג את בדידותה והופך במהירות שיא ל-"צעצוע" האהוב על בוני, אך מה לעשות שפורקי הוא בכל זאת כלי אוכל חד פעמי, ולכן הוא חש צורך תמידי להגשים את ייעודו - להיות בפח. וודי, ששם לעצמו למטרה לשמור על פורקי - בשל מעמדו החשוב לבעלים - נופל מהואן הנוסע כשהמשפחה יוצאת לטיול. כמכאן, וודי, פורקי, באז ושאר הצעצועים יוצאים להרפתקאות שונות ובהן הם מהרהרים על מקומם בעולם ועל הדרך פוגשים , בין היתר, את בו פיפ - בובת החרסינה ואהובתו של וודי משכבר הימים שנתרמה לפני שנים רבות, גאבי גאבי הבובה הישנה והרשעית ועוזריה הפיתומים הקריפיים, דאקי ובאני - בובות הקרנבל הציניות, ועוד ועוד...
התהייה הגדולה של רבים וטובים הייתה איך ניתן להמשיך סיפור שנגמר בצורה כה מושלמת בסרט השלישי? הסרט הזה, כמו הסרטים הקצרים והספיישלים לפניו, מראה שיש עוד הרבה סיפורים לספר. בתשובה לשאלה זהה השיב הבמאי ג'וש קולי שמבחינתו הטרילוגיה חתמה את סיפורם של הצעצועים ואנדי, אבל לא של הצעצועים עצמם. הסרט הזה מוכיח זאת - הסיפור מצליח לקדם את הדמויות, להעלות את הסיכונים, לגעת בנושאים יותר קודרים מקודמיו (וזה אומר משהו - בהתחשב בסרט השלישי), ולדון בשאלות קיומיות רציניות ( לא מה שהייתם מצפים מסרט על צעצועים, נכון?), וכל זאת בעוד שהוא שומר על המסורת של הסדרה. לרגע אין תחושה שזה לא סרט "צעצוע של סיפור", אבל בד בבד לרגע אין תחושה שזה משהו ממוחזר. אז כן, האמוציות, האקשן, הצחוק (שמעתי רבים שאומרים שזהו הסרט המצחיק ביותר בסדרה - מודה שצחקתי בקול, אבל צפייה שנייה תיתן את החותם לקביעה), הדרמה - הכל כאן. אז אם פחדתם מסתם עוד "cash grab", זה לא המקרה: פיקסאר, לא מפתיע, עושה זאת שוב. כסרט שעבר כל כך הרבה מהמורות בדרך ( החל מהתפטרותם של ראשידה ג'ונס ו-וויל מקורמק מכתיבת התסריט, ועד לעזיבתו של ג'ון לאסיטר - האב הרוחני של הסדרה - את בימויו ולבסוף את האולפן כולו על רקע האשמות של התנהגות לא נאותה כלפי עובדותיו), אינו נותן תחושה שמדובר במסחטת כסף.
הדמויות:
וודי תמיד המצפן הרגשי והמנהיג האלמותי של הסדרה הזו, תפקיד שהוא חלק עם באז מידי פעם, אבל במקרה הזה - זה ה-סרט שלו. בתור צעצוע שראה כבר הכל, וודי נאבק בין שני תפיסות מכריעות: נאמנות בלתי מתפשרת לבעלים (ואפילו קושי להתגבר על אנדי), מול הפחד מהאי רלוונטיות, והרצון המתמיד להתקדם ולראות עולם - שרק מתגבר כשהוא פוגש את בו פיפ. בו, שהייתה דמות יותר ברקע בשני הסרטים הראשונים ( זמן מסך של שש דקות כולל!) ונעלמה כמעט לחלוטין מהסרט השלישי ( הסיבה האמיתית לכך הייתה שהיוצרים חששו שהיא לא תעמוד כלל בסצנת המשרפה המכרעת בסוף הסרט, משום שהיא בובת חרסינה), מקבלת כאן תפקיד רציני הרבה יותר ופעיל הרבה יותר. בתור אחת שראתה את החיים בחוץ וחיה כצעצוע אבוד מזה זמן רב, היא במקום אחר לגמרי מהמקום שבו וודי נמצא כעת. העובדה הזו והאהבה הלא ממומשת אליה משמשת כבסיס הרגשי של הסרט.
כמו כל סרט בסדרה, גם דמויות חדשות גונבות את ההצגה פעם - פורקי (טוני הייל), שתחושת האובדניות שלו והתמימות הילדותית כמעט גונבת כל סצנה; גאבי גאבי (כריסטינה הנדריקס), הבובה הנבלית ממבט ראשון, אך עם סיפור רקע שיגרום לכם להזדהות עם מטרותיה; דאקי ובאני, הלוא הם הצמד הקומיקאים המוצלח קי ופיל ( Key and Peele), בובת ארנב וברווז שנמכרות כפרסים בקרנבל עם בדיחה מתמשכת מוצלחת מאוד; גיגל מקדימפלס, בובת פולי פוקט זעירה ונחושה וחברתה הנאמנה של בו פיפ; ודיוק קאבום, בובת פעלולן קנדי שלוקח את עצמו ברצינות רבה וסובל מטראומת עבר - קיאנו ריבס בקולו ממשיך את מה שנקרא בידי רבים ה - "Keanussance" בקיץ הזה, עם הלהיט "ג'ון וויק 3", הופכת אורח זכורה בקומדיה הרומנטית של נטפליקס "Always Be My Maybe", וההופעה בכנס משחקי המחשב E3 כדי לקדם את המשחק "Cyberpunk 2077" שיצא בשנה הבאה.
כשכל הדמויות האלו במרכז הבמה, כמובן שהדמויות המוכרות יצטרכו לקחת צעד אחורה - וזה המקרה בסרט הזה. באז עובר מסע משלו, אך עיקרו הוא בלנסות לתמוך ולסייע לוודי. הצמד הדינמי שמחזיק את הסדרה הזו עובד מעט בנפרד כאן - אך זה עדיין מרגיש נכון. ג'סי, רקס, האם, הזוג potato head (עם עבודת משובחת מצד פיקסאר של שחזור קולו של דון ריקלס, שנפטר ב-2017 - לפני הקלטת הקולות), סלינקי, בולזאי וכו' "נזרקים" הצידה גם הם - למעשה, מבלים את רוב זמנם בואן החונה של המשפחה ומנסים להעסיק את בוני עד לשובם של האחרים. התגובה המיידית שלי הייתה אכזבה, כי בכל זאת אלה הדמויות שגדלתי עליהן, אך כשהתברר לי סיום הסרט (בו אעסוק בהמשך), ובידיעתי שיש לא מעט סרטים, סרטונים ועוד בכיכובם (ויהיו עוד), הבנתי את ההחלטה, והיא די חכמה. אחרי הכל - זה הסרט של וודי, וזה זמנו לזרוח.
ומה עוד?
האנימציה, מיותר לציין, מרהיבה מתמיד - פיקסאר תמיד שמים לעצמם למטרה לקדם את הענף בכל סרט שיוצא, וב-24 השנים שעברו מאז הסרט הראשון, ההבדלים עצומים. תמיד מרשים אותי, במיוחד בהמשכים ובסדרה זו בפרט, הוא שימור המראה הקלאסי של הדמויות בעוד שהטכנולוגיה השתפרה פלאים. סרט כמו "צעצוע של סיפור 3", שלפני 9 שנים היה מרהיב ביופיו, יכול להיראות מיושן בהשוואה לויזואליה כאן.
הפסקול כמובן עדיין בהלחנתו של רנדי ניומן - ידיד ותיק של האולפן והמלחין (הכמעט) בלעדי של הסדרה כולה, שמשלב צלילים וקטעים מפסקולים קודמים - שגרמו למעריץ מושבע כמוני, שיכול להתעורר באמצע הלילה למשמע הצלילים ולזהות את הסצנה ממנה הם יצאו, להיות מאושר (ששמעתי שוב את המנגינה של באז מהסרט השני פשוט התחלתי לזמזם אותה לעצמי בשמחה). גם הלהיט ושיר הנושא של הסדרה כאן - "You've Got a Friend in Me", וגם שני שירים חדשים שניומן כתב - "The Ballad of the Lonesome Cowboy" ו - "I Can't Let You Throw Yourself Away". ולגבי רפרנסים ו- Easter Eggs, הם לא מעטים, ולפי צוות ההפקה - בחנות העתיקות בה גאבי גאבי נמצאת ישנם מאות.
