כל אלה עמדו על מוחו של ג'ו דנטה, במאי די מוצלח שביים סרט קטן בשם "גרמלינס", כשעמד לעבוד על סרט ההמשך. התוצאה - "גרמלינס 2" ("Gremlins 2:The New Batch"), לה חגגנו 30 שנה לפני כמה חודשים ספורים - לוקחת את היצירתיות של הסרט הראשון ואת האבסורד ביצירת סרט המשך כשאין לך רעיון ממשי לעלילה, מכניסה לבלנדר את השניים ומוציאה פארודיה חריפה, שצריכה לקבל הכרה גדולה יותר.
מה על הפרק הפעם? בילי (זאק גאליגאן) וקייט (פיבי קייטס) עברו לניו יורק הגדולה, בחיפוש אחר עבודה חדשה וחיים משותפים אחר אותו ליל ערב חג המולד משוגע ומפחיד שחוו יחדיו בסרט הקודם. שניהם מצאו עבודה (שממנה הם רוצים להתקדם) בבניין הגדול ביותר והמתקדם ביותר בניו יורק - מרכז קלאמפ - של איש העסקים האקצנטרי דניאל קלאמפ (ג'ון גלובר) - הממ, מעניין על מי זה מבוסס? - אך דברים משתנים לרעה כשהזקן הסיני (קי לוק) ששמר על גיזמו נפטר, והוא מתגלגל חזרה לחיי הזוג הצעיר ולידי העיר המסוכנת.
במבט ראשון- כבר מהתיאור, ניתן לראות שבשונה מהסרט הראשון, שהלך לכיוון ההומור השחור - כאן אנחנו הולכים היישר למחוזות הפארודיה. קלאמפ עדיין נוכח בחיינו, תאגידי ענק שהורסים כל דבר בסביבתם רק גדלו מאז, וסרטי המשך שמחליטים לקחת את אותה העלילה של הסרט הראשון ופשוט להעביר אותה לתפאורה גדולה יותר נפוצים אף יותר מאז. אולי הדרך הכי יפה להראות את הצד הפארודי והסאטירי בסרט הזה היא למנות כמה סצנות ובדיחות (מתוך עשרות), שמאפיינות כמעט כל רגע בו - שוב, אזהרת ספויילר: הסרט נפתח עם - איך לא- רגע.. באגס באני ודאפי דאק? דנטה הסביר מאוחר יותר את ההחלטה לפתוח את הסרט עם קטע מצוייר של הלוני טונס (וגם לסגור אותו) בכך שהיא נותנת את הטון לאנרכיה ולטרלול שיגיעו מאוחר יותר. מובן לחלוטין.
שוב, זו רק ההתחלה - עוד דוגמה: ליאונרד מלטין, מבקר קולנוע אמריקאי ידוע ו-ותיק, היה חבר של דנטה אך נתן לסרט הראשון ביקורת לא מחמיאה. למרבה הפתעתו, דנטה החליט לקרוא לו להשתתף בהופעת אורח בסרט השני. מהי? מלטין מדבר על יציאת הסרט הראשון בקלטת (כן, זה שנת 1990) ונותן בדיוק את אותה הביקורת הנוקבת שנתן בחיים האמיתיים, כאשר הגרמלינים מופיעים מאחוריו ומתחילים להכות אותו, כאשר זה צועק: "אוקיי אוקיי רק צחקתי!! זה ציון עשר מעשר!!" (אגב, מלטין נתן לסרט הזה ציון יותר גבוה..). לא מספיק לכם? זוכרים את נאום חוצה הלהבות של קייט מהסרט הראשון, בו סיפרה על הטרגדיה שעברה בילדותה? גם הפעם היא מנסה לתת אחד, כשהיא נזכרת ביום הנשיאים כשהייתה בת 7, אבל אופס - האחרים קוטעים אותה בטענה, שטוב.. אין לנו זמן. וכל זה בלי להזכיר חלק נהדר - מאוד מטא, שאם אספר אותו גם לא אעשה לו צדק וגם אקלקל לכם את ההפתעה - שכולל או לא את ענק ההתאבקות האלק הוגאן.
בנוסף לטון הסאטירי/ ביזארי שדנטה מנסה לתת לסרט, הוא גם נזכר באלו שהשפיעו עליו, וכמו בסרט הקודם - גם כאן הוא מביע את הערכתו לסרטי הבי-מוביז הקלאסיים של שנות ה-50 וה-60. דיק מילר (שחוזר בתפקידו כמוריי פוטרמן הנרגן מהסרט הקודם, למרות שכביכול נהרג מחוץ למסך אז) וכריסטופר לי המנוחים, אחד גיבור סרטי הטראש של רוג'ר קורמן והשני לעד דרקולה בסרטי האימה של חברת ההפקות הבריטית "האמר" בשנות ה-70, נותנים כאן הופעות שמזכירות לכולם למה הם מאסטרים בז'אנר. גם "סבא פרד", אחד מגיבורי הסיטקום הנודע "The Munsters" (מעין חיקוי "משפחת אדאמס") משנות ה-60, חוזר כאן לתפקיד לא מבוטל ומאוד זכור. והגרמלינים עצמם? בהמשך לאווירת הפרודיה העצמית, הפעם גם סוגי הגרמלינים גדל - גרמלין חכם שדן על שאלות פילוסופיות ברומו של עולם (בקולו של טוני ראנדל, כוכב "הזוג המוזר"), גרמלין עכביש, גרמלין עטלף שעף דרך הקיר ומשאיר אחריו את הלוגו של באטמן, גרמלינית פאם פאטאל ועוד ועוד...
עם זאת, נדמה לעיתים שהסרט עושה את העבודה יותר מידי טוב - בשלב מסוים, העלילה מחליטה לקפוץ מבדיחה לבדיחה ואז פשוט כמעט להיעלם. אולי זה נעשה במכוון ואולי לא - אבל זה גרם ללא מעט מבקרים בזמנו להיות חלוקים בדעתם על איכות הסרט. עם חלוף השנים, מעמדו כסרט קאלט גבר וזה המקום לאשרר זאת גם כאן - "גרמלינס 2" הוא בהחלט תוצר של זמנו, אבל הוא עדיין מהווה את אחד מהפרודיות הקולנעיות הטובות של המאה שעברה.
Photos - credit: WB
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה