"חברתי אנייס ורדה האמינה שבתוך כל אדם יש נוף. אני הייתי אומר שבתוך כל הנופים, מאחורי כל הקירות, יש אנשים" – אלו מילותיו של אמן הרחוב הצרפתי JR מסרט הדוקו החדש שיצר (ושהפיק יחד עם הבמאי רון הווארד), "נייר ודבק" ("Paper and Glue"), ושמנחות אותו – אך גם מעלות בו שאלות - למרביתו של הסרט. JR, שם העט של האמן, הוא צלם ואמן גרפיטי שהחל את הקריירה שלו לפני כ-20 שנה כנער מתבגר ובן למהגרים בשכונות העוני של פריז. מה שהחל כאשר מצא מצלמה נטושה בתחנת המטרו המקומית והמשיך דרך פעולות מחתרת יחד עם ידידו הקולנוען לאדג' לי (שמופיע עם JR בסרט, וזכה בפרס השופטים בפסטיבל קאן לפני כ-3 שנים על סרטו "עלובי החיים" – לא המחזמר), הפך לאומנות חובקת עולם, והובילו את JR להציג בכל מקום משגנחאי ועד עזה, להיבחר לאחד מאנשי השנה של מגזין "טיים" ב-2018 ולהיקרא "ה-אנרי קרטייה-ברסון (פעיל זכויות אדם וצלם אייקוני – ד"ע) של המאה ה-21". אבל מה בעצם JR עושה? במטרה להפוך את רחובות הערים, לדבריו, ל-"גלריית האמנות הגדולה בעולם", האמן מטייל במדינות רבות, ובייחוד באיזורי חיכוך, ומצלם את האוכלוסיה המקומית. את תמונותיו בשחור לבן הוא מדפיס בגדלי ענק ומדביק – יחד עם אנשי המקום – על גבי ביתיהם, מבניהם וכו'.
לפני כ-5 שנים הגיע JR לתהילתו הבינלאומית, במסגרת סרטו הדוקומנטרי יחד עם אגדת הקולנוע הצרפתי אנייס ורדה ("קליאו מ-5 עד 7", "עוברת אורח"), "אנשים ומקומות" ("Faces Places”), בו תרו את צרפת הכפרית והעירונית, שמעו וצילמו את סיפוריהם המעניינים של העוברים והשבים ובעיקר הקניטו זה את זו – JR על גילה המופלג של ורדה, ו-ורדה על סירובו להוריד את משקפי השמש המזוהות עמו (מה שמזכיר לה – ולבסוף גם מוביל אותה – אל ידידה משכבר הימים ז'אן לוק גודאר). "אנשים ומקומות" הוביל את JR לפסטיבל TIFF, פרסי "סזאר" וטקס האוסקר באותה השנה – וכעת, כשלוש שנים לאחר מותה של שותפתו למסע, עורך JR מסע דוקו מהולל שני ב-"נייר ודבק". אבל מה שעל פניו נראה כתוספת לא נחוצה לסרט חינני כמו "אנשים ומקומות", הופך לרטרוספקטיבה מעניינת – ואף חשובה – על אמן שמנסה לג'נגל בין חיי האקטיביזם לבין האמונה באמנות.
"נייר ודבק" מוצא את JR נזכר ונע בין ארבעה מקומות מרכזיים: מתקן כליאה שמור ביותר בטצ'האפי שבקליפורניה, בו הוא מחליט לעטר את רחבת חצר הכלא בתמונותיהם של האסירים שמרצים מאסר עולם; הצבת תמונת ענק של תינוק מקסיקני על גבול מקסיקו-ארה"ב; ביקור בשכונה הענייה ביותר בפריז, מונפרמיי, שם התחיל את הקריירה שלו יחד עם לי, ואיתו פתח בית ספר לאמנות באיזור; והפרויקט השאפתני שלו בלב פאבלה מסוכנת בריו דה-ז'נירו, שם הקים פרוייקט חינוך לאמנות כנגד כל הסיכויים.
JR מנסה להציג את הסיבות למשיכתו הכה גדולה לאיזורים מעורערים, ואת אמונתו הגדולה שבאומנתו הוא יוצר אפקט של תודעה בקרב אנשי העולם (בייחוד בתקופת הרשתות החברתיות) לבעיות שקצת פחות מטרידות את הבועה הקטנה שלנו ביום-יום, אך קשה שלא ליפול למקום הציני וביקורתי יותר, ולשאול: "הבנו, אתה מצפה למדליה?". למרות הצ'ארם הטבעי של JR והאנגלית השוטפת שלו (לחלוטין לא מובן מאליו), החמימות והחינניות שהביאה איתה ורדה לסרטם הקודם בהחלט מורגשת בחסרונה כאן ופוגמת בתוצר הסופי. ועדיין, כשאסיר עם צלב קרס גדול על פניו יושב ומקשיב בסקרנות לסיפורו של JR על הפרוייקט למען המהגרים הלא-חוקיים בגבול מקסיקו, או כשעיניה של מובילת הקהילה בפבלה הברזילאית האלימה מתחילות לדמוע כשהיא רואה את פרצופה תלוי בענק על גבי הגלריה המקומית, קשה להמשיך לדבוק במחשבה שמדובר במסע לפרסום עצמי ולא להבין את המקום ממנו מגיעה אמונתו של JR.
נושא שמטריד לא מעט דוקומנטריסטים וחוקרי התחום הוא השאלה מה קורה עם מתועדי הסרטים ברגע שהמצלמה עוזבת את המקום – האם חייהם מעתה והלאה ישתנו לטובה בעקבות הסרט או שמא הכל יחזור לקדמותו? JR אמנם אינו עוסק בנושא בצורה המקיפה שיכל, אך הוא מקדיש לכך זמן לא מבוטל ונותן במה לתוצאות פחות מוצלחות מהפרוייקטים שלו – כמו סירוב המדינה לשיחרורם של כמה מהאסירים איתם עבד וכבר הביעו חרטה מלאה, או נפילתם של מרבית הילדים שלימד בפאבלה בברזיל לקרטל הסמים בה – וגם לפחדיו שלו: החשש הטבעי מההגעה למקומות מסוכנים והפגישה עם אנשים קצת פחות חביבים; הרעיון שעבודתו לא תתקבל בשמחה – הן מהמקומיים והן מהציבור הכללי; והתהייה מדוע בכלל הוא טורח לעשות זאת, כשהתוצאות לא תמיד נראות בשטח. במילים אחרות, JR לא מסמן את עצמו כ-"אמא תרזה", וכך מעביר את המסר שלו בצורה פחות מטיפנית ויותר הגיונית.
לסיכום, "דבק ונייר" הוא אמנם פחות "Crowd-Pleaser" מהסרט אותו הוא רוצה להשלים, אבל אפרוריותו לעיתים לא אומרת שהוא לא נחוץ – לו רק בשביל ההבנה שיש סיבה ממשית למה אומנות קיימת בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה