מקום שני: "עולמו של ויין"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "עולמו של ויין" (1992), שמתח את גבולות הקומדיה, ה-"מטא" והקאלט כדי להביא בשורה חדשה להומור קולנועי.

 ב-1987, בחור צעיר בשם מייק מאיירס הופיע בתוכנית הקנדית "It's Only Rock & Roll", ישב במשך דקה שלמה על שולחן פיקניק בגן, עם חולצת פלאנל למותניו וכובע בייסבול על ראשו, ודיבר בחיקוי "מטאלהד" (מעריצי ה-"Hair Metal" של סוף שנות ה-80) על ההבדל בין "גיטרת אוויר" ל-"סינתיסייזר אוויר". מכאן והלאה, אותה הדמות, שענתה לשם "ויין קמפבל", ליוותה את מאיירס בכל שלב בחייו: צילומי קליפ של הזמר המקומי כריסטופר וורד, תוכנית המוזיקה "City Limits", המעבר למועדון הסטאנדאפ הנודע "The Second City" בשיקגו ולבסוף, המעבר שיהיה מזוהה איתה לעד – ההצטרפות ל-"סאטרדיי נייט לייב" ב-1989, שם צורפה לה במהרה דמות סיידקיק – הגיק האקצנטרי וחסר הביטחון גארת', בגילומו של הכוכב הגדול ביותר של SNL באותה התקופה, דיינה קארווי. "עולמו של ויין" ("Wayne’s World"), סדרת המערכונים של ויין וגארת', שהציגה את השניים מנחים תוכנית מוזיקה בטלוויזיה הציבורית מהמרתף של ביתו של הוריו של ויין ודנים (בדרכם שלם) בנושאי היום, הפכה מקוריוז קטן לדבר שמגייס לשורותיו אורחים כמו טום הנקס ואירוסמית'. כך, בצעד הלא צפוי ביותר בעולם (!NOT), מפיק העל של SNL, לורן מייקלס, פנה למאיירס בהצעה להפוך את המערכון המצליח לסרט מצליח, אך מאיירס היה מעט סקפטי. "לא באמת חשבתי שהם הולכים לשחרר את הסרט", אמר לימים הקומיקאי, "לא חשבתי שהם אהבו אותו בכלל. התגובה הראשונית שקיבלתי לתסריט הייתה: 'אני לא מבין את זה'". למאיירס כנראה לא תהיה קריירה כחוזה עתידות, כי "עולמו של ויין", שיצא לאקרנים השבוע לפני 30 שנה בדיוק, היה להיט מיידי: הוא התברג ישירות בצמרת מכירות הכרטיסים, הרוויח למעלה מ-183 מיליון דולר ברחבי העולם מול תקציב של 20 מיליון בלבד, התקבע כסרט המצליח ביותר שיצא אי פעם משורות SNL (ולא חסר פלופים מסוג זה), זכה לפסקול שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד (והוכרז כאלבום פלטינה ב-1997), הכניס ביטויים כמו "!We’re not worthy" ו-"שווינג!" לפיהם של כולם ובעיקר השפיע על הקומדיה הבוגרת-ילדותית, שמאפיינת כל כך את ההומור האמריקאי העכשווי – מ-"סופרבאד" ועד "המשרד" ("כשראינו את זה בפעם הראשונה, אמרנו לעצמנו: זה מה שאנחנו רוצים לעשות", אמר במאי ומפיק הקומדיות הנודע ג'אד אפטאו על "עולמו של ויין" באיחוד הקאסט לפני כשנתיים). אז איך אותו סרט, שמאיירס היטיב להגדיר כ-"קומדיה מטומטמת שנעשתה ע"י אנשים חכמים", הגיע לאותו מעמד קאלט והאם גארת' ו-ויין עדיין שורדים בעידן הטיקטוק? 

ראשית – נתחיל בעלילה על קצה המזלג: מפיק טלוויזיה חלקלק (רוב לואו) נתקל בשידור "עולמו של ויין" באחד מהערוצים ביניהם הוא מזפזפ, ומזהה את הפוטנציאל בהעברתה לרשת הכבלים כדי לטפל בבעיית הפרסום של הספונסר הגדול ביותר שלו (בריאן דויל-מאריי, אח של). בעוד ויין (מאיירס) וגארת' (קארווי) "עולים ליגה" ומנסים להבין את כוונותיו האמיתיות של המפיק, ויין פוגש בקסנדרה (טיה קררה), בסיסטית וסולנית להקה מקומית שהופכת את עולמו. אם גם לכם העלילה הזו נראית לכם קצרה מידי, אתם לא היחידים: "עולמו של ויין" נע בין מוקומנטרי (שבו הדמויות שבות ומדברות עם המצלמה, ומנסות לתפוס כמה שיותר את תשומת ליבה) לבין סרט "מטא", ששובר את הקיר הרביעי 24/7 לבין פארודיה עצמית מלאת הופעות אורח (מהמוזיקאי הגות'י אליס קופר ועד חברו מיטלוף, שנפטר לאחרונה), עם כמות בדיחות שאינה מכבידה על הצופה אך לא משאירה אותו משועמם או מבולבל לרגע. כך ברגע אחד, יכולים גארת' ו-ויין לדבר נגד התמסחרות בעודם לבושים במוצרי "נייקי" מכף רגל ועד ראש ושותים "פפסי" מול המצלמה, ובשני לשחזר שוט לשוט את הפתיח לסיטקום "לוורן ושירלי" – סתם כי הם יכולים. למרות שלא מעט בדיחות התחילו והסתכמו ב-1992 (לרוב בדיחות סקסיסטיות, שקיימות כאן פה ושם), אותו חוסר התחשבות במבנה והחדירה של הפורמט הטלוויזיוני לקולנוע הופכת את "עולמו של ויין" לרלוונטי וחד גם היום, בעידן ה-"Meme" והמודעות העצמית לזמניות של הומור מסוג מסוים, רק כדי להפוך את עובדה זו למצחיקה בפני עצמה. כך, מוד ה-"סטונרים" הקבוע של גארת' ו-ויין אינו רק מצחיק בגלל הדברים שהוא גורם להם להגיד, אלא כי הם מודעים במאה האחוז לכך שייתכן מאוד ובתוך שנתיים אף צעיר באיזור לא ידבר ככה (כבר אז, מעריצי המטאל השרופים פינו את מקומם למעריצים המתוחכמים יותר של הגראנג'). 

לא מעט מההצלחה הזו שמורה לא רק למאיירס או קארווי, אלא לא פחות לשם פחות מוכר - במאית הסרט פנלופי סיפריס. סיפריס, לה היה זה סרטה הראשון בהוליווד המיינסטרימית, בילתה את העשור הקודם בעיקר בתיעוד תרבויות מחתרת צעירות הקשורות למוזיקה בסרטיה הדוקומנטריים "שקיעת תרבות המערב" (1981) הפרובוקטיבי, אודות סצנת הפאנק בלוס אנג'לס של שלהי שנות ה-70, וסרט ההמשך "שקיעת תרבות המערב חלק II: שנות המטאל" (1988), כשהאחרון הוביל את לורן מייקלס להביאה לכס הבמאית. "התקשיתי למצוא את מקומי כאישה ובמאית בתעשייה הזו במשך שנים רבות", אמרה בראיון ל-"ואניטי פייר", "כשקיבלתי את העבודה הזו, הייתי בת 45. עד אז, פשוט נאחזתי במה שיש לי. ואז "עולמו של ויין" קרה, וזה שינה לי לגמרי את החיים" – אך "עולמו של ויין" שינה גם את חייה של סיפריס לרעה. מאיירס, שכבר החל את הצילומים ברגל שמאל אחרי מריבה מתוקשרת עם קארווי, מחשש שזה יאפיל עליו בסרטו שלו (קארווי נטש בשל כך את ההפקה למשך מספר שבועות, אך השתכנע לחזור בצמוד לתחילת הצילומים), לא ראה עין בעין עם סיפריס, וראה את חזונו היצירתי משתנה לחלוטין. מאיירס, לו קראה סיפריס ב-2008 "תלותי רגשית" ו-"בכיין", התכתש רבות עם הבמאית לאורך הצילומים (בין היתר על סצנת "השירה במכונית" המפורסמת, אליה אגיע בקרוב), אך הקש ששבר את גב הגמל עבורו היה הקאט הסופי – לאחר שראה את הגרסה הסופית, העביר מאיירס לסיפריס מספר עמודים מלאים בהצעות לשינוי. סיפריס סירבה בתוקף לשנות את גרסתה, אפילו במחיר מניעת חזרתה לסרט ההמשך (כפי שהזהיר מייקלס שמאיירס ינסה לעשות לה אם תשמור על דרכה) – והנבואה המרירה אכן התגשמה: סיפריס לא שבה לעבוד עם מאיירס, והתכתשויותיה עם האולפנים עקב בחירות הליהוק שלה (כדוגמת רוב לואו, שנחשב אז ל-"פרסונה נון גרטה" בהוליווד בעקבות פרשיית מין בה היה מעורב מספר שנים לפני, וטיה קררה, שהייתה אנונימית לחלוטין באותה התקופה – שני תפקידים שלבסוף הזניקו את הקריירות של שחקניהם) פגמו בהמשך דרכה ההוליוודית. "לא אכפת לי כי צדקתי בסוף", אמרה לאחרונה למגזין "Independent" הבריטי בראיון למלאות 30 שנה לסרט, "תסתכלו על המספרים הסופיים ותגידו לי מי צדק בסוף". ועם זאת, סיפריס מסרבת להגדיר את אותה ההפקה כהפקה נוראית – "כשצילמנו, אנשים אהבו לחשוב שזה היה 'סיפור שנאה' – זה ממש לא היה. זה היה 'סיפור אהבה'. היה לנו תקופה נהדרת בעשיית הסרט הזה, ואני לא מבינה למה אנשים אומרים אחרת".

מה שגם מאיירס וגם סיפריס היו פחות או יותר תמימי דעים עליו הוא השימוש ב-"רפסודיה בוהמית", הלהיט הגדול של להקת "קווין" משנות ה-70, לסצנת הנסיעה באוטו בראשית הסרט – בה ויין, גארת' וחבריהם מדקלמים את המילים לשיר הארוך בצורה תיאטרלית במיוחד – מול בחירת האולפנים ב-"גאנס אנד רוזס". מאיירס, שנזכר בראיון בתוכנית האירוח של סטיבן קולבר לפני כ-4 שנים בו ובאחיו נוסעים ברחובות טורנטו ונלחמים על "מי ישיר את ה-'גלילאו' האחרון" בעודם בדרכם לראות מטוסים נוחתים בשדה התעופה, התעקש על השימוש בהמנון ילדותו בצורה כה חריפה עד שאיים לפרוש מההפקה באותו הרגע – מה שכמובן הכפיף את האולפן למרותו, ודרכו נבחרה. אך מאיירס הספיק לרשום עוד הישג היסטורי לזכותו: הקלטת ובה סצנת המכונית – עם תוספת השיר – הספיקה להגיע לאישורו של פרדי מרקורי (באמצעות חברו ללהקה – ולחיים – הגיטריסט בריאן מיי), בעודו גוסס באיטיות מסיבוכי מחלת האיידס, והביאה צחוק מתגלגל אחרון לפניו. כשהסרט יצא בפברואר 1992, מרקורי כבר נכנע למחלה, אך סיפורו לא פסק – השיר חזר לפסגת רשימות המצעדים, 17 שנה אחרי יציאתו המקורית, והפך את פסקול הסרט למצרך חובה עבור רבים. מאיירס השלים מעגל כשגילם לפני כ-4 שנים ב-"רפסודיה בוהמית", הביוגרפיה המדוברת אודות "קווין", דמות מפיק בדיונית שמסרבת לשחרר את "רפסודיה בוהמית" כסינגל בטענה שזה לא שיר "שצעירים יכולים להגביר עבורו את המוזיקה ולנדנד את ראשם במכונית".

לסיכום, "עולמו של ויין" יכול היה להסתיים בסרט ניינטיז איזוטרי וטיפשי, שרק מעטים היו יודעים על קיומו. למרות הפקה ואילוצים שכמעט הביאו אותו לשם, "עולמו של ויין" מרוויח לחלוטין את מעמד הקאלט אליו הגיע, ושם כנראה ישאר (רק בשנה שעברה התאחדו מאיירס וקארווי לסדרת פרסומות לשירות Uber eats במשדר הסופרבול). אך למה להשאיר את זה לי, שכשאפשר להשאיר את זה להנרי מנציני, אחד ממלחיני הסרטים הידועים ביותר, האחראי לקלאסיקות כדוגמת "הפנתר הורוד" ו-"Moon River",  שפנה פעם למאיירס וצעק לו, "היי ילד! הדבר הזה שעשית עם 'רפסודיה בוהמית'? אחד מהרגעים המוזיקליים הגדולים ביותר בקולנוע! ואני הנרי פאקינג מנציני!". שווינג!