"אל תסתכלו למעלה" ("Don't Look Up"):
היכן עובר הגבול בין העברת מסר לבין "הרצאה"? האם ישנם דברים שלא סובלים כל דיחוי או הישענות על עלילה מהוקצעת וחייבים להיות מועברים לקהל או לציבור בצורה הישירה ביותר? היכן נכנסת הביקורת באיזור רלוונטי ורגיש מידי? אלו בדיוק השאלות שמתעוררות לרבים אחרי צפייה בסאטירה עתורת הכוכבים של אדם מקיי ("והרי החדשות", "סגן הנשיא"), "אל תסתכלו למעלה" ("Don't Look Up"), שספג כבר כל ביקורת בעולם - שלילית ("סאטירה פוליטית זחוחה ופשוטה", טענו ב-"וראייטי", ואילו מבקר הבית של ה-"הוליווד ריפורטר" סיכם ב-"'ד"ר סטריינג'לאב זה לא"), חיובית ("הסרט המצחיק ביותר של 2021, אבל כנראה גם המדכא ביותר", לפי ה-"סן-פרנסיסקו כרוניקל") ומחזקת (זכור במיוחד טור הדעה שהתפרסם לאחרונה ב-"העין השביעית", שקבע כי "טורי הביקורת על הסרט 'אל תסתכלו למעלה' הוכיחו את התזה של היוצרים: התקשורת אוטמת אוזניים למסר על משבר האקלים"). אם נשים בצד את עניין הביקורות - "אל תסתכלו למעלה" עשה את שלו: הסרט שבר את שיאי הצפייה פר שעה ב-"נטפליקס" (אליה עלה בחודש שעבר, אחרי ריצה של כבר שבועות בבתי הקולנוע), והפך לסרט השני הנצפה ביותר בפלטפורמה חודש הראשון לצאתו. אבל לדעתו הכנה של המבקר הזה - השאלות על המסר מתגמדות כשאותו הסרט שמנסה להעביר אינו מתפקד.
"אל תסתכלו למעלה" מציג לנו מציאות אלטרנטיבית -אך לא רחוקה מזו שלנו - בה אסטרואיד ענק עושה את דרכו לכדור הארץ ומאיים לחסל את הציוויזלציה בעוד 6 חודשים. שני אסטרונומים ממישיגן - ד"ר רנדל מינדי (לאונרדו דיקפריו) והדוקטורנטית שלו, קייט דיביאסקי (ג'ניפר לורנס) - מגלים את הצרה המתקרבת, ועושים ככל שביכולתם להזהיר את העולם. העולם, כפי שמתגלה להם, לא ב-"מוד" לשמוע. כך, במעבר בין נשיאת ארצות הברית הפופוליסטית (מריל סטריפ), בנה ראש הסגל האינפנטיל (ג'ונה היל), מיליארדר ההייטק המגלומן (מארק ריילאנס), מגישי חדשות הבוקר המזוייפים (קייט בלאנשט וטיילר פרי - יש סיכוי להופעת אורח של בלאנשט בסרט 'מדיאה'?) וכו', מנסים השניים למנוע את הסכנה הקרבה בכל מחיר.
