"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל": אל האינסוף ומעבר לו

"הצוות המובחר" (1983) ו-"האדם הראשון" (2018) עסקו בהכנות המעשיות המפרכות לאירוע, "מאחורי המספרים" (2016) חשף את הצוות האמיתי והמהפכני שעבד בתכנון המבצע ואילו "אפולו 13" (1995) נתן מקום להשלכות הקשות שלו. מאז שאירע לפני קרוב ל-53 שנה, עשרות סרטים נעשו על הנחיתה האמריקאית על הירח ביולי 1969. כאירוע אייקוני שהיה בתכנון מתמיד למעלה מעשור, נבע מלחצים גוברים במלחמה הקרה המתמשכת ושינה את דעת הקהל האמריקאית בלב תקופה אלימה מתמיד, הנחיתה על הירח היא קרקע פורה לסיפורים שונים, נקודות מבט חדשות והצצה לתקופה שבה אסטרונאוטים לא היו נראים לנו כה אלמנטריים כמו היום. אך עד כמה יצא לנו לראות מאלו שגרמו לטיסה לקרות – לא בעזרה פיזית או טכנית בהכרח, אלא בתמיכה ציבורית? "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" ("Apollo 10½: A Space Age Childhood"), סרט האנימציה החדש של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות", טרילוגיית סרטי "לפני") – שעלה הסופ"ש לשירות הסטרימינג "נטפליקס" לאחר פרימיירה בחודש שעבר בפסטיבל SXSW ("סאות' ביי סאות'ווסט") – מנסה להשלים בדיוק את אותו הפער (עם מעט היסטוריה חלופית), עם עוד סרט קלאסי, מחמם לב ויצירתי לאוסף סיפורי ההתבגרות העשיר שלו; אך "אפולו ½10" הוא יותר ממסע נוסטלגי אל העבר – הוא גם מבט על ההבדל בין מה שאנו זוכרים וממה שבאמת ובתמים קרה. 

מורכב יותר כרצף זכרונות – בקריינות קולו הבוגר של גיבורינו (ג'ק בלאק, שכבר שיתף פעולה עם לינקלייטר ב-"רוק בבית הספר" ו-"ברני") - מאשר עלילה קוהרנטית אחת, "אפולו ½10" עוסק בסטנלי, ילד כבן 9 שחי בפרברי יוסטון בשלהי שנות ה-60, עם שני הוריו וששת אחיו ואחיותיו, כשהמסע לירח מקיף כמעט כל תחום בחייו. יום אחד בבית הספר, שני מהנדסי חלל בחליפות מהודרות (זאכארי לוי וגלן פאוול) פונים לסטנלי בבקשה מעט מופרכת: להפוך לאדם הראשון שצועד על הירח. איך? לאחר טעות בתכנון רכב הנחיתה, נשארו עובדי נאס"א עם חללית בגודל ילד ממוצע. כדי להבטיח מסע בטוח ומוצלח לאסטרונאוטים הבוגרים, סטנלי יעבור אימונים ממושכים בקיץ 69', כשבסופם יטוס לירח. בעוד הבסיס לעלילה מונח עוד בעשר הדקות הראשונות של הסרט, מרבית הסרט זולג לאותם תיאורי זכרונות – מריב יומ-יומי עם אחיו על צפייה בטלוויזיה (והאובססיה המשותפת של כולם ל-"צללים אפלים") ועד דרכי הענישה של המורים בבית הספר, מאהבתו של סטנלי לספר את המשמעות האמיתית מאחורי "2001: אודיסיאה בחלל" לכל מי שמעוניין להקשיב (וגם למי שלא) ועד שחייה בבריכה מלאה בכלור. 

עבור לינקלייטר, הסתכלות אחורה דרך תיאור התבגרות אינה דבר חדש – מסרט הקאלט שפרץ לו את הדרך, "טריפ נעורים" (1993), ועד הדרמה זוכת האוסקר שלו "התבגרות" (2014) וקומדיית הנוער "כולם רוצים את זה!!" (2016), הבמאי תמיד אהב לראות את העולם הבוגר דרך עיניהם של ילדים בתקופות "נאיביות" יותר, או דווקא, אלו שעימתו אותם בצורה המפורשת ביותר עם המציאות הכואבת – שנות ה-60 וה-70. ועדיין, דווקא הסיפור החצי-פנטסטי שנפרש מולנו ב-"אפולו ½10" (עליו החל לעבוד לינקלייטר כבר בראשית שנות ה-2000, אך הוציא לפועל הפקה אמיתית רק לאחר סיום צילומי "התבגרות" ב-2013) מרגיש קרוב יותר לאותם סרטי "טריפ נוסטלגי" של שותפיו של לינקלייטר לדור החדש של במאים עצמאיים שהציף את המסכים בשנות ה-90: "היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו ו-"ליקריץ פיצה" של פול תומאס אנדרסון. המשותף לכל אלו אינו רק המעטפת החיצונית, הדגש על האווירה והאירועים שעיצבו את ארה"ב הליברלית והחופשית של שלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, אלא גם ההרגשה המעט חלומית שהם נוטעים בשנות הילדות: התחושה שאתה חלק מהמאמץ הלאומי להקים משהו חדש, ההרגשה כי העולם משתנה איתך צעד אחרי צעד, ולא רק אתה רץ להשיג אותו (כפי שמרגישים כעת אולי בני דור המילניום), המחשבה שזהו הרגע – ואולי הוא לא יהיה כזה עוד מספר רגעים. כך, כשבן דמותו של לינקלייטר מספר לנו כי התמונות והעדויות מהאירועים האלימים של אותן שנים – ההפגנות כנגד הגזענות, רצח בובי קנדי ומרטין לות'ר קינג, מלחמת ויטנאם העקובה מדם – אנחנו לא יכולים שלא להזדהות, גם אם לא באמת (רובנו) חיינו באותה התקופה ובאותו המקום. 

"הבועה" שנוצרת סביב ילדים בחיים בורגניים, כשהעולם סביב עולה בלהבות, היא תחושה שכמעט כל ישראלי יכול להבין מהיכן היא מגיעה, וכזו שגם מובילה אותו לחשוב שוב על אותם אירועים חשובים שעיצבו את ילדותו – האם באמת הם קרו כפי שקרו או שמא הכנסנו קצת דימיון ועדינות לתוכם? אם עבור בן דמותו של קנת' בראנה ב-"בלפאסט", הסכסוך בין האירים הקתולים לפרוטסנטים היה לקוח הישר מ-"בצהרי היום", ועבור לינקלייטר, הוא עצמו עשה את צעדיו על הירח, מעניין לחשוב אם הקולנוען הישראלי הצעיר יפרוש בקרוב את זכרונותיו את רצח רבין או את חזרתו של גלעד שליט הביתה, למשל, בצורה ייחודית משלו. 

כמו כן, לינקלייטר ראוי לצל"ש גם בכל הנוגע לאמצעים הטכניים בהם הוא מעצב את סרטו: הבמאי חוזר לאותה שיטה דמוית "רוטוסקופינג" (איור על גבי תיעוד אמיתי) בה השתמש ב-"חיים בהקיץ" (2001) וב-"סורק אפלה" (2006), ומחדיר קטעים "אמיתיים" מכלי המדיה של אותה התקופה – סרטים, סדרות, שידורי חדשות, תוכניות לייט-נייט – בדיוק מושלם (כך, תוכלו לראות את "המאנקיז" מתארחים בתוכניתו של ג'וני קאש או את השדר המיתולוגי וולטר קרונקייט דומע לאחר שניל ארמסטרונג עושה את צעדיו הראשונים על הירח), לצלילי פסקול בלתי נגמר של להיטי התקופה (מדונובן ועד פינק פלויד), וכך מחזק את התחושה שזכרונות מציאותיים יכולים להתערבב בקלות בכל אותם יצוגיים תרבותיים אהובים שגדלנו עליהם. 

"אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" אולי יזכר בציבור פחות משותפיו לתת-הז'אנר הנוסטלגי של במאי דור ה-X, אך אין זה אומר שהוא נחות מהם. דרך שילוב מעולה של עיצוב, אווירה ויצירתיות רעיונית, ריצ'רד לינקלייטר מצליח שוב לעשות את מה שהוא כה אוהב: לספק הנאה עם טיפה ערך מוסף.