רטרוספקטיבה: "ראש"

 

תנסו לחשוב על סמלים חתרניים של שנות ה-60 - מה עולה לכם לראש? "הפנתרים השחורים", וודסטוק (מצד אחד), "וולווט אנדרגראונד" (מהצד השני), "איזי ריידר" (אויה למי שיכתוב לי "אדם בעקבות גורלו") - לא חסרות דוגמאות. לכמה מכם השם "המאנקיז" עלה לראש? לא אלו ששרים "?Do I Wanna Know", אלא ארבעה שחקנים צעירים - מיקי דולנז, דיוי ג'ונס, פיטר טורק ומייקל נסמית' - שכיכבו בסדרה קומית כלהקה פיקטיבית שמתעתדת להיות "הביטלס" הבאים. מבוקשם אכן התממש - המעריצות צרחו, השירים הפכו ללהיטים וארבעת הצעירים הלא יוצלחים מכרו למעלה מ-75 מיליון עותקים של תקליטיהם. שום דבר לא חתרני במיוחד, בלשון המעטה - אך ב-1968, כשהגיע הזמן למעבר המתבקש של הלהקה לקולנוע - כפי שעשו "ארבעת המופלאים" לפניהם - המאנקיז הביאו לאוויר העולם את סרטם הראשון והאחרון, שאמנם היווה בזמן אמת התאבדות קבוצתית לעתיד הלהקה, אבל בפועל הביא לעולם את אחד התוצרים ההזויים, היצירתיים והמשפיעים ביותר שהוליווד והתרבות האמריקאית אי פעם הכירה. זהו סיפורו של "ראש" ("Head").

קשה מאוד לתאר את "ראש" בצורה ליניארית, או כבעל עלילה כלשהי, אלא יותר כאוסף קטעים רנדומליים ודימויים שלכולם תמה אחת - המאנקיז מנסים להימלט מחייהם הנוכחיים. כך, תמצאו את מיקי רץ במדבר ומוצא מכונת שתייה מקולקלת, פיטר ממציא את עצמו כגורו מיסטי פופוליסט אחרי ששהה בנוכחות אחד רק מספר דקות, דייבי שר על אביו החורג הגאה (ליטרלי) ומגלה עין עצומה במראה, ומייקל מתלונן על קיום מנהג מסיבות יום ההולדת רגע אחרי שמסיבת ההפתעה שלו מדרדרת לרצח המונים. אה כן, ובין היתר הארבעה מופיעים ואז הופכים לבובות ראווה שנקרעות ע"י מעריציהם, קופצים ראש מגשר גבוה לאוקיינוס, נרדפים ע"י הגרסה הענקית של השחקן הותיק ויקטור מצ'ור ("שמשון ודלילה" של ססיל בי. דה מיל) ושיירות בדואים על גמלים, חוגגים באורגיות, מוכרחים להשתתף בפרסומת לשמפו נגד קשקשים בתור הקשקשים על ראשו העצום של אדם (רק כדי להישאב ולהיתקע בתוך שואב אבק) ומדברים עם פרנק זאפה והפרה המדברת שלו. ובין לבין טיפה תמונות של טרור נגד אזרחים במלחמת ויטנאם, כדי לתת תחושת "כיף לכל המשפחה" אמיתית. 

דווקא כאן - בפער הגדול כל כך בין הלהיט הטלוויזיוני לבין האימג'ים הפסיכדליים, הסאטיריים וחסרי הפשר של "ראש" טמונה גדולת החתרנות של הארבעה, למרות (ובגלל) ההרס הסופי שהתוצר הביא לשיא תהילתם. "ראש" שואב השראות מכל הבא ליד - הגל החדש הצרפתי (במיוחד גודאר וסרטי "על הבאב אללה" שלו); הדימויים הדתיים והמיניים של פאזוליני; השלב הרפלקסיבי והפארודי של אליליהם (וכעת גם חבריהם) הביטלס בסרטם השני "!Help"; העניין המחודש של ה-"בייב  בומרס" בהומור התזזיתי, הציני והרנדומלי של האחים מארקס (ובייחוד "מרק ברווז"); והמחוזות החדשים והאקספירמנטליים שחבריהם לתעשייה לקחו את המוזיקה אליהם (מה שמתבטא לא פחות בפסקול הסרט - אליו אגיע עוד מעט). אבל יותר מהכל, "ראש" מבטא - אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי דאז (ובייחוד מגיבורי תרבות בלב הקוצננזוס כמו המאנקיז) - את תחושת הרצון האמיתי לחופש ובריחה מסדר היום הציבורי האלים והשמרן של אמריקה השסועה בעשור זה. כמו שהמאנקיז מואסים בדימויים החלק והנקי ורוצים להתקדם מעבר ל-"בובות על חוט" (גם אם זה אומר שגזירת חוט זה היא סוף דרכם המקצועית), כך גם הדור שאותו הם מתיימרים לייצג מואס בהכל - גם באותה אלימות, שיכולה בקלות להיתרגם מהתפרעות הקהל כלפי המוזיקאי שהוא אוהב כשזה לא מספק את הסחורה לרצח המונים במלחמה בארץ זרה; גם ביצירה הקולנועית ממוסדת, המקובעת, שמכרה אשליות לדור שלם; אך גם ב-"זיוף" החדש - מאמרות שפר מגורואים מטעם עצמם ועד מסחור הרצון לחופש ושלום. כך, כשמסך הקולנוע שמולנו עובר כזפזופ בין ערוצי טלוויזיה בין קטעים של ריטה היוורת' הפתיינית ב-"גילדה" לדיווחי חדשות על הפגנות אלימות ואז חזרה לבלה לוגוסי אומר בפליאה ב-"החתול השחור" (1934) - "על-טבעי - ייתכן. חסר פשר - ייתכן ולא" - אנו נשארים לתהות עד כמה הטירוף אחוז התזזית ששורר ב-"ראש" הוא לא דווקא התרופה והאווירה לה כולנו זקוקים. 

ראוי לזקוף הרבה מהיצירה הייחודית הזו לאחד האנשים שאחראים בראש ובראשונה לתופעה שנקראת המאנקיז  - בוב רפאלסון, שהלך בחודש שעבר לעולמו בגיל 90. רפאלסון, כותב קומי, שיצר יחד עם שותפו לכתיבה ברט שניידר את המאנקיז ב-1965, הותש והתאכזב - יחד עם חברי הלהקה - מחוסר הרצון של רשת ABC (ששידרה את התוכנית) להתמיד עם השינויים אליהם הלכה הלהקה (מנגינה וכתיבה עצמית - מה שעד כה לא נעשה כל כך ע"י הלהקה - ועד מסרים חתרניים יותר) ולמעשה חתר לביטול התוכנית בראשית 1968. משקיבל לידו את החופש האמיתי ליצירה, ביקש רפאלסון - יחד עם שניידר ושחקן/תסריטאי די לא מוכר בשם ג'ק ניקולסון - לתת את הביטוי שלהם לאכזבה מהתדמית הנקייה שיצרו בתוכנית ולתמוך בשינויים שהתרחשו סביבם - אזי, "ראש" נולד. בין הופעות האורח של השניים בכמה סצנות (יחד עם דניס הופר - איתו אוטוטו יצור את - ויככב ב-"איזי ריידר"), ניקולסון ורפאלסון השקיעו רבות בכדי לבנות את ההילה החדשה סביב התוצר - מפסקול הסרט , אליו גייס ניקולסון שותפים מפורסמים של המאנקיז לעשייה (קרול קינג וג'רי גופין, הארי נילסון, פרנק זאפה) כדי לתת את הטייק האחר שלהם על הלהקה האחרת הזו (מה שהוביל בסוף - בעיני רבים מהמעריצים והמבקרים כיום - ליצירה המוזיקלית הטובה ביותר של הלהקה) ועיצב במוו ידיו את עטיפת האלבום הכסופה וה-"מראתית" (כדי לתת למתבונן בה לראות מה קורה בראשו שלו), ועד היח"צ לסרט, שהסתכם בפרודיה על סרט האוונגרד של אנדי וורהול "Blow Job" (כשמו כן הוא), בה אדם נראה שמח ומתענג מדבר מה עד שהכיתוב "Head" (והמבין יבין) מופיע על ראשו כשחיוכו מתרחב. התוצאות היו קשות - הקהל חובב המאנקיז לא אהב את הסלידה מהתדמית המתוקתקת של הלהקה, ואילו הקהל הבוגר וההיפי אליו ניסה לפנות הסרט מראש לא חיבב במיוחד את ארבעת "הזיופים". זמן לא רב לאחר צאת הסרט, בסוף השנה, פיטר טורק עזב את הלהקה. שנה לאחר מכן, היה זה מייקל נסמית'. ב-1970, ג'ונס ודולנז חתמו את הגולל על הסיפור - המאנקיז מתו. רפאלסון, לעומת זאת, החל לבנות את עצמו כאחד מהבמאים המבטיחים ביותר ב-"הוליווד החדשה" - "רסיסי חיים" (1970)," The King of Marvin Gardens" (1972), "הדוור מצלצל פעמיים" (1981) - כולם בכיכובו של ניקולסון - ואילו הנ"ל פנה לו להפקת ויצירת (יחד עם רפאלסון) את "איזי ריידר" ובמהרה הפך לשם שגור בפי כל צופה ממוצע ברחבי העולם. אין ספק, אם כך, שהמאנקיז נותרו ממומרים משהו לאורך השנים מ-"ראש": "זה רצח המאנקיז", אמר ב-2001 נסמית', וטען כי הצעד היה מכוון מצד רפאלסון ושניידר, שראו בקריירות שלהם דברים גדולים יותר מהתוכנית החמודה; ג'ונס, העדיו יותר, טען באותה שנה כי "המאנקיז בכלל לא היו צריכים לעשות את הסרט הזה".

אבל השנים עברו, וכמו כל סרט ראוי - גם הדעות השתנו. "'ראש' הוא הסרט הלהקות האהוב עליי ביותר. כן, זה כולל את 'A Hard Day's Night'", כתב אדגר רייט בטור אישי ל-"קריטריון" על אהבותיו הקולנועיות ב-2011; "אני זוכר שראיתי את 'ראש', וחשבתי לעצמי שמכנסי הקורדרוי ונעלי האדידס שמיקי דולנז לובש בראשית ובתחילת הסרט הם בדיוק מה שרציתי - ורבים אחרים בגילי - להיות כשהייתי ילד. המראה בא לפני המוזיקה", אמר ההיסטוריון אדם פולי כשנשאל על ויזואליות הסרט. לבסוף, גם מושאי הסרט התרצו: "בזמן ש-'ראש' יצא, המאנקיז כבר מתו. זו הייתה שירת הברבור שלנו - כתבנו את זה עם ג'ק ובוב ואהבנו את זה..", אמר נסמית' ב-2012, "זה היה ייצוג אמיתי ואמין של תופעה ששכחה ודעכה ואנחנו היינו חלק ממנה"; דולנז הסתפק ב-"גבר, הייתי בן 23" - כשזה נשאל על המשמעויות הרחבות יותר של ההסרט. אבל אולי הדעות החדשות או הישנות, האישיות או הציבוריות, על הסרט מעניינות - אלא דווקא היצירתיות שפורחת מאיתו, לצד המסר שמהדהד למעלה מ-54 שנים אחרי - הם אלו שצריכות להותיר ועוד יותירו את "ראש" ברשימות צפייה רבות ומגוונות של חובבי קולנוע ברחבי העולם. "The porpoise is laughing goodbye, goodbye".