כבר מקריאה ראשונה - עלילת האסטרואיד של "אל תסתכלו למעלה" אינה מרגישה רעננה - מ-"ארמגדון" הקיטשי ועד הקומדיה הקטנה והלא-זכורה "דרושה חברה לסוף העולם" (שעשתה בצורה טובה יותר לא מעט מהרגעים שמופיעים כאן), זהו מבנה די שחוק. אך נגיד ונשים בצד את האלגוריה - מה עם הנושא המקורי, ההתחממות הגלובלית? הרשו לי ראשית לענות לטור הדעה ב-"העין השביעית": ההתחממות הגלובלית אכן קיימת, אכן מתקרבת אלינו בצעדי ענק ואכן חוטפת כתף קרה מלא מעט גופי שלטון, דמויות ציבוריות ודעות קהל ברחבי העולם; כן, גם עם התקרבות לשינוי והכרזה על רצון לאחד, המצב "פקקט", ועלינו להגיד זאת בכל הזדמנות. אך אם לחזור לשאלה שהצבתי תחילה - האם דחיפות המצב יכולה לבוא על חשבון איכות אומנותית? נראה כי לטעמו של אדם מקיי ותומכיו, כן. מקיי, שעשה את המעבר מקומדיות גסות בכיכובן של וויל פרל (שמאז כבר הספיק להסתכסך עמו) לסאטירות קלילות שמפרקות בעיות גדולות בחברה העולמית ככלל ובחברה האמריקאית בפרט ("מכונת הכסף", "סגן הנשיא"), הצליח לשלב בעבר בין הומור, עידון ואידיאולוגיה. ב-"אל תסתכלו למעלה", נדמה כי האיזון נעלם לחלוטין: הבדיחות צולחות ב-30% מהפעמים (כשהן רעות, הן מסתכמות בחילופי "קקי-פיפי" בין היל ללורנס, וכשהן "סבירות", הן בעיקר קרינג'יות), הקצב הסטטי של האירועים לא מסייע להפגת תחושת הזמן האיטית (שעתיים וחצי) ואילו המסר - הוא עובר בקלות כפיל בחנות בחרסינה. מקיי, שהתחיל את דרכו ככותב ב-SNL בשנות ה-90, מרדד עניינים ברומו של עולם למסרים פשוטים וחסרי רבדים, משל היה זה מערכון ארוך בתוכנית (השוואה שרבים כבר עשו) - "אילי ההון שולטים בפוליטיקה", "פופוליזם הוא דבר רע" או "המדע הוא נכון" אינן טענות משנות סדרי עולם, אלא עובדות בשטח שתמיד היו ותמיד יהיו ידועות לכל, גם בעידן הפוסט-אמת בו אנו חיים. האם אלו שאינם מאמינים בכך - ואותם הסרט מתעלם מלבקר ישירות (וחבל) - ישנו את דעתם מיידית אחרי שדיקפריו צרח עליהם דרך מסך הטלוויזיה כי "הם עומדים למות"? ניחוש פרוע - רוב הסיכויים שלא. כמו כן, תזמון הגעת הסרט, שהחל את הפקתו בשלהי 2019, מרגיש מאוחר בשנתיים - דמות ה-"טראמפ רק בבת" של סטריפ, דיוני הקונגרס בעניין פייסבוק והמירוץ לנשיאות 2020 כבר הרחק מאחורינו, ולמרות שכל הנושאים האלו אינם נעלמו (פייסבוק היא עדיין כוח מאיים בזירה הפוליטית והחברתית ו-"הטראמפיזם" עדיין חוגג בלא מעט מקומות), חוסר הרלוונטיות שלהם לרגע הנוכחי, וסוחבים יחד איתם את נושא האקלים - הרלוונטי פי כמה וכמה - לתהומות הנשייה.
כמו כן, לשימוש באנסמבל השחקנים המרשים (טימותי שאלמה, רון פרלמן, אריאנה גרנדה, קיד קודי,הימש פאטל ואפילו כריס אוונס בהופעה קצרצרה ביותר נוספים למי שכבר ציינתי לעיל) יכול להיות ערך מוסף נהדר להעברת רובד נוסף במסר (לדוגמה, "מטורף, מטורף, מטורף העולם") - גם כל ה-"כוחות" הנוצצים בעולם לא יהיו חסינים מהשלכות האקלים, וגם כמונו - הם המובילים להתפשטות הסכנה. אך מקיי מפספס את הזדמנות הפז והופך את אחוות הכוכבים הזו לגרסה רבת תקציב של סרטון "Imagine" "האלמותי" בניצוחה של גל גדות: אנשים מפורסמים אומרים לכם בבית - "זו בעיה. תעשו משהו". כך, למרות ההשתחררות הקומית והתדמיתית הנדירה של דיקפריו (תהליך שהחל עוד בסרטו האחרון, "היו זמנים בהוליווד") והשלב החדש, המבטיח והפחות מעצבן בקריירה של ג'ניפר לורנס, כל אחד מהשחקנים מרדד את הופעתו לחיקוי ב-"ארץ נהדרץ", לקריקטורה מתנשאת ולא-מחוכמת. האם מגניב לראות את שאלמה, דיקפריו ולורנס באינטרקציה קומית אחד עם השני? כמובן, אך אין צורך למתוח אותה לאורך הקרוב לשלוש שעות.
לסיכום, "אל תסתכלו למעלה" הוא אכן לא "ד"ר סטריינג'לאב" המעודן והחד וגם לא "להיות או לא להיות" העוקצני - הוא גס, מביך ובעיקר מרע למטרה שלו ולתומכים בה (אלו אמורים להיות כולנו בערך). אם אדם מקיי רוצה להציל את הסביבה, הוא יכול להתחיל בלהציל כמה עשרות מיליוני דולרים על הפקות כמו זו.
----------------------------------------------------------------------
"הבת האפלה" ("The Lost Daughter"):
זה קרוב ל-30 שנה שסופרת איטלקיה אנונימית, העונה לשם העט "אלנה פרנטה", סוקרת בעניין רב בסיפוריה צדדים שונים של נשיות על רקע איטליה הענייה והשכונתית. לכן, אין זה פלא שספריה זכו להדהוד ברחבי העולם כולו, ובעקבות הפרסום הרב - והספקולציות לגבי זהותה של פרנטה - גם לאדפטציות מוצלחות. כעת, 4 שנים אחרי יציאת הסדרה המדוברת "החברה הגאונה" המבוססת על סדרת "הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה, השחקנית האמריקאית מגי ג'ילנהול משתמשת בבכורת הבימוי שלה כדי לעבד את אחד מלהיטיה של הסופרת - "הבת האפלה" ("The Lost Daughter"). הסרט, בהפקת אסנת הנדלסמן קרן וטליה קליינהנדלר הישראליות (שהפיקו השנה גם את "הברך" של נדב לפיד), עושה שמות בכל פסטיבל אפשרי (את ג'ילנהול הוא זיכה בפרס התסריט בפסטיבל ונציה) ומקדם את כוכבתו (ומפיקתו), שכבר גנבה את ההופעה בשנה שעברה ב-"האב", אוליביה קולמן, למעמד על בקרב אסכולת המשחק - הבריטית והעולמית. ועם זאת, למרות תו תקן האיכות שמספקת קולמן לסרט - ושאר הקאסט המצויין - עיבודה של ג'ילנהול נופל לא פעם למישמש של דימויים לא מובנים, ופוגע ברצף הלוגי. האם זה אומר ש-"הבת האפלה" אינו סרט טוב? רחוק מכך - חקירה כזו של נשיות אמביוולנטית לא מופיעה לרוב על המסך הגדול - אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר.
"הבת האפלה" עוקבת אחרי לדה (קולמן), מרצה מבוגרת לספרות איטלקית, המגיעה ליוון השמשית לחופשה קצרה. עם זאת, מניעיה של לדה אינם לשם התרכזות בלבד בעבודתה, ובמהרה, עמימותה המוסרית מתערערת עוד יותר כשמשפחה אמריקאית קולנית ובוטה מגיעה לאי, ומושכת את תשומה לבה של המרצה באופן אובססיבי - במיוחד לאם הצעירה נינה (דקוטה ג'ונסון) ובתה אלנה (אתנה מרטין אנדרסון) בת ה-3. כשבובתה של אלנה אובדת לפתע, ומותירה את הילדה - ובעקבות כך, את המשפחה - בטראומה, לדה מוצאת את החפץ האובד, אך מחליטה לשמור אותו אצלה. למה? נבירה אחורה בהיסטוריה שלה עצמה כאמא צעירה (ג'סי באקלי) גורמת ללדה למשבר זהות של ממש.
ג'ילנהול מציירת בסרטה דיוקן של נשיות אחרת, מודרנית יותר, שזונחת את תפקיד האישה המסורתי במשפחה, שלא מתביישת בהחלטותיה כאם אך באותו הזמן מתביישת לחלוטין בהן שנייה לאחר מכן. כיצירה שניתן להסתכל עליה כמשלימה לטראומת ההפלה ב-"קרעים של אישה" בשנה שעברה, ג'ילנהול מנסה לחקור מה מגדיר אם כאם מתפקדת - האם "התרשלות" בתפקיד היא אות קין לנצח או שניתן עוד להתגעגע לתקופה שעיצבה את חייך לרעה? עם זאת, מספר מהבחירות האומנותיות של ג'ילנהול - כדוגמת שינוי מיקום הסיפור מאיטליה בספר ליוון השמשית, או החזרה על מוטיב קילוף התפוז - נראות תמוהות ולא הכרחיות, ולא מסייעות בלבנות לנו דמות שלמה או מפורקת, אלא רק מעיבות על קורהנטיות המסר (פגם שנכח גם בסרטה הקצר והמוזר של הבמאית במסגרת פרוייקט "תוצרת בית" בשנה שעברה).
למרות זאת, ג'ילנהול משכילה להשתמש באנסמבל שחקניה כראוי (שלא כמו סרט מסוים על נפילת אסטרואיד), ומזקקת את הדימוי שלהם בעינינו כדי לתרום להבנת הפערים בין הדורות השונים של נשים. כך אוליביה קולמן, שלא רחוקה מלהפוך לדברה קר של זמננו (אורי קליין השווה אותה לגלנדה ג'קסון בביקורתו ב-"הארץ"), משתמשת בדימוי הדודתי שלה - שנשמר לאורך כל תפקידיה, מ-"האב" ועד "הכתר" - כדי לגרום לנו לאמביוולנטיות ביחס לדמותה הקרירה, הטראומטית, חסרת ההתחשבות וההיגיון של לדה. דקוטה ג'ונסון, לעומת זאת, למרות שתפקידה בסרט אינו כה מפותח כראוי, משתמשת בדמותה המשוחררת מינית מסרטי "חמישים גוונים של אפור" (לא עלינו) כדי להציג לנו שגישה אחרת לאמהות אינה בהכרח אומרת חוויה אחרת באמהות. למרות הופעות תומכות חזקות במיוחד מצד אד האריס, פול מסקל ("אנשים נורמליים") ודגמארה דומינצ'יק (שתורמת לאווירת המתח ששוררת בסרט לא פעם), הופעת ה-MVP חייבת ללכת לג'סי באקלי, שמגלמת את לדה בצעירותה, וזוכה לפלאשבקים ספורדיים במהלך הסרט - ועדיין, כה בולטת בנוכחותה על המסך, בנתינת צידוק לפעולותיה (גם אם הן נראות לנו הזויות) והנעת הרגש שלנו לא רק כלפיה, אלא כלפי דמויות אחרות בסרט - מהלך די נדיר מצד שחקנים.
לסיכום, "הבת האפלה" לפעמים מרגיש כמו צל של מה שיכל להיות, אך עדיין מצליח לעמוד על שתי רגליו האחוריות בגאון עם תמה חדשנית, הופעות משחק מהשורה הראשונה ואווירה ללא תחליף.
----------------------------------------------------------------
"טיל אדום" ("Red Rocket"):
אפשר להגדיר את שון בייקר ("טנג'רין", "פרוייקט פלורידה"), אחד מהקולות המעניינים ביותר בסצנת האינדי של העשור האחרון, כממשיכם הטבעי של ניקולס ריי וחיבתו ל-"טראשיות" מחד וג'ון קסוואטס ומבטו המעמיק על יחסים חברתיים מאידך - אבל בייקר הוא "אוטר" בפני עצמו, שמתאים כה לתקופה שלו (ובייחוד להשפעות ה-"מי טו") ברגישותיו, ובשאלות שהוא שואל אותנו (לרוב בפרצוף מחויך) על יחסינו לשוליים הפחות יפים של החברה - ממהגרים בלתי חוקיים ועד עובדי תעשיית המין. בסרטו האחרון, "טיל אדום" ("Red Rocket") - שהוצג לראשונה בפסטיבל קאן בשנה שעברה - כל האלמנטים המרכזיים של עבודתו - יחד עם אהבתו להומור שחור - מתחברים כדי ליצור מעשייה קומית/טראגית שמרגישה כה אמיתית לא רק בצילומיה, אלא בייצוגה של המציאות האמריקאית הקשוחה.
מייקי סייבר (סיימון רקס מתהילת "מת לצעוק" - שחקן, ראפר ודוגמן שעל מצחו כתוב בגדול "שנות ה-2000"), כוכב פורנו לשעבר, מוצא את עצמו על הקרשים ובלית ברירה עוזב את לוס אנג'לס ושב לעיר האפורה בטקסס, שם גדל. אנשי העיירה הקטנה, שבה הוא השאיר לא מעט גשרים שרופים, לא ממהרים לקבל אליהם חזרה את הבן הסורר – אבל עם עבודה קשה והרבה קסם אישי מייקי מצליח להתחבב עליהם מחדש ומתמקם בביתה של אשתו המרוחקת (ברי אלרוד) ואמה המכורה לטלוויזיה (ברנדה דייס). דווקא כשנראה שהחיים חזרו למסלולם הרגיל, מייקי פוגש בחורה צעירה ויפה בשם המרמז "סטרוברי" (סוזנה סון). אחרי שנראה שתעשה בשבילו הכל, מייקי לא יכול שלא לתהות – האם היא יכולה להיות הכרטיס שלו חזרה לאורות הנוצצים של עולם הפורנו? ובאיזה מחיר?
