תקופת סיום השנה היא לא רק אווירת סוף סמסטר (כמו שאני מרגיש אותה על בשרי כעת), אלא גם - ובעיקר - מירוץ לסכם ולדרג את יבולי השנה, בכל תחומי החיים. ולמרות שחשבתי שאני נמצא עם תוצרים מספיקים למלא 8 רשימות סיכומים, מבול של יצירות חדשות נפל עליי משום מקום, והתחלתי במירוץ להשלים את כולן - או רובן. אז הנה המקבץ הראשון של 4 סרטים שלא מככבים רק ברשימות הסיכום, אלא גם מגדירים את עונת הפרסים הנוכחית:
"סיפור הפרברים" ("West Side Story")
"תמיד רציתי לעשות מחזמר. לא כמו 'מולאן רוז' אבל - מחזמר ישן ושמרן, כמו 'סיפור הפרברים' ו-'שיר אשיר בגשם'. אני חיפשתי אחרי אחד שכזה כבר למעלה מ-20 שנה. אני פשוט צריך משהו שירגש אותי" - את הדברים האלו אמר במאי 'קטן' ו-'לא מוערך' בשם סטיבן ספילברג לעיתון האינטרנטי "Total Film" ב-2004; אותו הבמאי שכבר אז הותיר את חותמו כמעט בכל ז'אנר אפשרי, ושינה את פני הקולנוע העולמי (ולא רק האמריקאי) בפחות מ-30 שנה. 17 שנה לאחר מכן, ספילברג הגשים את חלומו, ואותה אבן בניין בתולדות המחזמר הקולנועי, שהפכה לסרט המרוויח ביותר באותה שנה (1961), גרפה 10 פרסי אוסקר מתוך 11 מועמדויות וזכתה לקהל מעריצים שגדל מדור לדור - "סיפור הפרברים" ("West Side Story") - קיבלה רימייק לא פחות נוצץ תחת ידיו של האוטר הגדול. "אך מה לספילברג ולמחזמר?" רבים שאלו ועדיין שואלים, "ולמה לפגום בקלאסיקה? רק כי הוא הוא?" התשובות לכל השאלות הללו אינן אובייקטיביות, אך ישנו דבר אובייקטיבי אחד לגבי גרסתו של הבמאי המזדקן - זהו אכן סרט 'נשמה', שנעשה מתוך רצון עז לשחרור.
ספילברג, שמראש הצהיר כי העיבוד שלו לא יהיה רימייק לסרטו הקלאסי של רוברט ווייז מ-1961, מראה זאת כבר בדקותיו הראשונות של גרסתו ליצירתם של סטיבן סודנהיים (שהפך לחברו הקרוב של ספילברג במהלך העבודה על הסרט, ואף אישר בחיוב את גרסתו, מספר שבועות לפני מותו בחודש שעבר בגיל 91) ולאונרד ברנשטיין - בעוד שסרטו של ווייז מתחיל באותה פתיחה אייקונית בעיצובו של אמן הגרפיקה סול באס, ולאחר מכן בשוטים "ממבט הציפור" של ניו יורק העצומה, ספילברג צולל ישר אל מגרש בנייה נטוש, שמפנה את מקומו לבניית "מרכז לינקולן לאמנות". כך, אותו הריקוד-הכה-מפורסם של ה-"ג'טס" מול ה-"שארקס" טעון גם בעוצמות פוליטיות - כל הקשת אצבעות לא משדרת רק קצב, אלא כעס ואלימות פנימית נגד הג'נטריפיקציה המתקרבת, נגד הממסד, שמקפח הן את "המהגרים" והן את "הלבנים" חסרי היכולת. ואולי כאן טמון ההבדל הגדול ביצירתו של ספילברג - היא מודעת לרגישויות העכשוויות, מתאימה את המחזמר המקורי (שלו מעט בעיות "PC" משלו) ל-2021 - ועם זאת, לא בצורה צדקנית, ושמה את שתי המחנות לא אחת עם ידה העליונה על האחרת, אלא כשוות מעמד - שתיהן מנסות לשרוד באמריקה שסועה (מעניין איזו תקופה זה מזכיר לנו). ספילברג בוחר גם לתקן את אחת הבעיות הכי נוכחות בגרסה המקורית בראייה מערבית מתקדמת - לראשונה, את הדמויות הפורטו-ריקניות אכן מגלמים שחקנים היספנים (ולא רק ריטה מורנו, עליה נדבר בקרוב). כך, חלק נרחב מן הסרט מדובר בניב הפורטו-ריקני של השפה הספרדית, והשחקנים ההיספניים המרכזיים - רייצ'ל זגלר (מריה), אריאנה דבוז (אניטה) ודיויד אלבארז (ברנרדו) - נותנים לדמויותיהם מידה רבה של אותנטיות, שאולי לא הייתה קיימת לחלוטין בהופעות הקולנועיות המקוריות (למרות התהילה - המוצדקת - להם זכו ריטה מורנו וג'ורג' צ'אקיריס).
ואולי זה הזמן לעסוק בתצוגות המשחק - זגלר, דבוז, אלבארז ומייק פאייסט (ריף) מספקים כולם הופעות שגונבות את תשומת הלב אחת מהשני: ריף וברנרדו עוברים מדמויות קריקטוריסטיות לדמויות בעלות נופך טראגי, עם גורל שחרוץ מראש, ומריה ואניטה אינן עוד דמויות שמובלות ממצב למצב בגלל פעולות הגברים שלצידן, אלא אלו שמספקות את הרגש החם והמסעיר שמניע את העלילה כולה; וכמובן, מורנו עצמה, שטענה בפני ספילברג שאינה חוזרת ל-"הופעות אורח" כשזה שוחח איתה בשלב הליהוק, וקיבלה בתמורה את תפקידה (החדש) של ולנטינה, אלמנתו של דוק, בעל הקיוסק בסרט המקורי. באמצעות ולנטינה, מורנו משמשת כמצפון המוסרי והרגשי של טוני (אנזל אלגורט) - בייחוד בשירה "Somewhere" (שניתן למריה וטוני בסרט המקורי) - וכאילו מעניקה לדמותה המינורית את כל חוכמת חייה שרכשה בקריירה בת השבעה עשורים. האם זגלר, דבוז, אלבארז ופאייסט ימצאו את עצמם מפזזים לטקס האוסקר הקרוב? האם ריטה מורנו תשבור שיא חדש ותועמד אחרי 60 שנה על תפקיד בסרט עליו במקור זכתה? אני חושב שרוב הסיכויים שמרבית התחזיות האלו יקרו, ושספילברג יחזור לימי הרומן שלו עם האקדמיה אחרי הפוגה ארוכה. ועם זאת, שם אחד כאן נוצץ בהיעדרותו - אנזל אלגורט; למרות אהבתי הרבה לתפקידו ב-"בייבי דרייבר" (אחד מסרטי העשור עבורי), אלגורט כאן די "נגרר" ומושלך הצידה ע"י ההופעות האדירות של חבריו לקאסט - אין בזה כל רע, אבל פשוט להיות "נוכח" באפוס מוזיקלי שכזה מרגיש כאבידה גדולה.
המגע האמיתי של ספילברג מגיע דווקא באסתטיקה המרהיבה שהוא מביא למסך, בעדכון צעדי הריקוד האייקונים של ג'רום רובינס מהסרט המקורי, ותנועות המצלמה הדינמיות - שהופכים את המחזמר ל-"הרפתקאה". פתאום, ה-"אורות הספילברגיים" הקלאסיים של הבמאי משתלבים בצורה יפהפייה בשמלותיהן האדומות של המהגרות הפורטו-ריקניות ב-"אמריקה" (הנאמבר שמרוויח הכי הרבה משינויו של הבמאי, שמוריד את ההתרחשות הנודעת אל הגג אל הרחוב ההומה - משל היה "שכונה על הגובה") והפוקוס העמוק של הצלם הותיק של ספילברג, יאנוש קמינסקי, פתאום מכיל בתוכו רגש עצום - הנע בין שנאה יוקדת לאהבה נכזבת. הצבעים הבוהקים והעזים של "סיפור הפרברים" 2021 מקבילים את גרסתו של ספילברג יותר לסרטי ה-"טכניקולור" הצבעוניים של שנות ה-50 ("שיר אשיר בגשם" היא הדוגמה המוכרת ביותר) מאשר לגרסה המקורית של ווייז. אז האם ספילברג הוא בבסיסו במאי מחזות זמר שהדחיק את רצונו כל השנים הללו וטמן רמזים לכך לאורך הקריירה שלו ("אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" או "הוק" עולים לראש) או במאי עתיר כוח שהחליט ליצור מחדש קלאסיקה על-זמנית רק כי הוא יכול? "סיפור הפרברים" 2021 מראה שלמר בלוקבאסטר עדיין יש את זה.