אז רגע לפני שנעבור לספויילרים, המסקנה הסופית היא שאחרי כל הטרחה והריב המתמשך האם בכלל היינו צריכים את הסרט הזה, המסקנה היא לא שהוא נחוץ בהכרח, אלא שהוא מהווה את ההמשך המתבקש וההגיוני כל כך שלא ידעתם כלל שרציתם. אז צאו, תראו את הסרט, תביאו את הילדים - מצפה לכם עוד קלאסיקה בהתהוות.
התיאור הטוב ביותר מבחינתי לסרט הוא אפילוג נהדר לרומן גדול - כן, לא תחושה של סרט עתיר מימדים, ואני לא יודע אם זה הסרט הכי אהוב עליי בסדרה - זה הר שקשה לחצות - אבל הוא ללא ספק ישאר בליבי ובמוחי לעוד שנים רבות. מספיקה צפייה אחת בשביל השאלה - מתי החמישי מגיע?
ספויילרים:
ראשית, בוא נדבר על גאבי גאבי - לא מי שציפיתי שהיא תהיה. נבלית עם סיפור טראגי - מזכיר מישהו? אז נכון, שני האנטגוניסטים האחרונים בסדרה - סטינקי פיט ולוטסו - עמדו פחות או יותר על אותה המשבצת, ולא זכו לגאולה. לכן חיכיתי לתקיעת הסכין בגב גם בפעם הזאת. אבל פיקסאר יודעים לחדש, וגאבי גאבי קיבלה כאן את אחד מהעלילות היותר שלמות ומעניינות של הסרט. סצנת הפרידה שלה הייתה עבורי אפילו קצת יותר מרגשת מסצנת הסיום של הסרט. אז בראבו פיקסאר, ניפצתם את הציפיות שלי שוב.
ואם כבר עסקינן בסצנת הסיום, כאן אולי צצה הבעיה/הערה הכי גדולה שלי לסרט הזה: היא מרגישה קצרה מידי. יותר מידי.
זו לא באמת הערה, נכון? היא הייתה כזו טובה שרציתי שהיא תימשך עוד ועוד. אבל זה העניין כאן - לכזה רגע, שבו החבורה הבלתי נשכחת הזו נפרדת מהמנהיג הבלתי מעורער שלה אחרי 25 שנה ביחד, 4 סרטים ואינספור סרטונים, משחקי מחשב, מרצ'נדייז ומה לא, צריך לתת יותר "Gravitas", תחושה שזהו - זה הסוף. אז נכון, המסר כאן הוא שלפעמים החיים משתנים ברגע, והעתיד שציפינו לו אתמול הוא לא מה שעומד מולנו היום - אבל קשה להישאר אדיש כשהסרט נחתם בהחלטה להפריד את אחד הצמדים הכי אייקונים בתולדות הקולנוע, ושליווה אותי (ליטרלי) אל האינסוף ומעבר לו.
אז ביציאה מהעולם, הרגשתי קצת עצבני או אפילו מעט נבגד, אבל הגעתי למסקנה שזוהי למעשה הדרך הנכונה להתפתחות הדמויות הללו, ולסגירת סיפורם. אם וודי היה חוזר לחיק ביתו החמים, אז מה הסרט עשה כאן? מה באמת הצדיק את קיומו? השינוי הזה היה חייב לקרות, בין אם נרצה או לא, ומה מסר נכון יותר מזה לקבלת החיים עצמם?
אז וודי ובאז יחיו לנצח כצמד בלתי נפרד במוחי, ואני בטוח שלאורך הדרך (אם הסדרה תמשיך - וכרגע זאת נראית המגמה) הם יתאחדו, אבל עוד כמה דקות איתם היו מותירות אותי ללא מילים.
"צעצוע של סיפור 4 ("Toy Story 4"), ארה"ב 2019 - ארבעה וחצי מתוך חמישה כוכבים
במאי: ג'וש קולי
משך הסרט: 100 דקות
שחקנים: טום הנקס, טים אלן, אנני פוטס, טוני הייל, קיגן מייקל קי, ג'ורדן פיל וקיאנו ריבס