כשאר סרטיו של בייקר, "טיל אדום" מרגיש אקסטרה-מציאותי - מרבית משחקניו אינם מקצועניים; הבקתות ההרוסות והדשא הלא גזום מככבים; והעיסוקים והדיונים אינם ברומו של עולם, אלא אם כבר, קשורים יותר לעולם שרבים מאיתנו מעוניינים להתעלם ממנו. עם זאת, בייקר מעצב את אמצעי המבע שלו בהפרזה שכזו - צבע חד ובוהק (משל היה סרט "טכניקולור"), "זומים" ומעברים מהירים בין סצנות ושימוש בשירי פופ קלישאתיים (הדוגמה הכי נוכחת כאן היא "Bye Bye Bye" של NSYNC, שזוכה גם לביצוע איטי מצד סטרוברי), שמוכיחים את האבסורד - או אפילו, העולם המקביל - שבו חלק כה גדול של אמריקה עדיין חיה בו. שום דבר לא נע, ושום אדם לא משתנה. אין פלא, אם כך, שבייקר בוחר למקם את העלילה בשלהי מערכת הבחירות הסוערת של 2016, שהפיחה תקווה באותו "ווייט טראש" שמאכלס את הסרט. אך בייקר, שלא כמו מקיי ו-"אל תסתכלו למעלה", אינו ישיר או בוטה בביקורת שלו כלפי שלטון הבננות של טראמפ, אלא מציב את סייבר כאלגוריה למצב של טראמפ כיום: כשסייבר מתהלך לו ברחבי העיר, מתרבב לו על ניצחונותיו בפרסי הפורנו המקוקיינים, על יכולתו להפוך את סטרוברי לכוכבת על, אך "חוטף בראש" מהורי חברה לשעבר ורץ בבושת פנים כשהוא גורם לבעיות ענק - קשה שלא לחשוב על אותו נשיא כתום, שבא והלך ממעצמת הענק כמו סערה, ברבר רבות אך השיג כלום, והותיר את אותו קהל אליו כיוון - אפאתי, אדיש וחסר כל שינוי.
ועדיין, בזכות הופעותיהן הממגנטות של רקס (שנשלף היישר מתהומות הנשיי וכבר זוכה לבאזז פרסים עצום - במהלך "האחים ספאדי" קלאסי מצד בייקר) וסון (אליה בייקר ניגש לאחר שפגש אותה במקרה ברחוב בעודו ניגש לפרימיירה, העניק לה את מספר הטלפון שלו, וחזר להציע לה את התפקיד כשנתיים אחרי), אנחנו מרגישים סוג של אמפתיה לדמויות הקלוקלות הללו - אולי מצפים לעתיד טוב יותר לשתיהן; אולי המצב בלוס אנג'לס יהיה אחרת? למרות שבייקר מאותת לנו שכנראה זה לא המצב, הוא גם "מערים" עלינו להזדהות עם דמויות שרק למשמע מקצוען היינו סולדים מהן ישר, ומעמיד אותן לא רק באור הזרקורים החיובי, אלא גם בשלילי - איפה נחצה גבול הניצול בתעשייה שבה "מתפרנסים בכבוד ממין"? האם זה באמת העתיד שסטרוברי הצעירה-מידי רוצה לעצמה?
לסיכום, "טיל אדום" הוא "פיסת חיים" מחיים לא מגרים כל כך, ועם זאת שמלאים בהומור, אבסורד, טיפוסים צבעוניים ותקווה. האם זאת תתממש? הבחירה בידינו.
---------------------------------------------------------------
"The Humans":
ולסרט האחרון בסיבוב שלנו - ואולי המפחיד ביותר, לא משום מה שהוא מאיים עלינו איתו, אלא בכך שהוא מציג לנו את חיינו מלאי האיומים גם ככה. זהו "The Humans", עיבודו של המחזאי הלבנוני-אמריקאי סטיבן קאראם למחזה זוכה הטוני שהעלה ב-2015, שהוקרן לראשונה ב-"TIFF" בשנה שעברה וכבר הספיק לככב בראש רשימות ה-"טופ 10" של מגזיני הקולנוע הנחשבים בעולם.
עלילת "The Humans" פשוטה - בריג'יד (ביני פלדסטיין) וריצ'ארד (סטיבן יון) הם זוג צעיר שמארח את משפחתה של בריג'יד לערב חג ההודיה - הוריה הטרודים דירדרה (ג'יין האודישל, חברת הקאסט המקורי היחידה שחזרה לתפקידה) ואריק (ריצ'ארד ג'נקינס); אחותה הגדולה (איימי שומר בהופעה דרמטית נדירה) הטרודה עוד יותר מפיטוריה, מצבה הרפואי ופרידתה מבת זוגה; וסבתה "מומו" (ג'ון סקוויב) הסיעודית. שישה דמויות אלו מתקבצות בדירתם החדשה, המזערית והרעועה של הזוג, ומתחילים להתדיין ביניהם ולעקוץ אחד את השני - מנושאים כמו "שומרי משקל" ועד חלומות חוזרים - עד ש-"רוח החג" מתחילה לפוג אט אט.
קאראם, בדומה למה שעשה פלוריאן זלר עם גרסתו למחזה שלו "האב", פועל בצורה גאונית בכל הנוגע לעיבוד תיאטרון - אין זה תיאטרון מצולם. קאראם משתמש בדיאלוגים הישירים והכואבים, אך עדיין כה אנושיים (ראיתם מה עשיתי?) בשילוב עם הדגשת החלל הצר, החשוך והאפל שמקיף את הדמויות. סרטו של קאראם נותן לרחשי המטבח, המזגן, חריקת הרצפות מקום של יראה לצד זוויות נמוכות על מבנים ארכיטקטוניים פשוטים למדי - במילים אחרות, בנייני שיכונים (בפתיחה מרהיבה ביופיה ופשטותה) - ויוצר אימה אמיתית בנורמלי ובמוכר לנו. כך, ברונקס האורבנית והאפלולית גם כך הופכת לרקע עמוק ומאיים, משל היה זה "הקבינט של ד"ר קליגרי" או שמא "פרנקנשטיין". עיצוב הסאונד והתפאורה מסתדרים בקנה אחד עם התמה שקאראם מעוניין להעביר - הדרמה האמיתית לא חייבת להיות "מלודרמטית", או להגיע ממקום של סכסוך עמוק שנים בין בני המשפחה, או אפילו מהעלאת נושא פוליטי-רלוונטי-כאוב בשולחן האוכל - אלא מהתרחשויות החיים עצמם. אלו החיים שמספקים לנו את "הריגושים" - אנחנו רק כלי משחק בידם.
כך, הטכניקה היצירתית ביותר של קאראם להעברת עלילתו הכנה למסך הגדול הולכת יד ביד עם הופעות המשחק המצויינות שכל אחד מחברי הקאסט - ללא יוצא מן הכלל - מספק לנו: בין אם בטרור האחריות ופערי הגיל הרודפים את ג'נקינס והאודישל (שכבר סיפקה השנה הופעה נהדרת, אליבא קומית, ב-"רק רציחות בבניין"); פאסדת "הקוליות" שמלווה את יון (שמישהו כבר יתן לו אוסקר) ופלדסטיין; התפרקותה של פאסדה זו ע"י שומר; או ההבנה מראש את העובדה המצערת כי חיינו קצובים והעול שנהווה על יקירינו כבר מבצבץ בדלת - כפי שמבינה דמותה של סקוויב בטרם עת, שכבר מופיעה כחולה סיעודית בסרט. כל אחת מהופעות אלו מאזנות ומרימות אחת לשנייה, ויוצרות את האימה הבלתי פוסקת שקיימת באינטרקציה עם החיים.
לסיכום, "The Humans" הוא מקרה נדיר - לא רק מחזה שמתורגם בצורה נעלה לקולנוע, אלא כזה שגם דורש הליכה לבית הקולנוע כדי לצפות בו. עכשיו ניתן רק לחכות שאפשרות זו תהיה זמינה אצלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה