ביקורות: "שחקן מספר אחת" ו-"אישה פנטסטית"

 

לאחרונה ראיתי שני סרטים חדשים, שמצליחים בכל אחד מתחומם להביא משהו חדש וטוב - "אישה פנטסטית" (" A Fantastic Woman "), הזוכה הצ'ליאני הטרי בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ( וגם פרסים חשובים אחרים) - ו-"שחקן מספר אחת" (" Ready Player One"), הבלוקבאסטר החדש מבית סטיבן ספילברג, שחוזר לאזורי הנוחות שלו אחרי היעדרות ארוכה.

"שחקן מספר אחת" (" Ready Player One"):

* הערה: בגלל שהרבה מהקטעים שאהבתי והתכונות החיוביות של הסרט יכולות להתפרש כספויילר, אני מזהיר מראש. לדעתי קריאת ספויילר כאן לא ממש תזיז לכם אם תרצו לראות את הסרט, כי העניין הוא לא, למשל, טוויסט גדול אלא החוויה הויזואלית. אבל בכל זאת, ראו הוזהרתם.

"שחקן מספר אחת" הוא רב מכר מלפני כמה שנים, המתאר עתיד עגום ומעט מציאותי אך באותו זמן מאוד יצירתי. השנה היא 2045, ובני האדם גרים בקרוואנים שנאספים זה על זה לצורת מגדל. החיים האמיתיים ממש לא מזהירים, אך זה לא משנה כי חייהם של כלל האנשים בעולם תלוים ב-"אואזיס". האואזיס היא מציאות מדומה, בה כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה, מה שהוא רוצה ולהתחבר עם אנשים מרחבי העולם בלי באמת להכיר אותם. הממציא של המשחק, ג'יימס האלידיי, הוא גיק מהסוג הרציני ביותר, שכן חייו עוצבו על ידי תכני הבידור (קולנוע, טלוויזיה, משחקי מחשב ומוזיקה) אליהם נחשף בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת. לכן, האואזיס כולו מורכב ממחוות ורפרנסים, בין אם באיזכורים מילוליים או באווטארים השונים של השחקנים, לאותם הקלאסיקות שגדל עליהם האלידיי, ושותפו לשעבר, אוגדן מורו.
זהו גם מה שהפך את הספר, יחד עם עלילה סוחפת, לרב מכר. ההערצה הגוברת בשנים האחרונות לאותן אבני בסיס בתרבות הפופולרית, והנוסטלגיה הרבה שסוחפת את כולנו - בין אם אלו ריבוטים לכל דבר שזז בשנות ה-80 (לדוגמה, "מכסחות השדים" המושמץ מלפני שנתיים) או יצירות מקוריות מוצלחות שמתרחשות בתקופה ומושפעות ממנה ( לדוגמה, הסדרה הפופולארית של נטפליקס " Stranger Things") - דרשה עיבוד לספר זה, ומן הנמנע שהוא הגיע, בבימויו של האיש, שלטוב ולרעה, ברא למעשה את הבלוקבאסטר ואת התרבות הפופולרית אותה אנו מכירים ( באמצעות בימוי, כתיבה או הפקה של קלאסיקות עכשוויות רבות) ב-40 השנה האחרונות, סטיבן ספילברג.

העלילה בסרט, ששונה במעט מהספר ( אין כמעט סרט שמתאים ב-100% לספר עליו הוא מתבסס), מתרחשת כאשר האלידיי ( מארק ריילנס) מת ומשאיר מאחוריו "ביצת פסחא" חבויה ( Easter Egg), ומכריז על תחרות למציאתה. אלו המוצאים שלושה מפתחות החבויים ברחבי המשחק יזכו בביצה ובשליטה במשחק כולו. וויד ווטס ( טיי שרידן) - או כפי שהוא מכונה במשחק פרזיבל, נער מתבגר עני שגר עם דודתו ובן זוגה בעיר קולמבוס שבאוהיו, שיחד עם חבריו במשחק, כולל נערה צעירה שלה אווטאר בשם ארת'מיס (אוליביה קוק), יוצא למסע בעקבות רמזיו של האלידיי ולנסות לנצח בפרס הגדול. מולו עומדת החברה הגדולה IOI, בראשות נולאן סורנטו ( בן מנדלסון) שמוכן לעשות כל דבר הנדרש כדי לזכות בפרס ולמעשה לשלוט בעולם.
העלילה היא באמת מאוד פשוטה וצפויה לרוב,  הדמויות לא כל כך זכורות והרשעים מתנהגים כאילו הוציאו אותם מ-"סקובי דו" (מנדלסון חוזר לתפקיד הנבל שהוא עושה במרבית הסרטים), אבל כאן פחות או יותר נגמרות הבעיות. מי שכמובן רוצה למצוא בעיות ימצא (יש חורים בעלילה, אבל יכול להיות שהם נובעים גם מהספר) אבל זהו לא כזה סרט: זה Spectacle . חד משמעית. חוויה וזיואלית נהדרת, סוחפת, אין רגעים משעממים. מבחינה זו, הסרט הוא לגמרי חזרה למקורות מבחינת ספילברג, שבעשור האחרון לקח את הזמן לעשות סרטים יותר אישיים או קטנים (כדוגמת "העיתון" מלפני כמה חודשים), במקום אלו שהביאו אותו לגדולתו ( "אינדיאנה ג'ונס", "פארק היורה"..) - הוא עצמו הודה שסרט זה הוא הסרט המסובך ביותר שביים מאז "להציל את טוראי ראיין". גם מבחינה קופתית זה הסרט המרוויח ביותר של ספילברג מאז ההמשך הבינוני " אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" - זה לא אומר שהוא סיים עם סרטים דרמתיים יותר, ואני באמת אוהב גם את סרטי האישיים יותר, אבל נחמד לראות אותו סרט פופקורן מהנה. מבחינת יכולות המשחק, ריילאנס, סיימון פג ( בזמן המסך המועט שהיה לו בתור אוגדן מורו) ו-טי ג'יי מילר ( בתור שכיר החרב המגוחך I-ROK; במקרה של מילר, זה טוב שרק שומעים אותו ולא רואים - אולי היו קיימות סצנות שצולמו איתו אך הן ככל הנראה נחתכו -כי מאז שהסרט סיים את עריכתו, מילר הספיק לקשור את שמו לכמה שערוריות לא קטנות - כולל אחת מהשבועות האחרונים - אין לי כוח או מקום לפרט עליהן כאן, אז תגלגלו אותם ותיווכחו בעצמכם באדם) הם יוצאי הדופן וההיי -לייט של הסרט מבחינה זו, אך שוב הסרט הוא אינו תצוגת משחק ולכן שאפו לכל השחקנים המעורבים שעשו את מיטב יכולתם. עוד דבר חשוב שהיווה את מרבית החששות עבור מגיבים רבים באינטרנט: האם הסרט הולך להישען רק על רפרנסים לדברים שאנו אוהבים? האם הוא הולך לדחוף לך אותם בפנים ולהגיד "היי זוכר את זה??"? אז הנה, קריאת הרגעה למוטרדים, הרפרנסים לא מפריעים לשום דבר. הם חלק מהרקע, חלקם חולפים מהר מאוד עד שאתה תצטרך לראות את הסרט ב-VOD או משהו בסגנון בשביל להבחין בהם. מצד שני, זה ממש לא אומר שהם לא נמצאים - להיפך, יש כל כך הרבה מהם! ( 150 לפי מקורות שונים ברשת), ואלו המילוליים או המוזיקליים משתלבים יפה מאוד בעלילה ולא מרגשים מאולצים - לדוגמה, כאשר פארזיבל משתמש במשחק בגאדג'ט שקנה - "קוביית זמקיס", שמחזירה הכל כמה דקות אחורה ( כן, אתם מבינים את ההקשר), המנגינה מצוטטת מספר תווים מהנעימה האייקונית של "בחזרה לעתיד" ( רק חדי השמיעה יוכלו להבחין בכך)- במיוחד ומדובר באותו המלחין, אלן סילבסטרי ( ג'ון וויליאמס ויתר הפעם על המסורת ארוכת השנים להלחין סרטים לעמיתו ספילברג, אבל לא לדאוג, הוא עשה את זה בשביל להלחין סרט אחר שלו - "העיתון"). קטע כזה מראה כי רפרנסים לא חייבים להעיק על הסרט, אלא אפילו להועיל לו.

שלושה קטעים מבחינתי היו שווים את מחיר הכניסה לסרט ואת התצוגה על מהסך הגדול: סצנת המירוץ, ההומאז' ל-"הניצוץ", וקרב הסיום. בעוד שהמירוץ בהתחלת הסרט והקרב הסופי מרהבים בביצוע והאפקטים שלהם ( כולל קרב בין ענק הברזל ל-מקה-גודזילה, חלומו של כל גיק), סצנת "הניצוץ" מתעלה על כך בקלות: הסטים נראים פוטו-ריאליסטיים כל כך ובעלי אותו אווירה של הסרט של קובריק מ-80', שנדמה שהם נבנו במיוחד ולא עוצבו במחשב. פריטים קטנים שרק פאנאטים של הסרט יבינו אותם מוכיחים כמה ספילברג הושפע ומושפע עדיין מקובריק ( את הפרוייקט האחרון שלו, השאיר קובריק לספילברג על מנת לסיימו -" AI"). אז זו באמת מחווה מאוד יפה ( שלא כלולה בספר אגב, שם יש סצנה בתוך "בלייד ראנר") שאולי תעצבן פוריטנים שרוצים לשמור על טוהר הסרט, אך לדעתי היא תכלל בסוף השנה כשיגיעו לסכם את הסצנות הזכורות ביותר.
לסיום, "שחקן מספר אחת" הוא לגמרי חזרה לשורשים של ספילברג, עם אפקטים מרהיבים ועלילה סוחפת, אך בלי דמויות עמוקות או טוויסטים מפתיעים. בכל זאת, זה בהחלט סרט שדורש צפייה בקולנוע - לא לחכות לנטפליקס.

״שחקן מספר אחת״ ("Ready Player One"), ארה"ב 2018 - ארבעה מתוך חמישה כוכבים
במאי: סטיבן ספילברג
משך הסרט: 140 דקות
שחקנים: טיי שרידן, אוליביה קוק, בן מנדלסון, לנה וייט, מארק ריילנס, טי ג'יי מילר וסיימון פג

סקירה קצרה של רפרנסים בסרט

 

"אישה פנטסטית" (" A Fantastic Woman"):

"אישה פנטסטית", או בשמו המקורי " Una mujer fantástica", הוא סרטו החדש של הבמאי הצ'יליאני סבסטיאן לליו, שביים את הסרט "גלוריה" ב-2013 ( ובקרוב גם את הרימייק האמריקאי שלו, בכיכובה של ג'וליאן מור) ואת הסרט "Disobedience", שלו הייתה בכורה עולמית בפסטיבל טורנטו ועתיד לצאת לאקרנים בהמשך השנה. כמו כן, הסרט הופק ע"י פבלו לריין, במאי צ'יליאני מוכר אף הוא, שביים את הסרטים המדוברים "לא" (" No") מ-2012, ו-"ג'קי" דובר האנגלית מלפני שנתיים, העוסק בג'קלין קנדי (נטלי פורטמן) ביממות אחרי רצח בעלה - אם כך, אצולת קולנוע צ'יליאנית עבדה על "אישה פנטסטית" והתוצאה אכן מראה זאת. אם לפשט את עלילת הסרט, הוא עוסק בקשיי ההתמודדות של צעירה טרנסג'נדרית בצ'ילה עם מותו הפתאומי של בן זוגה המבוגר, ועם יחסה של משפחתו המנוכרת והחברה כלפיה. הסרט הזה מרגיש מאוד כמו עבודה של אלמודובר - צבעים עזים, טשטוש בין מציאות לדמיון וללא עלילה מסודרת. מצד אחד, זה יכול למשוך ולעניין הרבה צופים, ומצד שני זה אומר שזה לא סרט לכולם. אני חושב שדווקא עובדה זו פועלת לטובתו.

 האופי החלומי מעט של הסרט מצליח להוכיח כמה עגומה המציאות כלפי טרנסג'נדרים לא רק בצ'ילה, אלא בעולם כולו, ומסייעת להדגיש את עוצמתה הרגשית של הדמות הראשית, מרינה (דניאלה וגה). הסרט לא מתעסק בסוגיה זו ברגישות, אלא להפך, לפעמים הוא מציג קטעים שחלק יתקשו לעכל. מבחינתי זו תעוזה שהרבה סרטים לא מוכנים לקחת. הרבה מכך קשור לדניאלה וגה, שנותנת הופעה אמוציונלית מאוד, ללא באמת תצוגה מלאה של כך או הבעות מוגזמות מידי.

לסיום, אני ממליץ על הסרט בחום לחובבי הסרטים האמנותיים יותר, אלו שלא שומעים עליהם רבות וצריך לראות אם הם מציגים בקולנוע "לב". זוהי יצירה קשה אך מעניינת ושונה. העובדה שהנ"ל הוא זוכה אוסקר טרי לסרט הזר הטוב ביותר והיה מועמד לפרס "דוב הזהב" בברלין, מראה שאני לא היחיד שחושב כך.

 

"אישה פנטסטית" ("A Fantastic Woman"), צ'ילה 2017 - ארבעה וחצי מתוך חמישה כוכבים

במאי: סבסטיאן לליו

משך הסרט: 104 דקות
שחקנים: דניאלה וגה, פרנסיסקו רייס ולואיס גנקו...

 

זהו, אני אחזור בקרוב מאוד עם סקירה מעמיקה של טריילרים רבים שצצו ברחבי האינטרנט לסרטים חדשים. רק לפני סיום,  ארצה להזכיר שלוש אבידות ממש מהשבועיים האחרונים: מילוש פורמן, הבמאי הצ'כי המפורסם, זוכה כפול של פרס הבימוי באוסקר, שעבר לביים בארה"ב בשנות ה-70', והוציא מאמתחתו קלאסיקות כדוגמת "אמדאוס" ( 1984) על יריבותם של מוצרט וסליירי, "קן הקוקיה" ( 1975) העוקב אחר חייהם של מטופלים בביה"ח לחולי נפש והטיפול בהם ( בכיכובו של האדם שהוא המונח "שיגעון" - ג'ק ניקולסון), "שיער" (1979) ע"פ המחזמר המפורסם, ו-"איש על הירח" ( 1999) שעסק בחייו של הקומיקאי האקצנטרי אנדי קאופמן, בכיכובו של קומיקאי מטורלל אחר ג'ים קארי, באחד מהופעתיו הדרמטיות הטובות ביותר ( רק לאחרונה שוחרר דוקמנטרי בנטפליקס על התהליך המסובך שעבר קארי בכניסה לנעליו של קאופמן -" Jim and Andy"). פורמן נפטר כשהוא בן 86; ר' לי ארמי, השחקן והוטארן של צבא ארה"ב, שנפטר בהיותו בן 74 מסיבוכי פנמוניה. ארמי היה זכור ביותר בזכות תפקידו של הסמל הקשוח הארטמן בסרטו של סטנלי קובריק " Full Metal Jacket " (1987), ובעבורי הוא ייזכר כתפקידו כסארג', ראש חיילי הצעצוע הירוקים בסרטי "צעצוע של סיפור"; ו-הארי אנדרסון,  בן 65 במותו, שחקן וקוסם שמוכר בזכות תפקידו הראשי בסדרה הקומית "בית דין לילי" ( 1984-1992), ובתפקידים אורחים ב-"חופשי על הבר" וב- "סאטרדיי נייט לייב".

 

 

 

כאן אפרד מכם. אני רק מזכיר לכם שאתם יכולים לכתוב לי בתגובות את דעותיכם האישיות על הסרטים או האישים שבהם עסקתי כאן או סתם הערות על דבריי; לאלו סרטים אתם מצפים השנה? תודה רבה ונתראה בקרוב...