איטליה הייתה - לכל הפחות משנות ה-40 - מולדת קולנוע אדירה, שהולידה זרמים (הניאו-ריאליזם) והצמיחה אוטרים עצומים (פליני, רוסוליני, דה-סיקה והרשימה נמשכת), אך נדמה שנוכחותה הקולנועית נחלשה בשנות ה-90 וה-2000, אולי לטובת תוצרת היספנית (אלמודובר, קוארון, לליו וכו'). עם זאת, שם בעל מצלול איטלקי במיוחד נותר שגור בפי חובבי קולנוע בכל העולם - פאולו סורנטינו. היוצר בן ה-51, שמאחוריו הפקות מקומיות כמו "יפה לנצח" ("La Grande Bellezza", שהעניקה לו את פרס האוסקר, הבאפט"א ו-'גלובוס הזהב') ו-"דיוו" ("Il Divo") ויצירות בינלאומיות כדוגמת "זה בוודאי המקום" ("This Must Be the Place") וסדרת המופת "האפיפיור הצעיר" ("The Young Pope"), החליט לקחת את סרטו האחרון - "יד האלוהים" ("È stata la mano di Dio") - למקום האישי ביותר. דווקא הצלילה של סורנטינו פנימה - הן לעברו והן להשפעותיו - היא זו שמוציאה את היוצר בצורתו המזוקקת ביותר, ועם זאת, בצורה מעט פשטנית.
"עבורי, מראדונה הציל את חיי.", טוען פעם סורנטינו, ולנקודת זמן קריטית זו - התבגרותו בנאפולי של שנות ה-80 על רקע תקופתו האגדית והמפוקפקת כאחד של שחקן הכדורגל האייקוני דייגו מראדונה במדי קבוצת העיר ("יד האלוהים" היא אותה אחיזה נודעת לשמצה בכדור של הכוכב הארגנטינאי ברבע גמר המונדיאל 1986) - חוזר הבמאי האיטלקי, תוך סיפורו של פבייטו (פיליפו סקוטי), נער צעיר שמנסה לנווט בין מיניות, ספורט, זהות ושאיפה לחיים, בעודו מתמודד עם טרגדיה נוראית שפוקדת אותו לפתע.
כסוגד תמידי לאחד מגדולי הבמאים האיטלקיים, פדריקו פליני (שמופיע בסרט לזמן קצר אך משעשע, כשאחיו של פבייטו, מארצ'ינו - מרלון ג'וברט - מנסה להיבחן לסרט החדש שהבמאי מצלם בעיר - ככל הנראה "ג'ינג'ר ופרד"), גם סורנטינו מעצב את דמויות המשפחה של פבייטו כגרוטסקיות, כדרכו של מורו ורבו - האב האידיאליסט והבוגדני (ותיק סורנטינו טוני סרבילו), האם הילדותית (תרזה ספונאנג'לו), האחות שבוחרת לתפוס את השירותים כל פעם שהיא אמורה לצאת, קרובת המשפחה העצומה - שאוהבת לקלל ולחתוך גבינה חופשי; והדודה הרווקה התמידית, שמביאה איתה בן זוג חדש וייחודי - שבמעט הסצנות בהן הוא מופיע, הוא הופך לבדיחה הטובה ביותר בסרט. אבל סורנטינו לא מייצר רק דמויות מגוחכות, אלא זונח בצד את אהבתו לעיסוק בחברה המושחתת באיטליה המעמדית (או אלו שמניעים אותה), ומעביר רגש וחקירת משמעויות החיים שמתפתחות בגיל הנעורים דרך אותם אנשים מוזרים שפבייטו פוגש בדרכו. כך, לדוגמה, "האהבה" הראשונה של פבייטו היא דווקא הדודה העקרה והמושכת שלו, פטריציה (לואיזה ראיינרי), שמקוטלגת ע"י הסובבים אותה כ-"חולת נפש" אבל מתפקדת כיחידה שמבינה לליבו המתלבט של אחיינה.
בצורה זו, סורנטינו מצטרף לבמאי אירופאי מודרני אחר - פרנוסאה אוזון, וסרטו "קיץ 85'"- שבחר ליצור השנה סיפור התבגרות אחר באירופה הקיצית - על הריביירה הצרפתית. ואולי דווקא כאן, בהשוואה בין השניים, טמונה בעיה לא קטנה: גם אוזון וגם סורנטינו משתמשים לעיתים בקלישאות די שחוקות כדי לפשט רעיונות כואבים יותר ומורכבים יותר. אולי זה לטובה דווקא, כדי להעביר את תמת ההתבגרות בצורה יותר קליטה, אבל לעיתים זה חבל.
ועדיין, סרטו זוכה 'פרס חבר השופטים' בפסטיבל ונציה האחרון (וככל הנראה, מועמד בטוח לקטגוריית הסרט הזר באוסקר), מציג צד אחר של סורנטינו -פחות ציני ונוקב, יותר מאוהב - בסביבתו, במקצוע הקולנוע, באירועים שעצבו אותו ובאנשים ש-"עזבו" אותו. ב-"יד האלוהים" אולי אכן נגעה יד אלוהים.
----------------------------------------------------------------
"C'mon C'mon":
כששמעתי לראשונה שבמאי אינדי שמצליח לסחוף אותי לא פעם עם הרגישויות הסנטימטליות והלא-דביקות שלו הולך לשתף פעולה עם שחקן שאני מוצא גס למדי, החלו בי חששות. אבל אחרי כמה דקות של צפייה ב-"C'mon C'mon", סרטו החדש (מבית A24) של מייק מילס ("בגינרס", "נשות המאה ה-20") בכיכובו של חואקין פיניקס, החששות פגו בין רגע, ומחשבה אחרת צצה: זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת.
"C'mon C'mon" עוקב אחר ג'וני (פיניקס), דוקומנטריסט נודע, שמסתובב ברחבי אמריקה בכדי לראיין ילדים בגילאים שונים על זהותם, ציפיותיהם לעתיד, רגשותיהם להוריהם וכו'. למרות המפגש היומיומי עם ילדים, שום דבר לא מכין את ג'וני לחייו המשותפים עם ג'סי (וודי נורמן), אחיינו הגאון, ההיפר-אקטיבי והמעצבן ביותר בן ה-9, שמופקד בידי הדוקומנטריסט לאחר שאחותו ויו (גבי הופמן; "טרנספרנט") נאלצת לנטוש את חייה בלוס אנג'לס בכדי לטפל בבן זוגה חולה הסכיזופרניה פול (סקוט מקנאיירי, "ארגו"). הטיול של ג'וני וג'סי ברחבי המעצמה הגדולה שובר את שכבות ההתגוננות הרבות שהקימו השניים לעצמם.
סרטיו של מילס אינם טוטאליים, או אקסטרווגנטיים, אלא משתמשים בטקסטורת רגעי החיים הפשוטים כדי להותיר את הצופה עם משהו מעבר. "C'mon C'mon" אינו שונה, ואולי למעשה מדובר בסרטו הפתוח ביותר של מילס - ללא מניירות עודפות. דרך ג'וני, שמקשיב לילדים כדרך חיים אך מתקשה להקשיב לילד שאולי חושף בפניו את צדדיו הפחות נעימים, מילס מדגיש את אלמנט ההקשבה ההדדית, שאולי נעלם מעט בעידן המודרני. ואולי גם אפשר לתפוס את סרטו של מילס כאנטתיזה לסרטה המערער של לין ראמזי מלפני עשור, "חייבים לדבר על קווין", שהותיר בסימן שאלה את השפעתה ההרסנית של הורות מודרנית על הילד שמעוצב בדמותה (לא מעט באמצעות צבעים עזים); מילס, לעומת זאת, אמנם מודע לכך שילדים הם "עסק קשה" ויכולים לדחוק את השפיות לשוליים, אך באותה מידה, מדגיש כי הורות מודרנית גם יכולה לתת במה לתובנות והרגשות הכנים של ילדים, אלו שהבוגרים הדחיקו מזמן (באסתטיקת שחור-לבן, שמרדדת את החיות של לוס אנג'לס ואת הקרירות של ניו-יורק לאנושיות הפשוטה שבבסיסן).
"C'mon C'mon" הוא גם - לא פחות - תוצר של תצוגות המשחק בו - פיניקס, נורמן והופמן, שמביאים כל אחד צד פגיע ואחר שלהם. פיניקס, שזהו סרטו הראשון מאז ההופעה זוכת האוסקר שלו ב-"ג'וקר" לפני כשנתיים, מציג הופעה - שלטעמי - טובה בעשרות מונים מזו הצעקנית והקריקטוריסטית בסרטו המוערך-מידי של טוד פיליפס: השחקן המזוקן משתמש בדמותו הציבורית המופנמת והמוזרה כדי לצייר אדם חריג, שעושה הכל כדי לדאוג ולרצות את סביבתו, אך מאבד בדרך את מטרותיו שלו; זו הופעה שדורשת זכייה באוסקר. עוד הופעה שדורשת לכל הפחות מועמדות (וכבר גוררת אחריה באזז שכזה) היא זו של וודי נורמן, השחקן האנגלי הצעיר שיוצק לדמותו של ג'סי צדדים שונים של חווית הילדות - רצון להשתחרר ולנסות הכל סביבו, ביישנות ועקשנות כאחד, אקצנטריות אך גם פגיעות וזרות, שנובעות מהבנה של משפחה מתפרקת. גבי הופמן, שמגלמת את אמו ויו, היא ההופעה המשלימה לג'סי לא רק בשל תפקידה בהנעת סיפורו ורגשותיו, אלא כדוגמה להדחקת רגשות בלית ברירה - ובמקביל, רצון עז להיות שם עבורו ולתת לו את האפשרות הכה-נחוצה לפרוק את אשר על ליבו.
לסיכום, מייק מילס יוצר עוד יהלום אינדי מיוחד ב-"C'mon C'mon", שנותן לנו אוויר לנשימה ומדגיש שאולי לצאצאינו אין את הפריווילגיה הזו, או לפחות, לא יהיה. המלצה חמה.
"ליקריץ פיצה" ("Licorice Pizza"):
ולביקורת האחרונה - ואולי המצופה ביותר שלי - ל-"ליקריץ פיצה" ("Licorice Pizza"), "החדש" מבית אחד מגדולי במאי המילניום החדש - חובב הדמויות הציניות והכושלות, מוטיבים של זרות ובדידות ושחקנים עם שמות משולשים (דניאל דיי-לואיס ופיליפ סימור-הופמן זצוק"ל), פול תומאס אנדרסון. "ליקריץ פיצה" אמנם זוכה לביקורות הטובות ביותר בקריירה של הבמאי, לתשואות בעונת הפרסים (סרט השנה של "National Board of Review", שמונה מועמדויות בטקס "פרסי בחירת המבקרים" וארבע מועמדויות בטקס פרסי "גלובוס הזהב") ואולי גם לאוסקר הראשון והכה-מיוחל בקריירה הארוכה של אנדרסון, אך "ליקריץ פיצה" הוא אינו סרט טיפוסי בפילמוגרפיה שלו - ועדיין, הוא כה PTA. איך זה ייתכן?
קשה להסביר את עלילת "ליקריץ פיצה" (שנקראית ע"ש רשת חנויות תקליטים מיתולוגית ב-LA) - מעין טייק של PTA על סרט האווירה המוצלח של טרנטינו, "היו זמנים בהוליווד", "פיצה" עוקב אחר החברות/האהבה האפלטונית/השנאה בין גרי ולנטיין (קופר הופמן, בנו של…), תלמיד תיכון בן 15, שחקן צעיר ו-"יזם עסקי" בפוטנציה, לבין אלנה קיין (המוזיקאית אלנה חיים, מלהקת האחיות הישראליות-אמריקאיות "חיים" - אלנה, דניאל ואסתי - להן היסטוריה ארוכה עם אנדרסון, שביים להן מספר רב של קליפים), צעירה בת 25 שנעה בין עבודות מזדמנות, ונשבית בקסמו הזחוח וה-"דושי" במעט של ולנטיין, לאחר שהיא פוגשת בו כשהיא עובדת כצלמת ביום צילומי ספר המחזור בתיכון שלו - הכל על רקע עמק סן פרננדו (מקום הולדתו של אנדרסון) של שנות ה-70. גרי ואלנה נעים בין יוזמות מוצלחות וכאלו שפחות - עסק מיטות מים, עסק מכונות "פינבול" - ופוגשים בשלל דמויות ידועות ומשונות של התקופה (חלקן אמיתיות, חלקן מומצאות) - שחקן מזדקן ונועז בשם ג'ק הולדן (מעין פרודיה על וויליאם הולדן, בגילומו של שון פן);רקס בלאו (טום וייטס), במאי ותיק בתעשייה; המועמד המסתורי לראשות העיר ג'ואל ואקס (בני סאפדי); וג'ון פיטרס, ספר מפורסם שהפך למפיק מפורסם, ובן הזוג של ברברה סטרייסנד בעוונותיו (פיטרס האמיתי הפיק את "כוכב נולד" בכיכובה של סטרייסנד, ועבד עם בראדלי קופר - שמגלם אותו בסרט - על גרסתו שלו מ-2018).
כן, סרטו של אנדרסון הוא אמנם סרט אווירה, שמרגיש ומתנהג לא פעם כסרט אבוד משנות ה-70 (כולל פסקול שנבחר היטב - מ-"ווינגס" ועד דיויד בואי - ונעימות מקוריות ממוחו של השותף הטבעי של הבמאי, ג'וני גרינווד), אבל הוא כלל לא סרט שריק מתוכן - למעשה, סיפור ה-"Coming-of-age" הזה הוא בין האפקטיביים ביותר שיצר הבמאי. עם השפעות מ-"שמפו" של האל אשבי ועד "נעורים בקצב מהיר" של איימי הקרלינג, PTA נוגע כאן בתמות שעסק בהן לפני - התבגרות בצל הורים נוכחים-חסרים, ילדים בעלי דעה בוגרת, מיניות פורצת - ויוצר מעשייה שנוגעת יותר מתמיד ב-"כאן ועכשיו": האם גיל הנעורים הוא למעשה כבר בלתי נגמר (כטענות שנשמעות כנגד דור המילניאלים) או שמא ההחלטה לבלות את זמנך עם "ילדים" - כפי ששואלת את עצמה בסרט אלנה בשלב מסוים - היא בסופו של דבר החלטה שלך, והביקורת כלפיה נשמעת מצד מבוגרים שבכל מקרה מתפקדים כילדים בעצמם? כך, אפשר לראות את "ליקריץ פיצה" כפיסה משלימה ל-"C'mon C'mon" בעידודיהן ל"העלאת הילדים לשלטון". "ליקריץ פיצה" הוא גם סרטו היהודי ביותר של PTA - כמי שהתקרב בעבר ל-"מולדת הקודש" בסרטו הדוקומנטרי "ג'ונון" (2015), על אלבומו באותו השם של המוזיקאי שי-בן צור, אנדרסון מציג את הוליווד היהודית לא כסטריאוטיפית (או אפילו אנטישמית), אלא ככוח מניע וחשוב בתעשיית הסרטים העולמית, וכן, אולי אפילו סקסית - או כפי שאומרת סוכנת השחקנים הצעירים בסרט, מרי גריידי (הארייט סאנסום האריס), "אף יהודי הוא באופנה כרגע". תגידו מה שתרצו, אבל לשמוע את אביהם של האחיות חיים - שחקן הכדורגל הישראלי לשעבר מוטי חיים - צועק "אלונה, צאי מהחדר!" בסרט של פול תומאס אנדרסון חייב להיות הישג של ממש.
ואולי זה הזמן לעסוק בהופעות המשחק, שקיבלו אף הן שבחים מקיר לקיר, ובצדק: קופר הופמן ואלנה חיים, להם זו הופעת המשחק הראשונה בקריירה שלהם, מוציאים מעצמם את ההופעות הטובות ביותר שנראו השנה על המסך הגדול. בין אם מדובר בהופמן, שמתחבר לנפש "הילד המגודל" של אביו המנוח ומופיע כדמות כה בטוחח בעצמה אך כה קלה לשבירה, או חיים, שאמנם מביעה את חוסר היציבות של גילאי ה-20 אך אף פעם לא בקלות דעת או חוסר ידיעה - שתי הופעות אלו, שעובדות כה טוב אחת עם השנייה, זקוקות להכרה ממסדית ומהר. גם הופעות האורח של שחקנים ידועים, שנמשכות לכל היותר כ-10 דקות, נעשות מתוך אהבה לאנדרסון, יצירתו ולקולנוע ככלל, ומוציאות משחקנים ותיקים אלו את המיטב שבהם - בולט במיוחד בראדלי קופר, שזה לא יהיה מופרז אם אגיד שתפקידו ההומוריסטי כפיטרס המשוגע והאלים הוא תפקידו הטוב ביותר עד עתה, בקריירה של קרוב ל-20 שנה.
לסיכום, "ליקריץ פיצה" ראוי לחלוטין לכל התשבוחות שמורעפות עליו - זהו סרט אווירה עם אמירה, מכתב אהבה לקולנוע, שיר פרידה מהנעורים והערכה לכל הסובבים את אנדרסון, ממשפחתו שלו ועד אלו שהביאו אותו למעמד הנוכחי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה