מקום שני: "מחפשים את שוגרמן"

 

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "מחפשים את שוגרמן" (2012), שהיסטוריית הדוקו לפניו ואחריו לא הייתה אותו הדבר אך לא סייעה לעצור את הכאוס הפנימי שבו.

כשאנחנו חושבים על נפילי הרוק של שנות ה-60 וה-70, עולות בראשנו תמונות של מוזיקאים בשלהי העשור השמיני לחייהם, כיסם מלא, מעודכנים בשלל אמצעי המדיה החדשים וגרונם חרוך. אם כן, איך אדם שמבלה את מרבית ימיו בשיטוט חסר פואנטה ברחובות דטרויט, לא מחזיק ברשותו פלאפון או טלפון ומבקר מידי יום בבר המקומי הוא אחד מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שתקליטיו מכרו מאות מיליונים בחלקים מסוימים של העולם, שהפך לאחד ממובילי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה וכל אלו ללא ידיעתו? זהו סיפורו של סיקסטו דיאז רודריגז, או הידוע רק בכינויו "רודריגז" או דווקא "שוגר מן" (על שם שמו שירו הנודע ביותר), שסיפור חייו והצלחתו הפתאומית לאחר עשורים של אנונימיות הובאה לפני 10 שנים למסך הגדול בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, "מחפשים את שוגרמן" (“Searching for Sugar Man”), ששעיצב מחדש את דוקו המוזיקה בעשור האחרון אך גם העלה שאלות על מחיר היצירה על נפש האמן. 

סיקסטו רודריגז נולד בדטרויט למשפחה קשת יום במקסיקו. הוא במהרה מצא מפלט במוזיקה, ובעזרת שיריו הפוליטיים אודות החיים העניים האורבניים, הצליח להשיג חוזה עם חברת התקליטים הקטנה מקליפורניה, "סאסקס" (Sussex), והוציא תחתה שלושה אלבומים בשלהי שנות ה-60 ותחילת ה-70, עם ניחוח פסיכדלי ומעט פולק. אבל כל אלו לא היו מספיק בשביל להזניק את רודריגז לאותה קריירה מוזיקלית אליה ציפה, ויחד עם המכירות המועטות של תקליטיו ופשיטת הרגל של סאסקס זמן לא רב לאחר מכן, מצא את עצמו האמן נופל לתהומות השכחה הקולקטיבית, קונה בית ב-50 דולר בלבד ועובר בין עבודות בפס ייצור ובבנייה. מאות קילומטרים מדטרויט הענייה, המצב דווקא סימן מזל אחר עבור רודריגז: הקלטת "בוטלג" (לא רשמית) של אלבומו "Cold Fact" עשתה את דרכה לדרום אפריקה, והשמועה על "'אבי רואד' החדש" או "גדול מ-‘Bridge Over Troubled Water’" החלה להתפשט במהרה בקרב המעמד הלבן הליברלי במדינה מוכת האפרטהייד. המסרים החתרניים של רודריגז, שנכתבו כלל על עולם שונה לחלוטין, התחברו עם אלו שרצו לשים סוף לגזענות והביאו את שיריו של האמן למכירות של לא פחות מחצי מיליון עותקים (למרות ניסיון השלטון לאסור את השמעתם). למרות שחברות התקליטים הדרום-אפריקאיות שילמו תמלוגים ל-סאסקס, זו מעולם לא העבירה אותם לרודריגז עצמו, והוא נותר אנונימי וגלמוד, בטוח שקריירת המוזיקה שלו מאחוריו מזמן. 

מעריציו האפריקאים של רודריגז בעצמם תהו מה עלה בגורלו של הזמר שכה העריצו, עד שחלקם החלו להעלות תיאוריות כי הוא לקח את חייו בעודו מופיע – אי שם בשנות ה-70. תיאוריות אלו הובילו בסוף שנות ה-90 שניים ממעריציו הדרום-אפריקאים, סטיבן "שוגר" סגרמן וקרייג ברתולימאו, לרדת לשורש העניין ולגלות מה עלה בגורלו של ה-"שוגרמן המקורי". ניסיונות אלו סקרנו את היוצר השוודי מאליק בנג'לול (בעצמו אדם שעבר מספר גלגולים – משחקן בילדותו לעיתונאי לדוקומנטריסט), והובילו אותו להפקת "מחפשים את שוגרמן". עם זאת, בנג'לול לא טווה בסרטו סיפור דוקו-מוזיקלי רגיל: עם הבנתו שאמן רקלוסיבי ומסתורי תמיד מסקרן את הציבור (סיד בארט מ-"פינק פלויד", ניק דרייק, פיטר גרין מ-"פליטווד מק") וכי סיפורו של רודריגז יכול להשליך על סיפור גדול יותר ממוזיקה (יחסים בין-גזעיים, לדוגמה), בנג'לול מתעלם מהצלחתו הגדולה של האמן באוסטרליה (שם אף הופיע בשנות ה-70 וה-80) ומתאר את את ירידתו של רודריגז כנפילה מטאורית, את מגליו כאלו המבינים את כוחה האמיתי של המוזיקה, את יחסה המזלזל של תעשיית המוזיקה האמריקאית לאמניה המצליחים בחו"ל (הראיון המתגונן בסרט עם מנהל "סאסקס" קלרנס אוואנט מוכיח זאת) ואת היותו של רודריגז גשר מאחד בין צידי המתרס (בעיקר היותו מקסיקני, שחצה את בעיית "השחורים/הלבנים"  בדרום אפריקה). במילים אחרות, דוקו המוזיקה של בנג'לול הוא לא סרט ביוגרפי על מוזיקאי, אלא יצירת מיתוס על מוזיקאי: מסתורי, מיסטי, ייחודי. 

"מחפשים את שוגרמן" החזיר את רודריגז ללב הבמה הציבורית – מראיונות עם דיויד לטרמן וב-"60 דקות" ועד סיבובי הופעות נרחבים – אך גם הזניק את בנג'לול לתהילה משלו. כשסרטו זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי ב-2013, החליט רודריגז שלא להגיע כדי לא לגזול את תשומת הלב מהבמאי עצמו, אך זה בכל זאת הקדיש את הפרס ל-"אחד המוזיקאים הטובים ביותר שחיו, רודריגז". מחווה זו לא רק סימנה צניעות מצד בנג'לול, אלא אולי פחד מאור הזרקורים שהופנה אליו. כך, שנה וקצת לאחר מכן, בעקבות התמודדות קשה עם דיכאון, בנג'לול מצא את מותו לאחר שזרק את עצמו על פסי רכבת נוסעת בסטוקהולם.

הטרגדיה של בנג'לול אמנם מוסיפה ערך מעציב להסתכלות על "מחפשים את שוגרמן" כיום, אך היא לא גורעת ממטרתו הסופית – יצירת מיתוס. כך, גם בנג'לול וגם רודריגז הבינו את כוחה האמיתי של היצירה – היא אינה בהכרח האדם שיוצר, אלא היא הקסם שעוטף אותה ואת הקהל כאחד. 

ביקורת פסטיבל ירושלים: "Moonage Daydream"

 

קשה להגדיר את המילה "דוקומנטרי", וקשה עוד יותר להגדיר את "הדוקו המוזיקלי" - אסופת ראיונות מחברי מושא הסרט? שיר הלל או תיעוד חושפני? "Behind the scenes" או מסע יח"צ מתוזמר? עכשיו תוסיפו את אחד האמנים הקשים ביותר להגדרה - וזה שמחובר בצורה כה ישירה לקולנוע אך הקולנוע לא יודע איך לעכל אותו - ואת אחד מבמאי הדוקו פורצי הדרך ושוברי המוסכמות בתחום, שמטשטש את גבולות ההגדרה - ותקבלו את "Moonage Daydream", הדוקו המוזיקלי - או החוויה המוזיקלית, או הכי נכון, קולאז'/וידיאו ארט רחב היקף - מבית ברט מורגן ("Montage of Heck"; "Crossfire Hurricane") אודות דיויד בואי, שהחל את דרכו בפסטיבל קאן האחרון, עוצר אצלנו בפסטיבל ירושלים (להקרנות הערב ומחר), וממשיך ל-TIFF (פסטיבל הסרטים בטורונטו) ועוד ועוד… אז האם מורגן מצליח לשבור הגדרות או רק מסבך אותן עוד יותר? התשובה היא - גם וגם.

כפי שעשה עם ה-"רולינג סטונס" ב-"Crossfire Hurricane" מ-2012 ועם קורט קוביין ב-"Montage of Heck" מ-2015 (וכנ"ל על מפיק העל רוברט אוונס, ג'יין גודול ועוד…), מורגן אוסף עשרות שעות תיעוד ואודיו של דיויד בואי לאורך השנים - מהופעות גורליות מכל תקופותיו, אסופת קליפים וקטעים אקפסירמנטליים שיצר, דראפטים שונים של שיריו הגדולים, ראיונות מעונבים ועמוקים עם העיתונות (איפה הראיון עם קובי מידן?), סצינות מסרטיו הרבים ("האיש שנפל מכוכב אחר", "הרעב", "חג שמח, מר לורנס" ועוד…), קטעים מסרטים תיעודיים עליו ("ריקושט", אודות סיבוב ההופעות שלו במזרח הרחוק בעבור "Let's Dance", או התיעוד שובר הלב של הדרדרותו לסמים ב-"Cracked Actor") ושלל תמונות מחייו שאומרות הכל ברגע. בו בעת, מורגן גם מצרף דברים שאינם של בואי per se, אך עוזרים ליצור את הדמות הגדולה מהחיים שהיה: תמונותיו של משפחתו השבורה (אביו המנוח, אמו המנוכרת, אחיו למחצה טרי - שסבל מסכיזופרניה ואושפז לשארית חייו), חייו החדשים עם הדוגמנית אימאן, קטעי סרטים שהשפיעו עליו (מהאקספרסיוניזם הגרמני - "הקבינט של ד"ר קליגרי", "נוזפרטו" - שמשך אותו לברלין הקרה ועד השבירה המנטלית ב-"8 וחצי" ו-"החותם השביעי", קטעי אנימציה שנוצרו במיוחד בעבור הסרט ותמונות של אלו שהיוו לו השראה לאורך הדרך (הסופרים אליסטייר קראוולי וג'יימס בולדווין, השחקנים מרלן דיטריך ובאסטר קיטון, המוזיקאים ליטל ריצ'ארד ולו ריד וכו' וכו'). באמצעות כל אלו ועוד יוצר מורגן קולאז' של צבעים, תיעודים ורגשות שמתארים לא בהכרח התפתחות לינארית של חייו של בואי (ישנה קפיצה מתחילת חייו ל-"זיגי סטארדאסט", ומשנות ה-80 חזרה לתחילת שנות ה-70 - בין היתר) אלא של בואי הדמות, הפרסונה הציבורית שלו ושלל רבדיה ואיך כל אחת מהם עיצבה וערפלה עוד יותר את חייו הפרטיים: הן מבחינה ציבורית והן מבחינה אישית. "אף פעם לא רכשתי נכס - תמיד נדדתי", אומר בואי בהקלטת ארכיון ברגע אחד, בעודו מטייל בהונג קונג הרחוקה, ומשהו אומר שהוא אומד דבר רחב יותר על היותו שלו - אדם שרצה ליצור ולהמשיך את הדחף הפנימי שלו רק להתקדם קדימה נפל שוב ושוב לתוך תהומות הפרסום, ציפיות הקהל ונורמות חברתיות שונות. מורגן גם מפליא לתאר את הקשר הכמעט בלתי יאמן (ושלעיתים נשכח) של בואי עם מעריציו. "אתה לא צריך להיות משוגע בשביל להתאפר!", אומר אחד ממעריציו של הזמר מחוץ לאחת מהופעותיו בתקופת "זיגי", ומוכיח - בואי אכן בא מ-"כוכב אחר",  אך בא כפה למאות ואלפי אנשים כמוהו שלא מצאו את מקומם בחברה המגודרת והשמרנית.

עם זאת, "Moonage Daydream" הוא סרט לקהל מצומצם ביותר - לא לחובבי בואי קז'ואלים ובטח שלא לקהל הפופולרי - אלא לחלוטין למעריציו המושבעים; אין כאן רגעי קריוקי גדולים (להיטים מנוגנים לרגע ונעלמים, ושירים איזוטריים - כדוגמת "Wild Eyed Boy from Freecloud", ה-B-side ל-"Space Oddity"), אין ראיונות עם קרוביו של בואי ותקופות שלמות מחייו נעלמות ברגע (דמות ה- The Thin White Duke מוצגת למספר רגעים בודדים, כך גם חזרתו לתעשייה בתחילת שנות ה-2010). מורגן מעז ויוצר וידיאו ארט בן שעתיים - וכל הבעיות גלומות בצירוף זה. בהקרנתו מספר מסוים של אנשים עזב את ההקרנה וגם אני הבטתי בשעון מידי פעם. אין בכך לחשוב שוידיאו ארט איננה צורת יצירה רצויה ומוערכת - להפך, אני אוהב אותה מאוד ורצפי תודעה עשו פלאים לקולנוע האמנות (הגל החדש הצרפתי, תודה) - ועדיין, דבר מה הרגיש מעט מתוח בכל החוויה הזו.

לסיכום, "Moonage Daydream" לחלוטין שובר נורמות שונות של יצירה דוקומנטרית, ומזמין את צופיו לחוויה אחרת, שונה, גרנדיוזית וחד פעמית - ועדיין, היא איננה לכל אחד ולפעמים אף סובלת מעט ממאפייניה שלה. במידה מסוימת, היא היא בואי האמיתי. 

ביקורת סדרה: "האקס" - עונה 2

למרות כל צרותיה, 2021 סיפקה לנו יבול של קומדיות טלוויזיוניות קטנות ואיכותיות, שלא פחדו לשים רלוונטיות ודרמה לצד עוד פאנץ' ועוד פאנץ' – כך קיבלנו את "שבב של אהבה", "רק רציחות בבניין", "הלוטוס הלבן", "האקס" ועוד רבות וטובות. בעוד הטלוויזיה של 2022 מצטיינת בעיקר בדרמות האיכות שלה ("Severance", "סוסים איטיים"), היא גם החזירה במהרה לחיינו את אותן קומדיות יצרתיות של השנה שעברה – "רק רציחות בבניין" שהופכת ל-"מטא" יותר ויותר מפרק לפרק, "שבב של אהבה" שהתעלתה על עצמה אף עוד יותר – אך בוטלה בצער רב לאחר העונה האחרונה, וכמובן – "האקס". כן, צמד הקומיקאיות עם יחסי האהבה-שנאה-תיעוב הכי פוטוגניים על המסך הקטן (התוכנית זמינה ב-HBO Max ברחבי העולם, ואצלנו ב-"yes") – הבדרנית הקשוחה והאגוצנטרית דברה ואנס (ג'ין סמארט) והכותבת המילניאלית והמפונקת שלה אווה דניאלס (האנה איינבינדר) – חוזרות לסיבוב נוסף שבוחן את המושגים נשיות, שואו-ביזנס, חמלה, חברות ועוד ועוד בראי עידן אינדיבידואלי למדי. עד כמה כבד שזה ישמע, גם בעונתה השנייה, "האקס" היא עדיין אחד הדברים המבדרים ביותר שהטלוויזיה יכולה להציע.

אחרי שהשלימה את קאמבק הענק שלה בעונה הראשונה, מנצלת ואנס את הזמן שהצטבר לה ביישום החומרים החדשים שלה בסיבוב הופעות מחוף לחוף, כדי להבטיח את מקומה חזרה בקזינו "פלמטו" היוקרתי בלאס וגאס; אבל דווקא החוויה שמנסה להחדיר בה חזרה רוח יצירתית מובילה את הקומיקאית הותיקה להתמודד אחת ולתמיד עם ההיסטוריה המשפחתית שלה, מיניותה, תחרותיותה, ומהותה האמיתית. מנגד, אווה - שמנסה להציל את עבודתה בעור שינייה כשמייל חושפני שכתבה בזעם על דברה בעונה הראשונה עושה שמות בהוליווד – מנסה לפזול גם לכיוון יותר חופשי, שישחרר אותה מה-"דיקטטורית" חובבת הקרמים. 

בשונה מהעונה הראשונה, שבנתה את ההתקדמות לעבר מופע הקאמבק בכל פרק, עונתה השנייה של "האקס" נותנת מקום ומרחב גדול יותר לסיפורים צדדיים – כדוגמת שיט תענוגות לקהילה הגאה שדברה מוזמנת להופיע בו, ומתברר כשיט לסביות (אויבותיה של הקומיקאית הותיקה והנאה צרופה עבור אווה ה-בי), או יריד מקומי שמזמן לדברה פגישה עם קולגה מהעבר, שמעלה בה שאלות של רלוונטיות – אך דווקא אלו אינם פוגמים בשלמות הסדרה, אלא מפתחים ומעמיקים יותר את הקשר בין שתי הדמויות הראשיות שלנו. סמארט (שזכתה ב-"אמי" בשנה שעברה על תפקידה בתוכנית, ובתקווה תעשה זאת שוב גם השנה) ואיינבינדר קורעות אחת את השנייה לגזרים בעלבונות וירידות, אך יודעות להביע איזשהו רגש או אכפתיות כשהזמן מצריך זאת – כך, שתי השחקניות המוכשרות מראות לא רק כמה התפיסה שקשה להזדהות עם דמויות מרושעות או לא אכפתיות אינה כה נכונה, אלא גם עד כמה מסובך ומורכב מעמדה בחברה של האישה המודרנית: האם עליה לדבוק בדימוי ה-"ביץ'" שנדבק לה? האם הבעת רגש היא חולשה, "תכונה נשית"? האם לבוא ולחשוף את ההיסטוריה האישית שלה בהופעות היא מעין "פרפורמנס" ולא התמודדות אמיתית עם בעיותיה? "האקס" שוזרת את כל השאלות האלו בכזו חינניות, צ'ארם וגם רצינות – שקשה שלא להתחבר אליה.

ראוי להזכיר גם את הדמויות המשניות – פול וו. דאונס (יוצר התוכנית, יחד עם אשתו לוסיה אניילו והקומיקאית ג'ן סטאסקי) בתפקיד הסוכן הממולח והמבולבל כאחד ג'ימי, שמנסה להחזיק את כל העולם שמתפרק סביבו, ועדיין להיות נחמד – לסביבה ובעיקר למזכירה המעיקה שלו, קיילה (מג סטטלר); קרל קלמונס-הופקינס כמרקוס, מנהלה האישי של דברה, שמכניס טיפה דרמה לתוכנית בהתמודדתו החוזרת והנשנה עם היותו "נשוי לעבודתו"; ולורי מטקאלף וסוזי אסמן בהופעות אורח זכורות במיוחד, כ-"Roadie" אקצנטרית ומוזרה וכבמאית עבר קווירקית לא פחות (בהתאמה).

לסיכום, "האקס" אמנם מאבדת קצת מההמשכיות והמסגור שלה בעונה השנייה, אך לרגע לא מכוחה. קשה למצוא תוצר שמשלב כה טוב קומדיה, רגש ודרמה, מבלי להפריז בחשיבות אף אחד מאלו, כמו "האקס". המלצה חמה.

ביקורת טלוויזיה: "סודות בחצר האחורית"

לפני עשור, בריטניה הזדעזעה. לא היה זה פיגוע או פרשת שחיתות פוליטית – אלא שני גופות של צמד זקן, וויליאם ופטרישיה וויצ'רלי, שהתגלו בחצרה האחורית של משפחה נורמטיבית בעיר הצפונית מנספילד. מאות קילומטרים משם, בעיירה הציורית ליל שבצרפת, טלפן כריסטופר אדוארדס, חתנם של הזוג וויצ'רלי, לאמו החורגת בבריטניה בבקשה נמהרת שתעביר לו ולאשתו סוזן כסף – כדי לממן את תחביבה היוקרתי של סוזן: אוסף מזכרות מהקריירה ההוליוודית של השחקן האייקוני גרי קופר. שיחת הטלפון הקצרה הזו הובילה את המשטרה הבריטית לקשר את הזוג הנעדר לתעלומת הירצחם של הזוג הזקן, ולהסגרה העצמית של כריסטופר וסוזאן. "הרצח" תוארך ל-1998, ועל הזוג נגזר ב-2014 מאסר עולם – אבל הסיפור הזה היה רחוק מלהסתיים, והעלה שאלות קריטיות על תעלומה ופתרון: למי ראוי להאמין? האם ראוי שנזדהה ונרחם על רוצחים? עד כמה אמת היא מוחלטת?

את שאלות אלה ועוד מנסה להציג (ולא בהכרח לענות) אד סינקלייר במיני הסדרה החדשה שיצר אודות המקרה, "סודות בחצר האחורית" (“Landscapers”) – שמשודרת ב-HBO, Sky וכאן אצלנו ב-yes. קשה להגדיר את "סודות בחצר האחורית" – דרמה? דוקו? קומדיה? סאטירה? יחד עם הבמאי וויל שארפ ("החיים המחשמלים של לואיס ויין" המצויין), סינקלייר טווה את סיפורם של בני הזוג וויצ'רלי כמעבר בין-ז'אנרי (מדרמת משטרה למערבון קלאסי של שנות ה-50, בהתאם לאובססיה של סוזן עם גרי קופר), מודע לעצמו ומסוגנן. בצורה זו, קל לסווג את המיני סדרה כניסוי יצירתי, מקרה של "סגנון על חשבון תוכן" – אבל זו תהיה שגיאה חמורה במטרתם של סינקלייר ושארפ: דרך הסגנון הייחודי, מציג הצוות היוצר את העידן בו אנו חיים – עידן של 70 מציאויות שונות, כל אחת מהן נכונה ומוטעית בדרכה שלה, ואף אחת מהן לא מנצחת את האחרת – אלא בידי התערבות חיצונית. ע"י הצגת תפיסה זו במקרה כה שערורייתי וחי במדינה שמרנית למדי, סינקלייר ושארפ לא רוצים להצדיק רוצחים או בהכרח לחשוף את המשטרה בערוותה, אלא להעביר את הבחירה אלינו הקהל ולהראות שהכל סובייקטיבי. 

 

למרות התסריט היצירתי והחד (ויש כאן לא מעט רגעים שגורמים לצופה להתפעל), קשה לראות איך הוא פועל באותה צורה מעולה ללא הליהוק של אוליביה קולמן ודיויד ת'יוליס (סדרת סרטי "הארי פוטר", "עירום"). כשני אייקוני משחק בריטיים, הנושא הצהוב משהו של "סודות בחצר האחורית" יכל להוציא מהשניים בקלות את הגרסה הפומפוזית והמוגזמת ביותר שלהם – אבל ההפך הוא נכון: גם קולמן וגם ת'יוליס משחקים בכזו עדינות וכנות, שהופעותיהן כה מובחנות ונפרדות, מצד שני כה מאוחדות, עד שהן נראות כאילו הן פועלות ובוחרות כגוף אחד. כך, זוג השחקנים הופך את סיפורם של בני הזוג וויצ'רלי לטראגי ושובר לב עוד יותר – רצונם וצרכיהם אחידים ופועלים אחד למען השני, אך ככל שהזמן עובר וכך גם הצבע (פיזית ומטאפורית) מתחיל להתרוקן מחייהם, הם מתחילים להבין שהמציאות (לפחות הגרסה שלה איתה הם נאלצים להתמודד) כבר לא תאפשר להם לנהוג ככה. כל הופעה של אוליביה קולמן היא סיבה לפרס חדש במדף הפרסים שכנראה כבר קורס בבית שלה, אבל זו לא תהיה הגזמה כשאגיד שיותר מאי פעם בקריירה שלה – אוליביה קולמן ראויה לזכות ("אמי", "גלובוס הזהב" או באיזה פרס שיזדמן לה) עבור תפקידה בתוכנית (גם דיויד ת'יוליס, אבל זה ברור מאליו).

קשה למצוא איזה הערה מוצקת לציין על "סודות בחצר האחורית" (אולי התרגום לעברי שמזכיר יותר פרודיית פורנו או אורכם של הפרקים – שעה וקצת – שקצת מתיש במבט ראשוני) וזה אומר לא מעט בעידן של הצפה תכנית של שוק הטלוויזיה. אז למרות הנושא הלא סקסי ממש, והאפרוריות הבריטית מול הגלאם האמריקאי של סדרות אחרות – "סודות בחצר האחורית" היא באמת ובתמים צפיית חובה.