כמעט כל אחד שמכיר אותי - בין אם דרך היכרות רבת שנים או אחת טרייה - יודע שלדבר על הביטלס מבחינתי זה חלק מתרי"ג מצוות. שמעתי הכל (גם את הבוטלגים), ביקרתי בליברפול, ראיתי הכל - כמעט. כאן נכנס לתמונה סרטם השני של הרביעייה משנת 1965, "!Help". לכבוד חגיגות ה-55 שנה לצאתו בחודש האחרון, חשבתי שזה זמן טוב להשלמת פערים ולחזור לאח הפחות המפורסם של "A Hard Day's Night" - אך מסתבר, לא פחות מוצלח.
עם תקציב יותר גדול אחרי ההצלחה של "A Hard Day's Night", דיק לסטר (במאי הבית של החיפושיות, וכמה מטעמים אחרים לאורך הקריירה הענפה שלו) החליט להגדיל את הסיכונים וההפתעות בסרט הבא - שנקרא במקור "Eight Arms to Hold You" - וללכת על פרודיית ג'יימס בונד (חברת ההפקות של הסרט, United Artists, החזיקה גם בזכויות סדרת "ג'יימס בונד") חובקת עולם, שבה הבנים מנסים להימלט מכת פגאנית ומשני מדענים משוגעים אך לא-יוצלחים, הזוממים על הטבעת החדשה המעטרת את אצבעו של רינגו סטאר. למרות שהביטלס עצמם נהנו פחות מהצילומים מאשר אלו בסרטם הקודם והרגישו כניצבים בסרטם - לדברי לנון - כל אחד מקבל כאן יותר זמן לזרוח, אפילו אלו שנחשבים יותר נחבאים לכלים - כלומר, ג'ורג' ורינגו. בעוד רינגו מציג כאן את הופעת המשחק הרצינית הראשונה שלו (שחוזה את המשך עיסוקו בתחום לאחר פירוק הלהקה), ג'ורג' גונב את ההצגה בכל פעם שהוא יכול - קופץ על מכוניות נוסעות, זורק one-liners עוקצניים (אחד מוצלח במיוחד הוא חזרתו שוב ושוב על המשפט "I Need You' by George Harrison'" כשזה מופיע בקרדיטי הסיום, כדי לרמוז על מעמדו הגדל ככותב שירים לצד לנון-מקרטני) ובכללי משרה אווירה צינית, כזו שתאפיין אותו גם בהמשך הקריירה שלו, במיוחד בפרוייקטים שלו עם חבורת "מונטי פייתון". ואם במונטי פייתון עסקינן, ריח ההומור הנידף מהסרט הזה מזכיר מאוד את ההומור היבש שאפיין את חבורת הקומדיה במשך שנים רבות כל כך - הסיבה לכך היא כנראה ששני הקבוצות הושפעו במידה דומה מ-"The Goon Show", תוכנית הרדיו הקומית של פיטר סלרס, ספייק מיליגן והארי סקומב שאופיינה באותה חדות הלשון שהביטלס והפייתונים אימצו מאוחר יותר (הכל קשור להכל, אגב - המפיק המיתולוגי של הביטלס, ג'ורג' מרטין המנוח, עבד קודם עם סלרס ושות' על התוכנית לפני שהכיר את ה Fab Four). גם הכריזמה של הארבעה מסייעת לסחוב את הסרט קדימה, כשבלעדיהם הוא מעט נגרר לסלפסטיק זול.
אולי הקסם הגדול ביותר של הסרט הוא העיצוב והסטייל שלו, שבו זמנית מסמל בצורה כמעט מושלמת את נקודת הזמן הזו בשנות ה-60 - טרום "קיץ האהבה" אך אחרי ההתפכחות מרצח קנדי - אך במקביל על זמני, אולי, בין השאר, כי הוא חוזה איך קליפים יראו מאז ועד היום. זוויות הצילום בקטעי השירה, ההתרכזות בכל חבר בנפרד, שבירת המוסכמה כי קליפ לשיר הוא רק הלהקה מנגנת על במה - כל אלה התחילו כאן וב- "A Hard Day's Night". החזון של דיק לסטר השפיע כל כך על השילוב בין מוזיקה לוידיאו, עד ששנים אחר כך MTV שלחו לו פרס שהכתיר אותו כ-"אבי הקליפ". עם זאת, הסטייל הנורא מובחן של הסרט השפיע לא רק במישור המוזיקלי, אלא גם על התדמית של שנות ה-60 בתרבות הפופולארית - טריפ צבעוני, קאמפי (נוסח "המאנקיז", שהגיעו טיפה אחרי) אפילו: "במבט לאחור, אני מבין כעת כמה מתקדם זה היה", טען לנון ב-1980, "זה היה התקדים ל-'Pow! Wow!' של 'באטמן' וכל זה".
אבל יש בעיות, לא מפתיע: לא מעט דברים כאן לא מתיישנים בהכרח טוב - הכת הפגאנית ששמה ללעג אמונות דתיות פחות מוכרות בזמנו והגילום של דמויות הודיות ע"י שחקנים אנגלים לבנים ממש לא הייתה עוברת את האקלים של היום בתעשייה. בכל זאת, לסרט הייתה גם חשיבות גדולה בפתיחת התרבות המזרחית אל המערב (הדוגמה הבוהקת ביותר לכך היא פגישתו של האריסון לנגנים ההודים על הסט, שניגנו בכלים מסורתיים את להיטי הביטלס המוקדמים, וחשפה אותו בפעם הראשונה לעולם המוזיקה ההודית והמיסטיות שכה מזוהה איתו) ובחיזוק תפיסת המיאוס בדור "הזקן" והשמרן בידי הדור הצעיר והחופשי (לדוגמה, השאמאן הראשי בכת לוקח לו מעט חופש מהתיזוזים אחרי הרביעייה ויושב בגינה אנגלית עם נציגי הדתות האחרות כדי לדון ב-"בעיה הגדולה" של דור הבומרים - סקס חופשי, ורצון מופחת למלחמה). כך יוצא שהסרט הוא מעין ין ויאנג של תפיסות מיושנות וחדשות.
לסיכום, אולי הביטלס אמרו שהם לא זוכרים הרבה מהצילומים או מהסרט עצמו כי הם עישנו מריחואנה "לארוחת בוקר, צהריים וערב", אבל אי אפשר להגיד ש-"!Help" הוא סרט סתמי - חשוב מבחינה היסטורית, מלא סטייל, הומור והכי חשוב - מוזיקה טובה. קיצר, לכו לעשן - מי יודע, אולי יצא לכם משהו מזה.
...
נ"ב: Don't do drugs, kids.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה