"ייצוג" המילה הכי טעונה היום בתעשייה ההוליוודית: היא מניעה הפקות ומבטלת אותן, משחקת כלי חשוב בקביעת איכות ואמינות יצירות ועומדת בראש רוב דרישותיהם של דור הצופים הצעיר. אבל עד כמה היא באמת מגיעה ממקום אמיתי, ועד כמה היא אכן משרתת את היצירה ולא מגיעה כיציאת ידי חובה? כך מרגישים לא מעט מהתכנים הנוכחים בהוליווד - מ-"נצחיים" ואפילו במידה מסוימת "קודה" - אך פה ושם ישנם סרטים שמעבירים את התחושה שהם פרוייקט אישי, וההתחברות אליהם אינה התחברות מתוך סקרנות "אתנית" (וקצת גזענית) או רחמים, אלא מתוך רגש אוניברסלי אמיתי שליווה אותנו לא פעם ולא פעמיים. כזה הוא "אדומה אש" ("Turning Red", בשמו המקורי והעדיף הרבה יותר), הסרט ה-25 במספר של אולפני "פיקסאר", הראשון שמבויים ע"י אישה (לחוד - "אמיצה", לדוגמה, בוים ע"י ברנדה צ'פמן ומארק אנדרוז) והראשון ששם במרכזו דמות ממוצא אסייאתי - ועדיין ירגיש קרוב ללב כל צופה בכל רחבי העולם.
מיילין "מיי" לי (רוזלי צ'ינג) היא ילדה נחושה, חרוצה ושאפתנית בת 13, בטורונטו של שנת 2002. מיי מחלקת את זמנה בין הקדשת זמן למשפחתה השמרנית - אמה מינג (סנדרה או המצויינת) ואביה השקט ג'ין (אוריון לי, "פרה ראשונה") - לבין הצטיינות בלימודים, שיעורי נגינה והתאבססות על להקת הבנים "4Town" יחד עם חברותיה הטובות - מרים הטומ-בוי (אווה מורס), פרייה האדישה (מייטרי רמקרישנאן) ואבי האימפולסיבית (היין פארק). יום אחד, אחרי אירוע מביך ומשפיל במיוחד מצד אמה של מיי, הילדה הצעירה עוברת את חווית "ההתבגרות" הראשונה שלה - לא לא, לא מה שאתם חושבים, אבל לא רחוק מכך: היא הופכת לפנדה אדומה ענקית, כוח שקיים לכל נשות המשפחה החל מגיל ההתבגרות - מסורת שהתחילה עוד בסין הרחוקה. אמה מגלה לה כי באמצעות טקס פולחן פשוט בליל ליקוי חמה ניתן יהיה לכלוא את הפנדה, אך מה שהיה אמור להרגיע את מיי הקטנה רק מלחיץ אותה עוד יותר, שכן הטקס נופל על הלילה שבו להקת הבנים הנערצת מגיעה לגבעתיים. כעת, על מיי להחליט - להישאר עם משפחתה האהובה ולחזור לסורה או לאמץ את "הפראיות" שבה ולהצטרף לחברותיה בהופעה.
"אדומה אש" התבסס מחוויותיה האישיות של האנימטורית דומי שי כילדה סינית בטורונטו של ראשית שנות ה-2000, לאחר שקבוצת ה-"Brain Trust" של פיקסאר (פיט דוקטר, אנדרו סטנטון וכו') הזמינו אותה להציע בפניהם רעיונות לפיצ'ר אחרי שסיימה את הסרט הקצר והחמוד שלה, "באו" ("Bao"), שזיכה אותה ב-2018 באוסקר. תחת הכוונתה של החברה לסיפורים אישיים יותר ומתוך רצונה של שי לייצר "חלום בלהות של נערה אסייאתית", הבמאית רוקמת מעשייה שמציבה במרכזה דילמה שמעסיקה לא רק אסייאתים באמריקה או שמא מרוקאים בצרפת, אלא כל אדם ואדם שנולד למשפחה עם מסורות, ערכים ותפיסות שונות מאלו שהציבה לו החברה אליה הוא מנסה להתקבל. שי מובילה את הקהל לחשוב תחילה שהפנדה האדומה שמתפרצת בזמני מבוכה או לחץ היא אלגוריה למחזור או לבגרות מינית (גם אם הייתה הולכת בדרך זו, זהו כבר הישג בפני עצמו - בהתחשב במסורת השמרנית של דיסני עד היום), אלא למערכת יחסים תובענית בין אם לבת, שמשלבת בתוכה קנאה, יריבות, הישענות ואהבה - כמה סרטי אנימציה אתם מכירים שמתעסקים ביחסי אם ובת? כמה סרטים אתם מכירים כלל שנוגעים בפרטי פרטים של מערכת שכזו (לא סרטים של האנק בבקשה)? במובן הזה, "אדומה אש" פועלת כחידוש אמיתי - לא רק התעסקות בנושא "לא פופולרי" והימנעות מדילמה פומפוזית ומשנת חיים אמיתית (בחירה בין משפחה ללהקה?), אלא אותה נגיעה ברצון לכבד מסורות עבר ולהישאר בקן המשפחתי והרצון לפרוש כנפיים - וממול, הרצון לשחרר את אותו הילד שגידלת שנים רבות כנגד הרצון "האנוכי" יותר להשאיר אותו קרוב אליך; כך, אולי נכון יותר להגיד ש-"אדומה אש" הוא הוא הרימייק האמריקאי שרצינו ל-"משפחת בלייה" (שוב - סורי, "קודה").
מושפעת מסרטי וסדרות אנימה זכורים/ות מילדותה כדוגמת "אינויאשה", "סיילור-מון" ו-"השכן הקסום שלי טוטורו", שי עיצבה את טורונטו והדמויות שמאכלסות אותה משל יצאו ישר מתוצר יפני (בדומה למה שעשה אנריקו קאסרוסה ב-"לוקה" בשנה שעברה), ועדיין - "אדומה אש" מרגיש כמו דבר שונה לחלוטין בנוף הכבר-יצירתי של סרטי פיקסאר. תוסיפו לכך את הפסקול הקליט והמזרח-אסייאתי של לוודיג גורנסון (יש משהו שהבן אדם לא יכול לעשות?) ואפילו את השירים הטיפשיים-בכוונה של להקת הבנים האהובה, שנכתבו ע"י בילי אייליש ואחיה פיניאס (הדבר הנורמלי הראשון שהשניים עשו - היסטוריה), ו-"אדומה אש" לא רק מספק נוסטלגיה לראשית שנות ה-2000, הוא באמת מרגיש כמו סדרה משונה וייחודית שצפית בה בילדותך ואתה עדיין תוהה אם המצאת אותה או לא.
לסיכום, זו תפיסה שנדמית קלישאה למרבית האנשים, אבל מה עושים כשהיא מוכיחה את עצמה שוב ושוב? "אדומה אש" היא עוד יצירה מדהימה מבית 'פיקסאר', שמעזה לגעת בנושאים לא נעימים או "ילדותיים", ומציבה בפנינו שאלות חשובות - האם ברגע האמת, אנחנו נשייך את עצמנו לגרסה הביתית שלנו או שמא החיצונית? והאם אחת בהכרח סותרת את השנייה? לכן, סרטה של דומי שי הוא בגדר חובה לכל המעוניין בקולנוע איכותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה