כשחושבים על סגנון פסיכדלי, האסוציאציה הראשונה שעולה למרבית האנשים בראש היא התרבות הפסיכדלית - השירים, העיצוב, האופנה - של שנות ה-60, אבל אחרים דווקא יחשבו על ציורי החתולים של האמן הבריטי לואיס ויין (1860-1939). אבל מה לציורי חתולים ויקטוריאנים ולפסיכדליה? סיפורו המוזר של ויין היווה הן אנקדוטה מעניינת בספרי תולדות האמנות והן עדות לתפקוד במהלך לקות במחלת נפש - ספציפית סכיזופרניה (למרות שהטענות כי ויין סבל מהמחלה הופרכו בשלב מאוחר יותר) - אבל אף פעם לא זכה למקומו המתאים באור הזרקורים. כעת, הבמאי/שחקן הבריטי וויל שארפ ("The Darkest Universe" כבמאי; "המאבק של קנזו" ו-"שרלוק" כשחקן) לקח על עצמו את המטלה, ויצר - יחד עם התסריטאי סיימון סטיבנסון - את "החיים החשמליים של לואיס ויין" ("The Electrical Life of Louis Wain"), העוסק בחייו הלא שגרתיים של ויין ומלהק לתפקיד את אחד השחקנים הלא שגרתיים של זמננו, בנדיקט קאמברבאץ'. אחרי פרימיירה בפסטיבל "טלורייד" ו-"TIFF" בספטמבר האחרון, "לואיס ויין" עלה לשירות הסטרימינג "אמזון פריים" בשבוע שעבר - בין אם אתם אוהדים של דרמות תקופתיות כמיטב המסורת, או בין אם אתם מחפשים דבר שונה לחלוטין (מבנית ואסתטית), "החיים החשמליים של לואיס ויין" שווה את תשומת הלב שלכם.
"לואיס ויין" לא עוקב אחר כל מהלך חייו של הצייר הנודע, אלא מתחיל באמצע - לאחר מות אביו, וכשמטלת כלכול המשפחה - אמו וחמשת אחיותיו - עוברת לידיו. ויין, טיפוס שמוגדר מראש כחריג ולא-יוצלח, מוצא את עצמו בערימת קשיים - במיוחד לאור הרומן החדש שלו עם מורתן של אחיותיו הקטנות, אמילי ריצ'ארדסון (קלייר פוי), וחומרת הסבר שעובדה זו מתקבלת בה במשפחתו (במיוחד ע"י אחותו הגדולה והשמרנית - המגולמת ע"י אנדריאה רייזבורו). כלואיס ואמילי ממסדים את הקשר וכשסר וויליאם אינגרם (טובי ג'ונס; סרטי "הארי פוטר", "שרלוק"), העורך הראשי של עיתון ה-"Illustrated London News" מציע לו משרה קבועה כצייר במערכת, נדמה שהכל סוף סוף הולך טוב למאייר המוזר. אך החיים אינם כאלה ורודים, או לדעת לואי, "חשמליים" - כשמחלת הסרטן המחמירה אצל אשתו ופגישה מקרית עם חתול קטן בחצר ביתו משנים את חייו לנצח.
מראשית הסרט, שארפ מראה שאין ברצונו לגשת לסרט כביוגרפיה "לפי החוקים", ולוקח את המאפיינים הנודעים של סרט שכזה - קריינות (הפעם ע"י אוליביה קולמן הנפלאה כתמיד), סדר אירועים כרונולוגי ושמירה על מבנה אחיד - ומגמיש אותם כרצונו. כך, הקריינות מגיעה והולכת (וצצה במיוחד ברגעים בהם יש צורך לספק פרטים חשובים אך יבשים להדרדרותו הנפשית של ויין), הסדר הכרונולוגי קופץ לא פעם בין מספר שנים אך גם לאחור ולעתיד הרחוק (בסצנה קצרה מאוד אך יצירתית מאוד) והסטייל המובחן מוחלף בכזה שמזגזג בין שוטים נוסח "אחוזת דאונטאון" לכאלו המושפעים מווס אנדרסון בצורה מובהקת. כל אלו, ואופנים רבים אחרים בצד הטכני של הסרט (צבע חד וחם, פוקוס עמום ברגעי משבר, צילום בפורמט 4:3), מופיעים בו כדי לחזק את האנושיות הייחודית כל-כך של ויין, בתקופה שהעולם לא יכל היה להיות יותר שמרן.
בזכות קאמברבאץ' (אך לא רק) והופעתו שלעיתים נראית חסרת מאמץ בכלל, שארפ משרטט דיוקן של אדם שקורע תחת עול אחר עול שלא נגרם באשמתו כלל, כשנפשו עדיין פגועה מטראומות עבר. עם זאת, ויין שורד בצורה חיננית ביותר - אין זה אומר שהוא לא רואה את עצמו מדרדר ואין זה אומר שהוא לא כואב - אלא ממשיך בדרכו הגאונית והמשונה, ללא הסבר ממשי - כזה שארפ כלל אינו מנסה לתת לנו. לכן, שארפ גם מרפרף במהירות יחסית (בסרט שאורכו כשעתיים) על אי יציבותו הנפשית של ויין, כי לא לשם הפיכת ויין (וקאמברבאץ' בסופו של דבר) לקוריוז הוא יצר את הסרט - אלא להנציח עבודה של דמות נשכחת, שפגעי הזמן רידדו אותה לאפיון אחד בלבד: שיגעון. כדי להמשיך את "התיקון ההיסטורי" שלו, שארפ מדגיש לכל אורכו של הסרט את קשרו העמוק של ויין עם מושא ציוריו - החתולים - ומקביל אותם אליהם: חיות בודדות, לעיתים אגוצנטריות ובעיקר משונות - שמצליחות כמעט תמיד בסופו של יום לנחות על רגליהן ולמצוא את דרכן לליבם של בעליהן (עוד תנועת שוליים שויין קידם ותמך בה היא זו הקוראת לאימוץ חתולים כחיות מחמד, פרקטיקה שלא הייתה נהוגה עד אז). בצורה זו, הפסקול החרישי והעדין של ארתור שארפ (אחיו של הבמאי) ושלל השחקנים הבריטיים (ויוצאי הקולניות של המעצמה לשעבר) שמופיעים כאן בהופעות אורח - טאייקה וואייטיטי, ניק קייב, איימי לו-ווד (איימי מ-"חינוך מיני"), סופיה די-מרטינו (סילבי מ-"לוקי"), ריצ'ארד איואדה ("The IT Crowd") ועוד - מרגישים כמשתתפים ב-"מחווה לאומן" ולא עוד סרט ביוגרפי.
לסיכום, "החיים החשמליים של לואיס ויין" הוא לא סרט שבא לדוש בבעיות הנפש, או בהיסטוריה של התפתחות מחלות אלו, אלא באדם שסבל מהיחס של החברה כלפי אלו הלוקים בהן, ושילם בכך בתדמיתו הציבורית - כאמן ויוצר משפיע עד עצם היום הזה. כאן, שארפ מצליח לעשות תיקון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה