מקום שני: "עידן הקרח"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "עידן הקרח" (2002), אחד מלהיטי האנימציה הגדולים ביותר של שנות ה-2000, שהרים והפיל במו ידיו ז'אנר שלם. 

נדמה שהיו בדיוק שלושה קלטות (תגלגלו מה זה קודם) אנימציה בתחילת שנות ה-2000 שלהחזיק אותם בבית היה בגדר צו ממשלתי: "שרק", "מפלצות בע"מ" ו-"עידן הקרח". בעוד שהשניים הראשונים נהפכו לקלאסיקות עוד בצאתן, ועם השנים קיבלו מעמד אחר בתרבות האינטרנט כשהילדים שגדלו עליהם העריכו מחדש את הצ'ארם שלהם, ל- "עידן הקרח" ("Ice Age") תדמית קצת אחרת ב-2022. כמותג שמראש השתייך לחברת אנימציה קטנה וניסיונית ("Blue Sky"), ועבר עם השנים בין תאגיד אחד למשנהו (הסרט השתייך במשך שנים לאולפני "פוקס המאה ה-20" והועבר לידי מעצמת הענק "דיסני" לפני כ-3 שנים, כשזו רכשה את הראשונה), "עידן הקרח" לא פעם נשפט לחומרה בשל הדברים שקרו סביבו (סרטי פיקסאר, לדוגמה) ופחות בגלל איכותו – ואם איכות כן נמדדה, זו הייתה בעיקר זו של ארבעת ההמשכים לסרט המקורי (האחרון בהם מ-2016), שהלכו והדרדרו מפעם לפעם. במלאות 20 שנה לצאת הסרט הראשון, זהו אולי הזמן לבחינה מחדש של סיפורם של מני הממותה, סיד העצלן ודייגו נמר השנחרב בערבות הקרח ולגלות – מה כן עבד לנו אז בילדות ומה דווקא לא?

נתחיל בעלילה על קצה המזלג – אי אז בראשית עידן הקרח (שנמשך מלפני (בקירוב) 2.5 מיליון שנים ועד 11 אלף שנים לאחור), מוצא עצמו סיד (ג'ון לגוויזמו, "קדילאק של סופשבוע"), עצלן קרקע קל דעת ומפוזר, ננטש ע"י משפחתו בעודם מהגרים דרומה, לאיזורים חמים יותר. אירוע כמעט קטלני עבור סיד מסתיים בהצלת חייו על ידי מני (ריי רומנו מתהילת "כולם אוהבים את ריימונד"), ממותה זועפת וצינית, אליה מחליט להתלוות (למורת רוחו של מני) להמשך המסע. מרחק לא רב משם, סוטו, מנהיג להקת סמילודונים – נמרי שנחרב – מתכנן תקיפה על שבט בני האדם הסמוך, אחרי שאלו צדו כמחצית מלהקתו שלו, וחומד על להשאיר את בנו התינוק של הצ'יף בחיים בשביל "הדובדבן שבקצפת". עם זאת, המצפון המתפתח של סגנו, דייגו (דניס לירי, "הצילו"), חס על חיי אשת הצ'יף והתינוק – מה שמוביל את סוטו לגרש את דייגו מהלהקה, אלא אם יצליח למצוא את התינוק ולהחזירו למנהיגה – ולא, ימות. כשמני וסיד מוצאים את התינוק ומחליטים להחזירו לבני האנוש, ולאחר מכן פוגשים בדייגו, השלושה – למרות שמטרותיהם מנוגדות – מתחילים ללמוד על הישרדות אמיתית וחברות אמיתית יחד.

מה שנדמה כקונספט שמתאים בול לקומדיית אנימציה מהסוג שלמדנו להתרגל אליו (א-לה "שרק") התחיל דווקא כפרויקט רציני הרבה יותר, כשהמפיקה לורי פורטה הציעה את הרעיון ב-1997 לאולפני "פוקס המאה ה-20" כסרט אנימציה קלאסי – אנימציית דו-מימד וטון הרפתקני; כדי לתת חותם סופי להפקה מהסוג הישן, פורטה תכננה לגייס את דון בלות' – מגדולי האנימטורים בדו-מימד של שנות ה-70 וה-80 ("סודה של נים", "גן עדן לכלבים") – לפיקוח על הפרוייקט. רצה המזל ופוקס – למרבה ההפתעה – חשבה מבחינה רווחית (בייחוד בהתחשב בנושא האיזוטרי למדי של הסרט) ורצתה "צעצוע של סיפור" משלה; רכישת חברת אפקטים ממוחשבים קטנה בשם "בלו-סקיי" (שעבדה עד כה על סרטי מיינסטרים כדוגמת "הנוסע השמיני 4: התחייה" ו-"מועדון קרב") הייתה הדרך הטובה הנכונה ביותר להגשמת החלום. פורטה, שהתחברה לרעיונות במהירות וקראה לו "ברור מאליו", החלה לגייס את מיטב המוחות הקומיים בתחום התסריטאות – ג'ון ויטי ומייק ריס (שניים מהכותבים הבכירים בשנותיה הראשונות והפופולריות של "משפחת סימפסון"), פיטר ברג (שנשאר נאמן לסדרה עד פרקה האחרון) וכריס וודג' (מקים "בלו-סקיי" והבמאי המיועד – אבל במהרה נתקלו במכשול – איך לכתוב סרט ילדים קומי על עידן פרה-היסטורי? "רק תכתוב סיפור טוב", ענו בכירי האולפן לברג כששאל אותם זאת. כצפוי – קל זה לא היה.

ראשית, נאלצו להתמודד הכותבים והאנימטורים עם הנגשת עידן הקרח – האם להתמקד על מראה ריאליסטי או לזנוח הכל ולבחור במראה "Cartoony"? הצוות נע בין הגישות לא מעט:  בעוד תיאור התקופה (בייחוד הנדידה הגדולה דרומה) ומראה הדמויות הושפע מטיולים מרובים של הצוות למוזיאון הטבע המקומי, ההיצמדות לעובדות פגעה בעיצוב האפיון של הגיבורים הראשיים – סיד התנהג מוקדם בפיתוח הסרט כעצלן אמיתי, איטי, מחושב ואפילו תחמן, ואילו עיצובו הראשוני של מני היה, לטענת האנימטורים, קרוב ל-"פיל עם פרווה". ההבנה שהצוות צריך לנוע לכיוון יותר מופשט וקומי הביאו הברקות שהפכו את הסרט למה שהוא היום – הנודעת ביותר שבהם היא המצאתו של סקראט. הסנאי חובב הבלוטים, שמביא את חורבן העולם בכוחות עצמו, התחיל בכלל אצל בתו הקטנה של אחד מכותבי הסרט, מייקל ג'יי וילסון, שחשבה על יצור מוזר, הכלאה בין עכבר לסנאי והלחמה בין שמותיהם (Rat+Squirrel) – "סקראט"- שהתאבסס על מציאת מקום מסתור לבלוט שלו בימי החורף. וילסון, שמצא ברעיון היצירתי התאמה לקונספט הקומי שפיתח, חשב להפוך את סקראט לדמות מדברת ולהשאיר אותה בסצנה אחת בלבד – סצנת הפתיחה – כדי להראות שאכן יש "קרח" ב-"עידן הקרח". עם זאת, הקרנות מבחן מוקדמות (שגם שינו את הסוף המקורי, בו דייגו נהרג) הוכיחו לוילסון כי הפופולריות של סקראט היא בשתיקתו, או יותר נכון צווחותיו המוזרות (בקולו של במאי הסרט, כריס וודג'), ושאת היכולות הקומיות שלו יש לנצל – רק אחרי קטעים דרמטיים. כך, הפך סקראט לא רק לשריד היחיד של עידן הקרח בימינו אנו (לפי סצנת הסיום), אלא לדמות הכי מפורסמת שיצאה מהסדרה, כוכב מרצ'נדייז וללוגו של חברת "בלו-סקיי" עד סגירתה לפני כשנה בדיוק.

באופן אירוני, נקודה מצערת זו היא גם אחת הסיבות ש-"עידן הקרח", עד כמה שהיה מהפכני עלילתית ורעיונית בתחום האנימציה, היה גם בין הסיבות העיקריות שהובילו לירידתה של "בלו-סקיי" מצמרת חברות האנימציה וסגירתה בטרם עת. "עידן הקרח" הפך בצאתו ב-2002 ללהיט -הסרט השמיני הרווחי ביותר וסרט האנימציה הרווחי ביותר באותה השנה – מה שהוביל, כמובן, לרצון להמשיך את הסדרה ככל האפשר: "עידן הקרח 2: נמסים מצחוק" (2006), "עידן הקרח 3: עלייתם של הדינוזאורים" (2009), "עידן הקרח 4: יבשת בתנועה" (2012), "עידן הקרח 5: מסלול התנגשות" (2016) ועשרות ספיישלים טלוויזיוניים אמנם הפגישו את הקבוצה עם איומים חדשים בצורת דינוזאורים, פיראטים ומטאוריטים אך התרחקו מהגישה הצינית והישירה שאפיינה וייחדה את הסרט הראשון; המבקרים קטלו ללא רחמים המשך אחר המשך, האינטרנט החל להסתכל בהרמת גבה על "המקוריות" שבעלילות החדשות (קרח נמס -> בורחים -> מתאחדים -> repeat) וההכנסות בקופות – שתמיד היו מקור של גאווה ל-"בלו-סקיי" ו-"פוקס המאה ה-20" – הלכו והדרדרו, כשהאחרון מביניהם הרוויח 64 מיליון דולר "בלבד" מול תקציב של 105 מיליון דולר. "בלו-סקיי", שהתפרסמה גם בשל הצלחות אחרות – כדוגמת סרטי "ריו" ו-"רובוטס" – אך שמה את יהבה בעיקר על "עידן הקרח", הלכה והצטמצמה; כשאולפני פוקס נרכשו ע"י דיסני ב-2019, האחרונה החליטה סופית – האולפן יסגר.

ועדיין, אני רחוק מלזלז ב-"עידן הקרח" – הרבה יותר מפיסת נוסטלגיה לילדי ה-90 וה-2000, "עידן הקרח" היה בין הסרטים הראשונים (יחד עם סרטי פיקסאר) שהבינו כי המילניום החדש יכול לסמן שינוי בעבור סרטי האנימציה – לא עוד סרטים לילדים בלבד, או סרטים שראוי לזלזל בהם, אלא כאלו שמדברים אל הקהל המבוגר לא פחות מהיותם זכורים עבור זה הצעיר. לראייה – דיסני אמנם סגרה את "בלו-סקיי", אך לא ויתרה על הפרנצ'ייז המניב והוציאה סרט חדש בסדרה במסגרת "דיסני פלוס" בינואר האחרון. במילים אחרות, הפרהיסטוריה כבר מזמן מאחורינו, אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה עדיין להקסים דורות חדשים של ילדים.