אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "מחפשים את שוגרמן" (2012), שהיסטוריית הדוקו לפניו ואחריו לא הייתה אותו הדבר אך לא סייעה לעצור את הכאוס הפנימי שבו.
כשאנחנו חושבים על נפילי הרוק של שנות ה-60 וה-70, עולות בראשנו תמונות של מוזיקאים בשלהי העשור השמיני לחייהם, כיסם מלא, מעודכנים בשלל אמצעי המדיה החדשים וגרונם חרוך. אם כן, איך אדם שמבלה את מרבית ימיו בשיטוט חסר פואנטה ברחובות דטרויט, לא מחזיק ברשותו פלאפון או טלפון ומבקר מידי יום בבר המקומי הוא אחד מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שתקליטיו מכרו מאות מיליונים בחלקים מסוימים של העולם, שהפך לאחד ממובילי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה וכל אלו ללא ידיעתו? זהו סיפורו של סיקסטו דיאז רודריגז, או הידוע רק בכינויו "רודריגז" או דווקא "שוגר מן" (על שם שמו שירו הנודע ביותר), שסיפור חייו והצלחתו הפתאומית לאחר עשורים של אנונימיות הובאה לפני 10 שנים למסך הגדול בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, "מחפשים את שוגרמן" (“Searching for Sugar Man”), ששעיצב מחדש את דוקו המוזיקה בעשור האחרון אך גם העלה שאלות על מחיר היצירה על נפש האמן.
סיקסטו רודריגז נולד בדטרויט למשפחה קשת יום במקסיקו. הוא במהרה מצא מפלט במוזיקה, ובעזרת שיריו הפוליטיים אודות החיים העניים האורבניים, הצליח להשיג חוזה עם חברת התקליטים הקטנה מקליפורניה, "סאסקס" (Sussex), והוציא תחתה שלושה אלבומים בשלהי שנות ה-60 ותחילת ה-70, עם ניחוח פסיכדלי ומעט פולק. אבל כל אלו לא היו מספיק בשביל להזניק את רודריגז לאותה קריירה מוזיקלית אליה ציפה, ויחד עם המכירות המועטות של תקליטיו ופשיטת הרגל של סאסקס זמן לא רב לאחר מכן, מצא את עצמו האמן נופל לתהומות השכחה הקולקטיבית, קונה בית ב-50 דולר בלבד ועובר בין עבודות בפס ייצור ובבנייה. מאות קילומטרים מדטרויט הענייה, המצב דווקא סימן מזל אחר עבור רודריגז: הקלטת "בוטלג" (לא רשמית) של אלבומו "Cold Fact" עשתה את דרכה לדרום אפריקה, והשמועה על "'אבי רואד' החדש" או "גדול מ-‘Bridge Over Troubled Water’" החלה להתפשט במהרה בקרב המעמד הלבן הליברלי במדינה מוכת האפרטהייד. המסרים החתרניים של רודריגז, שנכתבו כלל על עולם שונה לחלוטין, התחברו עם אלו שרצו לשים סוף לגזענות והביאו את שיריו של האמן למכירות של לא פחות מחצי מיליון עותקים (למרות ניסיון השלטון לאסור את השמעתם). למרות שחברות התקליטים הדרום-אפריקאיות שילמו תמלוגים ל-סאסקס, זו מעולם לא העבירה אותם לרודריגז עצמו, והוא נותר אנונימי וגלמוד, בטוח שקריירת המוזיקה שלו מאחוריו מזמן.
מעריציו האפריקאים של רודריגז בעצמם תהו מה עלה בגורלו של הזמר שכה העריצו, עד שחלקם החלו להעלות תיאוריות כי הוא לקח את חייו בעודו מופיע – אי שם בשנות ה-70. תיאוריות אלו הובילו בסוף שנות ה-90 שניים ממעריציו הדרום-אפריקאים, סטיבן "שוגר" סגרמן וקרייג ברתולימאו, לרדת לשורש העניין ולגלות מה עלה בגורלו של ה-"שוגרמן המקורי". ניסיונות אלו סקרנו את היוצר השוודי מאליק בנג'לול (בעצמו אדם שעבר מספר גלגולים – משחקן בילדותו לעיתונאי לדוקומנטריסט), והובילו אותו להפקת "מחפשים את שוגרמן". עם זאת, בנג'לול לא טווה בסרטו סיפור דוקו-מוזיקלי רגיל: עם הבנתו שאמן רקלוסיבי ומסתורי תמיד מסקרן את הציבור (סיד בארט מ-"פינק פלויד", ניק דרייק, פיטר גרין מ-"פליטווד מק") וכי סיפורו של רודריגז יכול להשליך על סיפור גדול יותר ממוזיקה (יחסים בין-גזעיים, לדוגמה), בנג'לול מתעלם מהצלחתו הגדולה של האמן באוסטרליה (שם אף הופיע בשנות ה-70 וה-80) ומתאר את את ירידתו של רודריגז כנפילה מטאורית, את מגליו כאלו המבינים את כוחה האמיתי של המוזיקה, את יחסה המזלזל של תעשיית המוזיקה האמריקאית לאמניה המצליחים בחו"ל (הראיון המתגונן בסרט עם מנהל "סאסקס" קלרנס אוואנט מוכיח זאת) ואת היותו של רודריגז גשר מאחד בין צידי המתרס (בעיקר היותו מקסיקני, שחצה את בעיית "השחורים/הלבנים" בדרום אפריקה). במילים אחרות, דוקו המוזיקה של בנג'לול הוא לא סרט ביוגרפי על מוזיקאי, אלא יצירת מיתוס על מוזיקאי: מסתורי, מיסטי, ייחודי.
"מחפשים את שוגרמן" החזיר את רודריגז ללב הבמה הציבורית – מראיונות עם דיויד לטרמן וב-"60 דקות" ועד סיבובי הופעות נרחבים – אך גם הזניק את בנג'לול לתהילה משלו. כשסרטו זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי ב-2013, החליט רודריגז שלא להגיע כדי לא לגזול את תשומת הלב מהבמאי עצמו, אך זה בכל זאת הקדיש את הפרס ל-"אחד המוזיקאים הטובים ביותר שחיו, רודריגז". מחווה זו לא רק סימנה צניעות מצד בנג'לול, אלא אולי פחד מאור הזרקורים שהופנה אליו. כך, שנה וקצת לאחר מכן, בעקבות התמודדות קשה עם דיכאון, בנג'לול מצא את מותו לאחר שזרק את עצמו על פסי רכבת נוסעת בסטוקהולם.
הטרגדיה של בנג'לול אמנם מוסיפה ערך מעציב להסתכלות על "מחפשים את שוגרמן" כיום, אך היא לא גורעת ממטרתו הסופית – יצירת מיתוס. כך, גם בנג'לול וגם רודריגז הבינו את כוחה האמיתי של היצירה – היא אינה בהכרח האדם שיוצר, אלא היא הקסם שעוטף אותה ואת הקהל כאחד.
תגובה 1:
שלום לכולם, אני כאן כדי לחלוק עדות קטנה. שמי נעמי שמואל, אני בת 40, התחתנתי בגיל 31, יש לי רק ילד אחד וחייתי באושר ועושר. אחרי שנה של נישואים בעלי הפך להיות כל כך מוזר ואני לא ממש מבינה מה קורה, הוא עמוס מהבית לאישה אחרת, אני כל כך אוהבת אותו שאני לא חולמת לאבד אותו, אני מנסה כמיטב יכולתי לוודא שלי הבעל חוזר אליי, אבל הכל בלי עזרה, בוכה ובוכה מבקש עזרה, דיברתי על זה עם המשפחה שלו אבל לא קיבלתי תשובה. אז חברתי הטובה אנה ג'והנסון הבטיחה לעזור לי. היא סיפרה לי על אדם בשם ד"ר אפטה, אמרה לי שהוא איש גדול מאוד וגבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו ואין לו שום קשר לבעיות אהבה שהוא לא יכול לפתור והיא סיפרה לי איך הוא עזר לאינספור אנשים בבנייה מחדש של מערכת היחסים שלהם. הייתי ממש משוכנע, יצרתי קשר במהירות עם כתובת הדוא"ל שלו, drapata4@gmail.com או ה-WhatsApp / viber שלו עם המספר הזה (+22958359273). אני מסביר לו את כל הבעיות שלי, הוא אמר לי שאני לא צריך לדאוג שכל הבעיות שלי ייפתרו מיד. הוא אמר לי מה לעשות כדי להחזיר את בעלי, ואמרתי את זה, הוא אמר שאחרי 3 ימים בעלי יחזור ויתחיל להתחנן, וזה באמת קרה כמו שהוא אמר, מאוד הופתעתי, זה כל כך מדהים. התהילה של מערכת היחסים שלנו עם אלוהים קרובה מאוד עכשיו ושנינו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אם נתקלתם בבעיה דומה, פנו אליו מיד ופתרו את הבעיה אחת ולתמיד. אני גם עד חי..
הוסף רשומת תגובה