נדמה שאין כתבים שיותר עיצבו והשפיעו על התרבות המערבית – אולי מלבד התנ"ך ו-"הארי פוטר" – כמו יצירותיו של וויליאם שייקספיר. הטרגדיות, הקומדיות והסאטירות שיצר המחזאי האנגלי בראשית המאה ה-17 ממשיכות להדהד ביצירות בשלל תחומי האמנות (ציור, פיסול, שירה, כתיבה וכו'...) מאז ועד היום – מ-"רומיאו ויוליה" שהפכו ל-"טוני ומריה" ב-"סיפור הפרברים" ועד "ריצ'ארד הרביעי" שהפך ל-"איידהו שלי". אחד מיצירותיו, "מקבת'", סיפורו הטראגי של גנרל סקוטי צמא לכוח שהופך למלך צמא לדם, שימשה אף היא כר פורייה ליצירה ליוצרים בצמתי חיים גורליים: אורסון וולס חידש את המחזה לקולנוע ב-1948, בעודו נאבק בתקציבי האולפנים המזעריים ועשור לאחר שהעלה את המחזה – בצעד תקדימי - על במות ניו-יורק עם קאסט שחור מלא; קן יוז ("צ'יטי צ'יטי באנג באנג") ניצל את מצבה המעורער של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה בשביל להעביר את סיפורו של מקבת' לעולם הפשע המודרני ב-"ג'ו מקבת'" (1955); אקירה קורסאווה העביר את המחזה למיקום יפני ב-"כס הדמים" (1957) כ-"נקמה" על אסירת קריאת מחזותיו של שייקספיר במדינה במהלך המלחמה; ואילו גרסתו של רומן פולנסקי מ-1971 סייעה לו להתמודד עם רצח אשתו, שרון טייט, בכך שהציג את דמויות המחזה כ-"גועליות" יותר ותאבות דם. לרשימה הארוכה הזו נכנסים שניים – ג'ואל ואיתן כהן, הלא הם "האחים כהן", שראו לראשונה בחייהם פרידה מקצועית – בעוד איתן הודיע כי יקח את הזמן להתמקד יותר על בימוי לתיאטרון, ג'ואל החליט להישאר במקצוע האהוב על השניים, והתוצאה – כבר בטח ניחשתם – היא "הטרגדיה של מקבת'" (“The Tragedy of Macbeth”), שהוצג לראשונה לפני מספר חודשים בפסטיבל הסרטים בניו-יורק ומגיע אלינו להקרנות בודדות בקולנוע "לב" (הקרובה ביותר ב-14 לחודש) לפני שהוא עובר לשירות הסטרימינג "אפל TV+". אז איך אותו צומת חיים בה עומד ג'ואל כהן – לראשונה בחייו – השפיעה על העיבוד הנוסף של מקבת'? התשובה חיובית.
כדי לתקצר מחזה בן מאות שנים, "הטרגדיה של מקבת'" מציג את סיפורו של הגנרל הסקוטי מקבת' (דנזל וושינגטון), שחוזר משדה הקרב עם שותפו בנקו (ברטי קארבל) לאחר ניצחון מפואר ופוגש בשלוש מכשפות מטרידות למראה (קת'רין האנטר). אלו מכריזות בפניו כי בקרוב ימלוך על המדינה, ואילו מקבת' מזלזל בקביעותיהן. אך כשהמלך דאנקן (ברנדן גליסון) מקדם את מקבת' לתפקיד ראש שבט קודור, הגנרל מבין שדברים אינם כפי שנראים, ובשכנועה המאסיבי של אשתו, ליידי מקבת' (פרנסס מקדורמנד, רעייתו של ג'ואל כהן במציאות ומפיקת הסרט), מחליטים השניים כי כדי להגיע לכס הנכסף, אל להם לבחול בשום אמצעי.
ההישג הגדול ביותר של כהן בעיבוד זה הוא בראש ובראשונה ייצוג התמות הבסיסיות של המחזה בצורה הויזואלית המרהיבה, הקודרת והמשכנעת ביותר. אצל כהן, טירתו של מקבת' הופכת לסיוט הישר מסרטי האקספרסיוניזם הגרמני של שנות ה-20 – קרה, חשוכה כמעט לחלוטין (עם צוהרים קטנים החוצה), מורכבת מצורות גאומטריות ישרות, ארוכה, צרה ומטרידה. כך, כפי שאותם סרטים גרמניים ניסו לייצג את הנפש השסועה אך המוסתרת של העם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כך גם עיצוב התפאורה הלא פחות ממדהים (בניהולו של סטפן דשאנט) הופך את המתרחש בליבו של מקבת', בעודו מנסה לשדר תדמית של כל-יכול, למעורער יותר ויותר. הוסיפו לכך את הבחירה בפורמט התצוגה 4:3 (המצמצם את התמונה) והצילום בשחור-לבן של ברונו דלבונל (שכבר צילם לאחים כמה סרטים, כולל "בתוך לואין דיוויס" ו-"הבלדה על באסטר סקראגס"), ו-"הטרגדיה של מקבת'" הופכת לעירוב של השפעות, מ- "הקבינט של ד"ר קליגרי" ועד "החותם השביעי" ו-"האיש השלישי".
אך "מקבת'" של כהן הוא הרבה יותר מסך כל השפעותיו – הוא עדיין, לא פחות, סרט של האחים כהן. הדיאלוג, למרות שמירתו לרוב כפי שהופיע במקור (עניין שיכול להסיח את דעתם של חלק מהצופים), מרגיש חד, מלא הומור שחור ואמיתי למצב הדמויות באותו הרגע. לכן, כשנדמה שמקדורמנד שוברת דמות כשהיא גוערת בבעלה "הפחדן", אין זה מפריע לקצב הסרט – אלא תורם לתחושת האותנטיות והאימה שבאוויר. בצורה זו, כהן רוקם עיבוד שמזכיר הרבה יותר מותחן פסיכולוגי מאשר הצגת תיאטרון פומפוזית.
עם זאת, סרטו של כהן לא היה עובד לולא שתי הופעות המפתח בסרט – זו של וושינגטון וזו של מקדורמנד. וושינגטון מגלם את מקבת' כאדם שעייף משפיכות הדמים עוד בראשית הסרט, אך שנכנע לבסוף לרגשותיו הפרנואידים ולחוסר הביטחון שמבעבע בו, כדי להפוך למלך צמא הדם, שלא רואה את גורלו המר מתקרב אליו. כך, וושינגטון לוקח את המונולגים הידועים של הדמות באיטיות אך גם בדרמטיות הנדרשת, ולא מתנפל עליהם ישר בשביל להשיג את הרגש הכי בסיסי מהקהל. מקדורמנד, לעומת זאת, מתנהלת כאילו תפקיד זה "תפור עליה" – אם היא נדמית לראשונה כמפקדת צבא שרק מעוניינת להשיב כוח לידיה, השחקנית במהרה מוכיחה כי היא איננה "האשמה היחידה", ומציירת את דמותה כאדם שחטאיו אופפים אותו כל כך עד שהוא רק מעוניין בשקט נפשי, שלעולם לא יבוא. בעוד שתי הופעות אלו טורפות את המסך (וככל הנראה יעניקו לכל הפחות לשניים עוד מועמדויות נוצצות בעונת הפרסים הנוכחית), גם השחקנים התומכים בהם – קורי הוקינס (שממשיך שנה מצוינת, אחרי התפקיד הזכור לטובה והשונה בתכלית ב-"שכונה על הגובה" בקיץ האחרון) כמקדאף אכול האשמה והנקמה ; ברנדן גליסון כמלך דאנקן, שלא מופיע זמן רב מידי על המסך אך מציג בהצלחה דמות שליט שונה מאוד מזו של מקבת'; וקת'רין האנטר, שחקנית תיאטרון בריטית ותיקה ושם אנונימי למרבית האנשים, שבתפקידה "המשולש" מביאה תחושות פחד גבוהות לסיפור שכבר מתרחש באפלה מתמדת.
לסיכום, "הטרגדיה של מקבת'" אינו עוד עיבוד לשייקספיר, כפי שכל סרט של האחים כהן אינו עוד סרט מז'אנר מסוים, או אפילו "עוד סרט של האחים כהן". גם כשהוא לבדו בפעם הראשונה, ג'ואל כהן יוצר חוויה אחרת ומטלטלת מכל מה שציפיתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה