בזמנים כתיקונם, סרטים שמדלגים על הקרנה קולנועית ועוברים ישר למסך הקטן (הכנס שם של סטרימינג כאן) נתפסים כלא ראויים להצלחה מסחרית גדולה, ומפיציהם חוששים שיפסידו בענק אם יתחרו עם האפוס התורני המוקרן בקולנוע. אבל בימי קורונה, כמעט כל סרט נשלח לצפייה הביתית, ואלו שלא - נדחים עדלאידע."אנולה הולמס" ("Enola Holmes"), שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס, הוא מקרה שמוכיח שההיגיון שהצגתי לא תמיד נכון: אם הסרט הנ"ל היה עולה לאקרנים כפי שתוכנן ולא נשלח לצגי המחשב/טלוויזיה בלית ברירה - היה ל-"וורנר ברוס" שוב להיט בסדר גודל של הארי פוטר ביד, לא פחות ולא יותר.
במקור עיבוד לסדרת ספרי נוער שכתבה ננסי ספרינגר בעשור הקודם, אנולה הולמס (מילי בובי-בראון, או בשבילכם Eleven מ-"דברים מוזרים") היא האחות הזאטוטית של אחד מיצירי הספרות הנודעים בעולם - הלא הוא שרלוק (הנרי קאוויל, או סופרמן - בלי השפם הדיגטלי כאן) - ושל אחיו השמרן והזעפן מייקרופט (סאם קלאפלין). לאחר שנשארה לגדול לבדה כאשר שני אחיה עזבו את הקן ואביה נפטר, אמה (הלנה בונהאם-קרטר, אלא מי) - שנותרה לה לארח לחברה - לוקחת את המושכות לידיים ובונה אותה בצלמה: פיקחית, עיקשת, מאסטרית בג'יו ג'יטסו וגאונה אמיתית. אך כאשר אמה נעלמת לפתע (אך נדמה בכוונת תחילה) שבוע אחר יום הולדתה ה-16 של אנולה, אחיה נכנסים שוב לתמונה, ודוכס צעיר ופוחז (לואיס פרטרידג' - טימותי שאלמה בהתהוות, פלוס השיער) שנמלט מגורל משפחתו נקלע בדרכה - אנולה יוצאת לפתור את התעלומה ומנסה להבין באמת האם היא מוכנה לעולם הגדול.
אם כך, סיפורי תעלומות ופנטזיה לנוער הם ממש לא עניין חדש, אך מה שנותן את האדג' כאן ויכול לגרום ל-"אנולה הולמס" להיות ה-"סיפור שאינו נגמר" או "הגוניס" של הדור הצעיר כיום (או דוגמאות יותר רלוונטיות אליי, "נני מקפי" או "צ'ארלי בממלכת השוקולד" - כן, אני אוהב את הסרט הזה, STFU) הוא היד הצעירה המעורבת כאן: בובי-בראון עצמה הפיקה את הסרט וסייעה במלאכת הליהוק, ונראה שחותמה נמצא על כל הפרוייקט. כך נדמה שכאשר עלילת "ההעצמה הנשית" הקיימת כאן (שרלוק הולמס מול הפמיניזם והסופרז'יסטיות זה שילוב מעניין ומבורך, שמציב טקסט עתיק מול הבעיות בו) יוצאת לפועל ולבסוף משתלמת, היא אינה מרגישה כפויה או שם בשביל להגיד "נו, הנה - שמנו אישה חזקה!", אלא מתוך רצון של נציגת דור מסויים להעביר מסר חשוב של העצמה ושיוויון (גם רפורמת ההצבעה באנגליה של המאה ה-19 היא נושא שהסרט מתעסק בו רבות) לבני גילה ולהגיד "אפשר לעשות זאת אחרת"; לדוגמה: הדוכס טיוקסברי הצעיר לא נכנס לסרט על מנת להציל את אנולה ולהפיל אותה בקסמו, ואילו אנולה אמנם מתחילה בהתחזות לגבר (בדומה ל- "מולאן") אך לא נשארת עם התחפושת זמן רב - כלומר, שבירת קלישאות תסריטים עבשות נועדה להראות שקדמה בסרטים לא חייבת להתבטא בהכרח דרכן. כמו כן, גם החלטות אומנותיות per se - מעברי אנימציה דמויי "מונטי פייתון", הקדמה קצרה (תודה לאל, לא מובן מאליו) והסתמכות על פלאשבקים ושבירת הקיר הרביעי כאשר אנולה מסבירה את צעדיה לצופים (אלמנט שבובי-בראון עצמה ביקשה שייכלל, ומזכיר את "פריס ביולר" יותר מ-"דדפול") - נותנות וייב צעיר לסרט, והופכות אותו לבילוי מעולה עבור גילאי חטיבות הביניים (וגם להוריהם, שיאהבו את התחכום והעיצוב).
איך שאר הקאסט? קאוויל כשרלוק הולמס הוא חמוד, אך כמובן שהפוקוס לא עליו והוא בעיקר משרת ככלי להנעת התסריט. ואם בשרלוק עסקינן, הסרט הוא נושא לתביעה מאוד מגוחכת מצד מחזיקי הזכויות של יצירותיו של סר ארתור קונאן דויל בשל דמותו של הבלש המפורסם, לאחר שאלו טענו כי קאוויל מציג את הדמות כבעלת רגשות, ואפיון זה של הדמות עדיין אינו שייך לנחלת הכלל (והחל להופיע רק בין השנים 1923-1927). אז בואו נרגיע את משפחת קונאן-דויל - שרלוק הקולנועי הזה הוא אמנם לא קר וסוציופת כמו שרלוק הטלוויזיוני של בנדיקט קאמברבאץ' (שגם הוא - לא עלינו - החל לפתח רגשות בעונות יותר מאוחרות … איפה התביעה??), אך הוא גם לא נשפך ומתמוגג משל היה שופט ב-"בית ספר למוזיקה" - אלא לומד להעריך אט אט את אחותו ולהתחרט על הזמן שפספס עימה בילדותה. אבל שימו לב בעלי זכויות, אולי דמות שכן קצת נעשה לה עוול היא מייקרופט, שתמיד היה 'Tory' במלוא מובן המילה - מתנשא, שמרן וקפוץ תחת - אבל כאן נוספים לו אלמנטים קצת קרים מידי. אין זה אומר שמייקרופט הוא נבל, אבל הוא לא דמות שניתן להזדהות איתה כאן, וקצת חבל. עוד אזכורים לטובה הוא פרטרידג' כדוכס, שגונב את ההצגה לא מעט, ובונהאם-קרטר - שלמדתי מה לצפות ממנה בכל הופעה, והיא לגמרי עומדת בקריטריונים גם כאן.
לסיכום, נטפליקס הרוויחה שוב בעת צרה - עם קאסט מדהים וכיוון מרענן לסרט הרפתקאות קלאסי, הילדים ובני הנוער ישאבו מהר לעולמה של אנולה הצעירה, ואילו המבוגרים יתענגו על "המסביב" - הצילום עם נופי אנגליה המהממים, עיצוב התלבושות והסטים והפסקול הממריץ של דניאל פמברטון (שעבד כבר השנה על "ציפורי הטרף" ויעבור ל-"משפט השבעה משיקגו" בחודש הבא - אם לדבר על גיוון) - אך גם על ה-"בפנוכו", עם מסר הו-כה-חשוב לתקופתינו: "להיות לבד לא אומר להיות בודדה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה