נגמר באחת: "איידהו שלי"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. הרביעי בסדרה הוא "איידהו שלי"("My Own Private Idaho") מ-1991, שעסק בגאווה ואוכלוסיות שוליים הרבה לפני שטימותי שאלמה בכלל נולד.

אנחנו חיים בעידן בו ייצוג של קהילת הלהט"ב על המסך הגדול אינה חלום רחוק ואוטופי, אבל קל לשכוח שלפני זמן לא רב זו הייתה המציאות. בין אם במרומז בסרטיו של פאזוליני, סרטי האנדרגראונד של אנדי וורהול, ההפקות הקטנות של ג'ון ווטרס או מבט קשה בחיי נערי ונערות הליווי – הגאים והלא גאים – בברלין ב-"אני, כריסטיאנה פ." (שחוגג השנה 40), גאווה לא הייתה בפנים וללא פשרות. אחד הסרטים הראשונים שפרץ את הדרך לייצוג במיינסטרים – ובמקביל נאחז בחוזקה באוונגרד – הוא "איידהו שלי" ("My Own Private Idaho"), סרטו של הבמאי גאס ואן סאנט ("וויל האנטינג", "מילק"), שחוגג בדיוק היום 30 שנה לצאתו. מגובה בהופעות מצויינות שהזניקו את הקריירות המתחילות של ריבר פיניקס וקיאנו ריבס, סגנון אבסורדי מובהק, טאץ' של אלמנטים דוקומנטריים ומוזיקה רודפת, "איידהו שלי" הפך למבשר "הגל הקווירי החדש", והשתלב בצורה מופתית במהפכה התרבותית שהתרחשה ממש אז – באותו החודש – בעולם כולו. איך הוא מחזיק אחרי 30 שנה? לא פחות ממושלם.

על קצה המזלג, "איידהו שלי" עוסק בשני נערי ליווי צעירים-אך-מנוסים בפורטלנד, אורגון: מייק ווטרס (פיניקס), בחור נרקולפטי ונטול משפחה בטווח הקרוב, וסקוט פייבור (ריבס), בן מורד לראש העיר העשיר. שניהם שייכים לחבורת הרחוב שמונהגת ע"י אדם ברברן וגדל גוף העונה לשם בוב (וויליאם רייכרט), איתו לסקוט יש יחסי אהבה-שנאה. במקביל, חזיונות של כביש מהיר באמצע מדבר רחב-ידיים וזכרונות מועטים מאמו המנוכרת תוקפים את מייק שוב ושוב. כך, מחליטים השניים להיפטר מהחיים "השגרתיים" עם בוב ולצאת למסע על אופנוע כדי למצוא את אמו של סקוט וביתו הישן באיידהו – איידהו הפיזית והסמלית. עם זאת, המסע של מייק וסקוט אינו המסע הקשה היחיד שהסרט עבר: גאס ואן סאנט, במאי הידוע בחיבתו לסיפורי שוליים ובחיבתו הרבה עוד יותר לזגזג בין ז'אנרים (לדוגמה – דרמות ביוגרפיות כדוגמת "מילק" מ-2008; סרטים "אומנותיים" כדוגמת "מאלה נוצ'ה" מ-1988; ו-"ניסויים קולנועיים", כדוגמת הרימייק שוט-אחרי-שוט של "פסיכו" מ-1998), החל לפתח בשנות ה-70 תסריט על נערי רחוב, אך זנח אותו כשנתקל בספר שעוסק בנושא דומה ולטענתו, עשה זאת טוב יותר ממנו - "City of Night" מ-1963, אותו כתב ג'ון רצ'י. פגישה עם נער רחוב בשם מייק יותר מעשור לאחר מכן השיבה את העניין של ואן סאנט בתסריט הלא גמור שלו, והובילה אותו לשלב את הדראפט הראשוני עם תסריט אחר שפיתח באותו הזמן – עיבוד מודרני למחזות "הנרי הרביעי" של שייקספיר. אחרי שצפה בעיבוד הקולנועי של אורסון וולס למחזות אלו, "Chimes at Midnight" מ-1965, הבין הבמאי ש-"כתביו של שייקספיר הם למעשה 'סיפורי רחוב'", ושילב בין סיפור "בן העשירים" של סקוט לבין סיפור "נער הרחוב העני" של מייק. 

לאחר שגיבש את סיפורו (וקרא לו על שם שיר של ה- B-52s), המשיך ואן סאנט בחיפוש אחר סטודיו שיממן את חזונו – כפי שחשב, לא רבים ששו לקבל על עצמם את "העול" של הפקת סרט על נערי ליווי עם עלילה לא ברורה - ואלו שכן, דרשו שינויים אינסופיים בתסריט. מתוסכל מההיענות לפרוייקט, ואן סאנט החליט להפיק את הסרט בעצמו, עם תקציב זעום וילדי רחוב אמיתיים, וללהק את שני גיבוריו – שכבראשו כבר זמם על ריבס ופיניקס, כשהאחד לא היה עוד ניאו מ-"המטריקס" או ג'ון וויק – אלא מקסימום "'הסטונר' מ-'ביל וטד'" – והשני היה 'אליל הבנות' התורן, ולא 'שחקן רציני'. הבמאי החליט לשלוח את התסריט לסוכניהם של השחקנים הצעירים, במחשבה שאלו כנראה ידחו אותם ישר על הסף; ואן סאנט טעה לגבי סוכנו של ריבס אך צדק לגבי זה של פיניקס, ולכן החליט יחד עם השחקן שחור השיער לשכנע את פיניקס ישירות. ריבס כבר הכיר את פיניקס לעומק (השניים שיחקו יחד בקומדיה השחורה "אני מת עליך" שנה קודם לכן, ואילו ריבס שיחק עם חברתו ואחיו הצעיר והלא-מוכר-דאז של פיניקס, מרתה פלימפטון וחואקין פיניקס, בסרטו של רון הווארד "הורים במשרה מלאה"), ולכן, כמו בסרט, לקח את אופנועו ונסע לפגוש את חברו. פיניקס התלהב מהתסריט, אך הסכים לגלם את סקוט ולא את מייק – כשהבין שתפקידו של סקוט כבר ניתן לריבס, חשש פיניקס מלקיחת התפקיד "הבעייתי" יותר והסכים לבסוף רק לאחר הבטחה מצד ואן-סאנט שלא יעשה דבר שיגרום לו להרגיש לא בנוח ולחיצת יד חד-משמעית בינו לבין ריבס, שהבטיחה את הערבות ביניהם על הסט. באורח פלא, באותו הזמן חיפשה חברת ההפקות "New Line Cinema" להפיק סרטי "ארטהאוס", נתקלה בתסריטו של ואן-סאנט, והסכימה להפיקו. כך, "איידהו שלי" יצאה לדרך. 

לאחר צפייה אפילו במספר סצנות בסרט, אפשר להבין את חשיבותם הרבה כל כך של ריבס ובעיקר פיניקס להפיכת הסרט הזה לחשוב וייחודי כמו שהוא: פיניקס הופך ("נדמה היה שהוא משתנה לתוך הדמות הזו", אמר לימים ואן-סאנט) לדמות שגורלה לא שפר עליה אך לרגע לא מציג אותה כאומללה או חסרת כיוון – מייק של פיניקס הוא חדור מטרה (כל זאת כמעט ללא סצנות מרובות דיאלוג), גם אם כל עולמו קורס עליו צעד אחר צעד; ריבס, לעומת זאת, מגלם דמות קלת-דעת יותר, אך ללא אטימות רגשית – גם אם מחוותיו לחברו נראות כאילו נעשו לאחר יד. החשוב ביותר, והמשותף לריבס ופיניקס, שעצם פעילותם המינית עם גברים (לא עיסוקם במקצוע, שדווקא כן מוטל בספק) או יותר בולט – נטייתו המינית של מייק – לא הופכים לעניינים רבי חשיבות או משקל – להפך, הם הופכים לעוד חלק בשגרת החיים הלא משמחת במיוחד של השניים. הדוגמה המוכחת ביותר לכך היא סצנת ההתוודות של מייק על אהבתו לסקוט, על רקע מדורה בוערת. מה שבמקור היה סצנה באורך שלושה דפים בתסריט ועם רמיזות קלות לנטייתו המינית של סקוט, הפכו – באמצעות הערותיו ואלתוריו של פיניקס – ל-8 עמודים מלאים, שבהם מדסקס מייק עם חברו למה האהבה הזו היא אמיתית, ולא עוד "לקוח מרוצה". כשנשאל אם הקוויריות של הסרט גרמה לו ולריבס להרגיש לא בנוח, או שגילום ג'יגולו אולי יפגע בתדמיתו הפומבית,  ענה בגיחוך פיניקס - "פוגע בדימוי שלי? מה אני – פוליטיקאי? לא, אני שחקן. זו לא הבעיה". אין ספק אם כך, ש-"איידהו שלי" מבהירה איזו אבידה גדולה לעולם המשחק היה מותו בטרם עת של פיניקס עקב מנת יתר שנתיים לאחר מכן, בגיל 23 בלבד.

התפיסה והטקסטים ש-"איידהו שלי" מציגה אינם מהפכניים רק מבחינה להט"בית, אלא מבחינה תרבותית ככלל. "אני רוצה לראות את הפרצוף שלי על גבי אלבומים. אני רוצה ליצור מוזיקה משלי. שתהיה לי שליטה עצמאית במוזיקה שלי", אומר אחד מנערי הרחוב בסצנה בסרט, וחוזה – במכוון או שלא – את פריצת הדרך העצמאית שהתחוללה בדיוק באותו החודש – ספטמבר 1991 – בתעשיית המוזיקה האמריקאית: הפופלריות הגואה של "נירוונה", המסרים החתרניים שלה ושל להקות בנות דורותה כנגד המזוייף והשקרי בתרבות האמריקאית. אין פלא, אם כך, שכפי שתרבות הנגד שהתעוררה באותו הזמן ראתה בדור הבוגר ממנה אנשים אטומים וחסרי מחשבה חופשית, כך גם הדמויות הבוגרות (המעטות) בסרטו של ואן-סאנט פועלות משיקולים טיפשיים (לא פעם מבצע כסף) ונכשלות לא מעט. להקה נוספת שעשתה היסטוריה באותו החודש, ושהבסיסט שלה פלי (Flea)  מככב בסרט כאחד מנערי הרחוב, "רד הוט צ'ילי פפרס", הנציחה את ריבר פיניקס ותמיכתו בלהקה – ובתנועת המחתרת כולה  - בלהיטה "Give It Away":  

 There's a river, born to be a giver

His heart is never gonna wither

עוד פן תרבותי -מהפכני חשוב שמופיע ב-"איידהו שלי" הוא הסטייל הקולנועי שלה, שלא פחד להשתמש באלמנטים אבסורדיים ובהתקדמות עלילתית מעט שבורה כדי להעביר את המסר בצורה חזקה יותר. כך, אלמנטים כדוגמת הצגת סצנות סקס כשורת צילומי סטילס (בהן השחקנים עומדים בפוזה המדמה פסלים), מעבר מהיר לבקתה מתרסקת כשדמות "גומרת" או סצנה בה שערי מגזיני פורנו גייז מדברים אחד עם השני מציבים את "איידהו שלי" קרוב יותר על המפה הקולנועית לשותפותיה לאותה השנה – "ברטון פינק" של האחים כהן ו-"ארוחה עירומה" של דיויד קרוננברג מאשר לסרטי להט"ב 'ריאליסטיים' יותר, כדוגמת "באהבה, סיימון" או "קרא לי בשמך".  אחת הסצנות הידועות בסרט, שמדגימה את הסגנון הקולנועי הייחודי והלא-אמריקאי בעליל שבחר לעצמו ואן-סאנט, היא סצנה בה שתי דמויות – המגולמות ע"י הנערים שהיוו השראה לואן-סאנט ליצור את מייק וסקוט – יושבות במסעדה אסייאתית, וספק מתראיינות, ספק מדברות לקהל ישירות על חוויותיהן כנערי ליווי, בעוד הסרט ממשיך לחתוך למעשיהם של גיבורינו, שאוכלים וישנים על השולחן מול 'המרואיינים'. "האלכימיה שם מטורפת – אנחנו מנסים לשחזר אותה כל פעם מחדש בכל סרט שאנחנו עושים", טענו האחים רוס, צמד קולנוענים צעיר שאוהבים לשלב בין דוקו לבין פיקציה בסרטיהם (כפי שעשו בסרטם המעולה משנה שעברה, "Bloody Nose, Empty Pockets"), בראיון לשירות הסרטים "קריטריון" והבהירו כמה הסרט הזה השפיע על הקולנוע העצמאי. 

לסיכום, גם 30 שנה אחרי צאתו – "איידהו שלי" מרגיש רענן: מלא ברעיונות מקוריים; לא מפחד לתעתע במחשבה המובנית מראש של הקהל לגבי זוגות חד-מיניים או אפילו איך סרטים עליהם אמורים להתנהל; ובעיקר, שובה לב לכל אורכו. על כך אין עוררין. 

פרסי האמי 2021 - מוכר ומעט מנוכר

 

בין אם מדובר בשירה בציבור לצלילי "Just a Friend" של ביז מארקי המנוח, קבוצת תמיכה לשחקנים נטולי אמי (ג'ייסון אלכסנדר, זואי דשנל…), סת' רוגן מסורק (!) ומתלונן על האולם המלא, ועצם העובדה שהאולם בלוס אנג'לס התמלא עד אפס מקום (600 אורחים) - כמעט כל דבר בהתנהלות טקס פרסי האמי ה-73 היה שונה לחלוטין מהטקס הוירטואלי והמעט מנוכר מהשנה שעברה. מה עוד השתנה? השליטה המוחלטת של HBO מהשנה שעברה הסתיימה, והטוענת לכתר (תרתי משמע) נטפליקס עומדת בגאון בראש טקס זה, עם 44 זכיות אמש. מאחוריה עומדות HBO Max, "אימה" HBO ו-"אפל TV+". מי שלא מצטרפת אליהן לרשימה המכובדת היא "דיסני פלוס", שזכתה למעמד מכובד של 22 מועמדויות (בשנה השנייה בלבד לקיומה) ולמובילות משמעותיות לזכייה - "המנדלוריאן" ו-"וונדה-ויז'ן" וסיימה עם ידיים ריקות. האם זו הבהרה ש-"נטפליקס", שקיומן של רשתות סטרימינג אחרות החלו לערער על שליטתה העולמית, כאן כדי להישאר? Only time will tell.

מלבד קרבות הסטרימינג, טקס פרסי האמי ה-73 היה מלא באנגלופילים: ראשית, הזוכה הגדולה של הערב - עונתה הרביעית של "הכתר" - שלקחה הביתה 11 זכיות, וגרפה - לראשונה בתולדות הטקס - את כל קטגוריות הדרמה המרכזיות (פרס הדרמה הטובה ביותר, ארבעת קטגוריות המשחק - אוליביה קולמן כמלכה אליזבת', ג'וש אוקונר כצ'ארלס, ג'יליאן אנדרסון - בזכייתה הראשונה מזה 24 שנה - כמרגרט תאצ'ר וטוביאס מנזיאס כפיליפ; כתיבה עבור היוצר פיטר מורגן; בימוי, ליהוק, צילום ועריכה). תוסיפו לכך את זכייתה של קלייר פוי בטקס פרסי האמי היצירתיים מוקדם יותר השבוע עבור חזרתה לתפקיד המלכה אליזבת' הצעירה בעונה האחרונה, ואפשר להגיד שהעולם לא מאס בסיפורי המונרכיה. קולמן, שזו זכייתה הראשונה באמי ועונתה האחרונה כמלכה הבריטית, הודתה בעיניים דומעות לאביה המנוח, שנפטר בשנה שעברה, וציינה כי אהבה "כל רגע ואיני יכולה לחכות לראות את העונות הבאות".

"טד לאסו", התוכנית האחרת שמבוססת בבריטניה וראויה לבינג' ממושך, עמדה בציפיות חוזי התוצאות וניצבה מאחורי "הכתר" עם 4 זכיות - הקומדיה הטובה ביותר, פרס השחקן הקומי לג'ייסון סודייקיס (שיצר גם את הסדרה, וזו לא רק זכייתו הראשונה - אלא גם מועמדות ראשונה בכלל - כן, גם אחרי שנים רבות ב-SNL); פרס שחקנית המשנה להאנה וודינגהם (שגברה על פייבוריטית אחרת בשם האנה - האנה איינבינדר המצויינת מ-"האקס") ופרס שחקן המשנה לברט גולדשטיין, שהודה כי קיבל תזכורת מראש לא לקלל אם יזכה. אפרופו "האקס" (שאת מחשבותי עלייה תוכלו לקרוא כאן) - כוכבת הסדרה, ג'ין סמארט, זכתה סוף סוף לכבוד המגיע לה וקיבלה לידיה את פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בקומדיה. סמארט, שזכתה גם לתרועות רמות במשך מספר דקות, הקדישה אף היא את פרסה לקרוב משפחה מנוח - בעלה, שהטקס אמש נערך חצי שנה בדיוק לאחר מותו. השחקנית הודתה לו שעיכב את הקריירה שלו כדי ששלה תוכל לצאת לפועל. "האקס" הנהדרת גרפה בנוסף גם את פרס הכתיבה (לוסיה אניילו, פול דאונס וג'ן סטאסקי) והבימוי (אניילו).

בקטגוריות מיני הסדרה, הפייבוריטית "גמביט המלכה", אמנם זכתה בפרס הגדול וב-10 פרסים נוספים, אך ההפתעה האמיתית הגיעה מצד "הסודות של איסטאון", דרמת המתח המשהלבת של HBO Max. "איסטאון" זכתה בשלושה פרסי המשחק, והביסה מועמדים אידיאליים כמו קת'רין האן עבור תפקידה הזכור ב-"וונדה-ויז'ן" (ומועמדותה הראשונה גם כן לפרס), מיקלה קול עבור "להרוס אותך" (שקיבלה כתף קרה מ-"גלובוס הזהב" מוקדם יותר השנה וקיבלה הערב סוף סוף את פרס הכתיבה - אותו הקדישה לנפגעות תקיפה מינית) ואניה טיילור-ג'וי בעבור "גמביט המלכה". קייט וינסלט זכתה בפרס האמי השני שלה עבור התוכנית בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה, ושותפיה לתוכנית - ג'וליאן ניקולסון ואוון פיטרס (שכיכב השנה גם ב-"וונדה-ויז'ן" והקדיש את נאומו לוינסלט על כך שהיא… קייט וינסלט) זכו אף הם בקטגוריות המשנה. בקטגוריית השחקן הראשי במיני-סדרה נרשמה הפתעה נוספת, כשיואן מקרגור זכה על תפקידו כמעצב האופנה הידוע בתוכנית של ריאן מרפי ו-"נטפליקס" "הלסטון", שלא זכתה לביקורות מחמיאות במיוחד.

אך לא הכל נוצץ זהב - לא מעט אכזבות נרשמו במהלך הערב: למרות הייצוג המשמעותי למיעוטים במועמדויות, כמעט ולא נרשמו זכיות משמעותיות לשחקנים מקבוצות אלו בכלל - "ארץ לאבקראפט", תוכניתה של HBO שעמדה ראש בראש מול "הכתר" בקטגוריית הדרמה, יצאה בידיים ריקות ושמה חותם עצוב על התוכנית שבוטלה ע"י הרשת; מ. ג'יי רודריגז, השחקנית הטרנסית הראשונה שמועמדת בקטגוריות המשחק, הפסידה את ההזדמנות לעשות היסטוריה עבור תפקידה בתוכנית "פוזה" (FX) כשהפסידה לאוליביה קולמן. אכזבה נוספת נרשמה כשכוכב "הסמויה" מייקל קיי. וויליאמס, שנפטר בטרם עת לפני שבועות אחדים בלבד, הפסיד את מועמדותו האחרונה בהחלט עבור "ארץ לאבקראפט" לטוביאס מנזיאס בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר (מנזיאס, שלא נכח באירוע, ניצל את הבמה מאוחר יותר בטוויטר והקדיש את הפרס לוויליאמס). השחקנית קרי וושינגטון, שהנחתה את הפרס, ניצלה את ההזדמנות לספוד לחברה המנוח וציינה כי היא בטוחה שהוא נוכח איתה בחדר "כי הוא לא היה מחמיץ את ההזדמנות. הצטיינותך ואומנותך ימשיכו להתקיים". כאמור, האכזבות לא הגיעו רק מכיוון ייצוג, אלא גם מכיוון החברות - "דיסני פלוס", שהצליחה להגיע למספר עצום של משתמשים ברחבי העולם רק לאחר שנה מהקמתה, תלתה תקוות רבות בעונתה השנייה של "המנדלוריאן" והמיני-סדרה מבית מארוול "וונדה-ויז'ן" - שתיהן הלכו הביתה באכזבה. האם מדובר בהתנגדות המוכרת של האקדמיה לטלוויזיה לתוצרי מד"ב/גיבורי על, או האם כמו "אחותה הגדולה" האקדמיה לקולנוע, גם היא תוכל לעשות את המאמץ ולקבל לחיקה גם ז'אנרים מעט שונים מקומדיה ודרמה. המבחן יקרה בטקס הבא - בו תוכניות מד"ב מעולות כדוגמת "לוקי" ו- "What if...?" יהיו כשירות להשתתף בבחירה. גם מצידו של עוד מאוכזב "אמי" ותיק נרשמה עוד אכזבה לאוסף - הקומיקאי קונאן או'ברייאן, שסיים לפני מספר חודשים את תוכנית הלייט-נייט שלו לאחר ריצה של קרוב ל-30 שנה ו-3 גלגולים שונים, נאלץ לראות את הפרס שלו שוב חומק מבעד לידיו, כשג'ון אוליבר זכה פעם נוספת בקטגוריית ה-"וריאטי" עבור תוכניתו ב-HBO "השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר". למזלינו, שני הקומיקאים הותיקים יודעים מה חשוב בחיים ולקחו את העניין לא רק בקלות, אלא גם בעוקצנות: אוליבר (שזכה עם תסריטאי התוכנית גם בפרס הכתיבה לטוק-שואו) החל בהקדשה לאדם דרייבר ( "הוא יודע מה הוא עשה, והוא יודע מה אנחנו רוצים שהוא יעשה" - בהמשך לבדיחה המתמשכת על האובססיה של המנחה לשחקן המצודד) ולאחר מכן לקח את הזמן להיפרד במילים חמות מקונאן, והמליץ לקהל לצפות במיטב קטעיהם של המנחה הג'ינג'י והבדרן נורם מקדונלד, שהלך לעולמו רק בשבוע שעבר והשאיר מורשת עשירה של הופעות לייט-נייט (גם לורן מייקלס, מפיקה המיתולוגי של "סאטרדיי נייט לייב", הקדיש את נאום הזכייה שלו למקדונלד, שנפטר בגיל 60 בלבד לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן). או'ברייאן מצידו החליט "להטריל" את הטקס, כשרץ לבמה ונשאר עליה כשחברו למקצוע סטיבן קולבר זכה בפרס הספיישל הטוב ביותר על שידורי תוכניתו בליל הבחירות בשנה שעברה. "רוב האנשים מאחוריי ראויים לפרס הזה", עקץ קולבר את או'ברייאן בנאומו. תוסיפו לכך את ההצדעה וקריאות הביניים של הקומיקאי כשדבי אלן זכתה בפרס מפעל החיים, ויש לכם MVP חדש לערב. 

עם זאת, גם היסטוריה נרשמה בטקס - שתי נשים זכו בפרסי הבימוי (הפעם הראשונה שזה קורה גם בתחומים נפרדים - דרמה וקומדיה): ג'סיקה הובס על "הכתר" ולוסיה אנילו על בימוי "האקס"; רו פול זכה בפרס הריאליטי בפעם ה-11 עם "המירוץ לדראג של רו פול" ושבר שיא כאמן שמחזיק בשיא הזכיות לאמן שחור בהיסטוריית הטקס - זאת בנוסף לפרסי האמי היצירתיים, בהם זכה 6 שנים ברציפות בפרס מנחה הריאליטי הטוב ביותר.

לסיכום, טקס פרסי האמי ה-73 לא היה מפתיע במיוחד - הוא כלל זכיות רצופות, "השתלטות" של תוכניות ספציפיות (גם אם כולן איכותיות לכל דבר ולעניין) ולקה בחוסר גיוון. ועם זאת, האווירה החגיגית באולם לא הטעתה - הטלוויזיה כאן כדי להישאר. נתראה בפעם הבאה. 

"קודה" - שיר מוכר

רימייקים אמריקאים ללהיטים בינלאומיים לרוב נכשלים כמעט בכל אספקט של הסרט המקורי במקרה הרע, ונופלים לתהומות הנשייה במקרה הטוב. כך קרה ל-"מחוברים לחיים", "אולדבוי", "הטינה", "אני חושב שאני אוהב את אשתי" וכו'... אז איך דווקא רימייק ללהיט צרפתי מודרני, "משפחת בלייה" ("La Famille Bélier"), שמושרש לא מעט בהוויה הצרפתית, הפך למכירה הגדולה ביותר בתולדות פסטיבל "סאנדנס" – 25 מיליון דולר, למועמד חזק לאוסקר (למרות יציאתו בתקופה "שוממת" לסרטי פרסים – הקיץ) אחרי שגרף ארבעה פרסים בפסטיבל (הסרט האמריקאי הטוב ביותר, הבימוי, אנסמבל השחקנים וחביב הקהל) ולסרט ששבר סוף סוף את אקסיומת "הרימייק הגרוע"? זהו "קודה" ("CODA"), סרטה של שאן הדר (שזהו סרטה העלילתי באורך מלא השני בלבד), שעלה בחודש שעבר ב-"אפל TV+" ובהחלט ראוי לתשומת לבכם. 

"קודה" (שם בעל כפל משמעות – "CODA" הן ראשי התיבות של "Child of deaf adults" – ילד להורים חירשים – וגם מונח מוזיקלי, שמשמעותו סיום מתמשך של יצירה – לדוגמה, "Hey Jude") מספר את סיפורה של רובי (אמיליה ג'ונס הבריטית, "המפתחות של משפחת לוק") היא בת שומעת למשפחת רוסי החירשת – האב פרנק (טרוי קוטסור), האם ג'קי (זוכת האוסקר מרלי מטלין) ואחיה הגדול ליאו (דניאל דוראנט) – המתגוררת בעיירה גלוסטר שבמסצ'וסטס. בעוד היא משמשת כפיה ואוזניה של משפחתה מאז שהיא זוכרת את עצמה (במיוחד בכל הנוגע לעסק הדייגים של אביה ואחיה), רובי מוצאת נחמה דווקא בשירה. כשמגיע הזמן לבחור מגמות בתיכון בו היא לומדת, רובי משתמשת בתירוץ החיבה לנער מיילס (פרדיה וולש־פילו, שבעברו עוד סרט מוזיקלי מצויין – “Sing Street”) ונרשמת למקהלה. שם היא פוגשת במורה הקשוח למוזיקה ברנרדו (אאוחניו דרבז), שמזהה את הכישרון הגלום בה ומעוניין לאמן אותה לאודישן למכללה היוקרתית "ברקלי" בבוסטון. כעת על רובי להתמודד עם כמה חזיתות מנוגדות – החיים שהכירה בצמוד למשפחתה, הקרבה למיילס, האמונה של ברנרדו בה וחוסר האמון האישי שלה בעצמה. 

הדר מוסיפה ל-"קודה" שני אלמנטים חשובים שלא היו קיימים ב-"משפחת בלייה": ראשית, ליהוק שחקנים חירשים לתפקיד המשפחה. בעוד שבגרסה הצרפתית, משפחתה של פאולה (הזמרת לואן) גולמה ע"י שחקנים שומעים שלמדו את שפת הסימנים – מה שהוליד מחאה לא קטנה מצד הקהילה החירשת במדינה – הדר השכילה ללהק שחקנים חירשים במציאות, מה שמחזק את הדינמיקה ביניהם לבין עצמם והניגודיות ביניהם לבין ילדתם רובי. כמו כן, ההבנה של שחקן חירש את חוסר האונים שהוא לעיתים מרגיש בעולם עוין גדולה פי כמה וכמה משחקן שומע, גם אם הוא טוטאלי בתפקיד. שנית, שינוי עיסוקם של משפחת רוסי מחוואים לדייגים (ושינוי גילו של אחיה של רובי מילד לבוגר, כך שיוכל להיות חלק מהעסק המשפחתי). באזור המושתת כלכלית על עיסוק זה. הדר נזכרה בביקוריה בקיץ לאזור זה בניו-אינגלנד כשהייתה ילדה, והתייעצה עם מפקחי דיג, דייגים מקומיים ואפילו במאי מפורסם שעסק במקום בסרטו המפורסם "מנצ'סטר ליד הים" – קנת' לונרגן – כדי להבין את החשיבות הכה קריטית של עסק דייג מאוזן ורווחי למשפחה מהמעמד הנמוך בעיירה. כך, הדילמה שיושבת על כתפיה של רובי גדולה יותר, והבחירה בין "גחמה אישית" כמו שירה לבין שמירת משפחתה "על הרגליים" משמעותית יותר. 

מלבד זאת, הדר חוזרת על לא מעט מהפיתוח העלילתי, הסצנות הקריטיות ואף בדיחות נבחרות מהסרט המקורי. עם זאת, בעוד הסרט המקורי נע קדימה בזכות ההומור המחמם שלו והכנות שלו, "קודה" לעיתים קורס תחת עומס המלודרמטיות שהדר העמיסה עליו (בייחוד במישור החברתי), ומשאיר חלקים מעט רפטטיביים ומשעממים בו. נכון, "מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט מצויין ונוגע לכל הדעות (לטעמי, אחד מהסרטים הטובים ביותר של העשור שחלף), אך הקשר בינו לבין הבסיס העלילתי (והסיבה למה מרבית הקהל מגיע לצפות בסרט) של "משפחת בלייה" ו-"קודה" – נערה שמתמודדת עם קושי מבית ומנסה להגשים את חלומה לשיר – מקרי בהחלט, גם אם זה אומר שמדובר ברעיון נדוש. דוגמה טובה להבדלי הגישות הקולנועיות בין המדינות הוא בבחירת השירים – סרטו המקורי של אריק לארטיגו הורכב מקטלוג שיריו של המוזיקאי הצרפתי מישל סרדו; בסרטה של הדר, שירים אלו מוחלפים (מן הסתם) בשירי "Soul" ו-"מוטאון" ישנים (אטה ג'יימס, מרווין גיי), שמסתדרים לא רע עם וייב "מעמד הפועלים" שהבמאית מעניקה לסרט. עם זאת, סצנות שמבוססות אקסלוסיבית סביב שיר ומועברות לכאן נפגעות משינוי המוזיקה (ספציפית בסצנת הסיום, אותה לא אחשוף כאן) – לא בשל איכותה (השירים המוצגים ב-"קודה" הם לא פחות ממעולים), אלא בשל האסוסיאציות השונות שעולות לנו לראש כשאנו שומעים את השירים המוכרים בסרט האמריקאי מול השירים הצרפתיים, שעלומים יותר למרבית הקהל הבינלאומי ויתפרשו עבורנו כעוד דיאלוג בסצנה – רק עם מוזיקה – מאשר שיר קיים עם מלחין וכותב. בכך אין כמובן להאשים אף אחד מהצדדים, אבל בצורה זו נוצר מצב בו עצם חידוש הסרט והעברתו לטריטוריה אחרת פוגם באלמנט חזק מאוד בסרט המקורי. 

לסיכום, "קודה" הוא אכן סרט מקסים, אנושי, מצחיק ומרגש – ואת כל התארים הללו ועוד, שבוודאי יקחו אותו רחוק בעונת הפרסים הקרבה (וקרוב להניח גם ללבכם – זו המלצה), אין לקחת ממנו. אבל את התואר "הרימייק האמריקאי הראשון שמתעלה על קודמו" הוא כנראה יצטרך להשאיר בצד.

"החוג לאנגלית" - סיכום עונה: סמינר הקבצנים

כבן למשפחת אקדמאים, כסטודנט לעתיד וכסתם אחד ששמע על המונח - האוניברסיטה היא לא מקום משעמם. בין אם מדובר בשביתות סטודנטים או ניגוד אינטרסים בין מחלקת התקציב לבין מרצים ותיקים עם תקן של שנים, תמיד יש "אקשן" ברחבי הקמפוס. לכן, האם זה כזה מפתיע שדווקא יוצרי תוכנית הפנטזיה האלימה ביותר של העשור האחרון - "משחקי הכס" - יבחרו כפרוייקט הבא שלהם קומדיה מעוררת מחשבה על תככים בחוג לאנגלית באוניברסיטה אמריקאית? לא בהכרח. היוצרים הנ"ל הם דיויד בניוף ודי-בי וייס, שחתמו לאחרונה על חוזה של מיליארדים עם נטפליקס עבור תוכן חדש. עם זאת, כעת בניוף ו-וייס צועדים אחורה לעמדת המפיקים, כשאשתו של בניוף ושחקנית מקצועית ("כולנו יחד", "ברוקמייר"), אמנדה פיט, יצרה את הסדרה וכתבה אותה - בבכורת הכתיבה שלה - עם אנני ג'ולי ווימן. כך, דווקא "החוג לאנגלית" ("The Chair"), שעומדת על שישה פרקים בלבד (כל אחד מהם בן חצי שעה), מציבה אותנו בנעליה של ראש חוג חדשה, שגורל עולמה קורס עליה וששואלת אותנו ליד מי עלינו להתייצב במלחמה הבין-דורית והתפיסתית - דווקא היא ממתק בינג' קליל. 

 ג'י־יון קים, פרופסורית בחוג לאנגלית (סנדרה או; "האנטומיה של גריי","להרוג את איב") הופכת בין-רגע לאישה הראשונה שאינה לבנה וגם האישה היחידה שזוכה לכהן כראשת החוג לאנגלית באוניברסיטה הפיקטיבית "פמברוק". מלאה בכוחות מחודשים ונחושה להתוות חיים חדשים לחוג זקן וגוסס (הן מבחינת מרציו והן מבחינת תקציבו), לג'י-יון נדמה כי זו הזדמנותה הגדולה להוכיח את עצמה כראויה לתפקיד - אי אז בדיוק, המציאות מתערבת. בזה אחר זה על ג'י-יון להתמודד עם דיקן שלחוץ לשים ישבנים על הכיסאות, בכל מחיר (דיויד מורס, "האוס"); שלושה פרופסורים ותיקים (הולנד טיילור, בוב בלבן, רון קרופורד) עם משכורת גבוהה ושיעור היענות נמוך לשיעוריהם; חוקרת צעירה ושחורה (נאנה מנסה; "13 סיבות"), שמפיחה חיים בשיעוריו של אחד מהפרופסורים ומטורגטת כתוספת מרעננת למחלקה ע"י ג'י-יון, אך מצידה מרגישה שעתידה האקדמי אינה בטוח שם, בלב חבורת גברים לבנים; וקולגה, חבר ואהבה מזדמנת בשם ביל (ג'יי דופלאס, "טרנספרנט"), שמתמודד עם האובדן הטרי של אשתו, עזיבת בתו לקולג', וכעת עם "תרבות הביטול" - שהלצה על חשבון הנאצים בזמן השיעור הופכת אותו לאדם המושמץ ביותר בקמפוס ומחוצה לו. כך, כפי שהכיסא שעליו יושבת ג'י-יון מתפרק במהרה, כך גם חייה המקצועיים והאישיים - בהם היא מתמודדת עם בתה הקטנה המאומצת והכעסנית (אוורלי קרגנילה) ואביה הקוריאני המזדקן (ג'י לי), שאינו מרוצה ממצבה של בתו. 

כסאטירה נוקבת לגבי הפרדוקס שנמצא בבסיס כל אוניברסיטה - המאבק הבלתי נדלה בין האוניברסיטה כגוף עסקי לבין האוניברסיטה כגוף מחנך - "החוג לאנגלית" עושה עבודה מעולה. שום דבר לא חומק מעינה הגדולה - הבדלי שיטות לימוד; התקדמות מחקרית מול תקיעות במקום; הרצון לגייס "סטארים" לחוג במקום הצלחות מוכחות; ההתרפסות בפני תורמים ותחושת הכסת"ח מצד ההנהלה. אך יותר מש-"החוג לאנגלית" היא סאטירה על האוניברסיטה, היא קריאת מחאה כנגד אמריקה המודרנית - פוליטקלי קורקט שאינו מסתכל לפרטי הבעיה ומעדיף להיתפס לבעיות משניות, במחשבה שאלו יפתרו את הצרה; גיוס נשים ומיעוטים למשרות בכירות, רק כדי לצאת ידי חובה וללא קבלה אמיתית שלהם לחיק העבודה; והשליטה הבלעדית של הגבריות הלבנה בתפקידי המפתח, והסירוב להודות בטעויות העבר שלה. "אני מרגישה שהושיטו לי פצצה מתקתקת, רק כי רצו לוודא שאישה מחזיקה אותה כשהיא מתפוצצת", אומרת ג'י-יון בכאב, ומתארת את יחסי הכוחות המגדריים שעדיין נותרו אימתניים באקדמיה. 

עם זאת, באותה הנשימה, נדמה ש-"החוג לאנגלית" אינה נשכנית מידי כלפי הנושאים אותם היא מבקרת, אלא מתנהלת לעיתים במעין זיג-זג מחשבתי שכזה - לדוגמה: בעוד במשך מרבית העונה, הסטודנטים מוצגים כמייצגים של תרבות הביטול, ללא הבחנה של ממש כלפי מי הם מפנים אותה (במקרה זה, כלפי ביל חסר המודעות), בסיומה הם מוצגים כמי שמרוצים מכל מה שהולך סביבם, ושהפתרון הקלוקל של הדיקן - שסותר את רעיונותיהם - מרצה אותם. כך נוצרת תמונה מבלבלת מעט של דימויים שונים. בנוסף לסאטירה החברתית והממסדית של "החוג לאנגלית", הסדרה מתפקדת גם כקומדיה נהדרת (למרות שגם היא חוטאת פה ושם בסלפסטיק טיפשי) וגם כדרמה עם הלב במקום הנכון, במיוחד בכל הנוגע לסיפוריהם המתנגשים של ג'י-יון וביל, שמועלים רמה ע"י הופעה מצויינת מצד סנדרה או וג'יי דופלאס. גם מקצוענים ותיקים, כדוגמת בוב בלבן ("ממלכת אור הירח") והולנד טיילור ("הוליווד"), גונבים את ההצגה לא פעם - הן מבחינת בדיחות והן מבחינת הרגש.

לסיכום, "החוג לאנגלית" היא סאטירה מוצלחת - אמנם לא נשכנית מספיק ויורדת לקלישאות לא פעם, אך מציגה מבט מעמיק בדינימקות שלא נחקרות מספיק בטלוויזיה הפופולרית. זוהי המלצה חמה. 

"אנט" - קנטטה לשווארמה

מי משרת את מי במחזמר - השירים את הדיאלוג, או הדיאלוג והעלילה את השירים? סרטו החדש של הבמאי הצרפתי האוונגרדי ליאו קראקס ("נערה ונער", "הנאהבים מפריז", "מנועים קדושים"), "אנט" ("Annette"), שפתח את פסטיבל קאן לפני כחודשיים וזכה בו בפרס הבימוי ובפסקול (והגיע השבוע אלינו לבתי קולנוע נבחרים), מנסה להפוך את הדילמה לאחת - ומצליח. "אנט" הוא חוויה ראשונה עבור קראקס במובנים רבים: זהו סרטו דובר-האנגלית הראשון, זה המחזמר הראשון שלו וזה הסרט הראשון שהרעיון לו לא הגיע ממנו - הקרדיט שייך ללהקת "ספארקס", האחים רון וראסל מייאל, הצמד המוזיקלי-אקצנטרי שפעיל כבר מעל ל-50 שנה ואסף סביבו עדת מעריצים עצומה. האחים מייאל, שלהם קשר עז לקולנוע מאז גיבושם כמוזיקאים, הגו את הסיפור והשירים לפני קרוב לעשור, וכשפגשו במקרה בקראקס בפסטיבל קאן ידעו שהוא האדם המתאים ליצירת התסריט איתם ובימוי הפרוייקט. אם כך, אני גאה להכריז - אחרי הדוקו המצויין של מעריצם המפורסם אדגר רייט מלפני מספר חודשים - "האחים ספארקס" (את הביקורת שלי עליו תוכלו למצוא כאן) - "אנט" ממשיך בהצלחה את "שנת ספארקס", ומספק עוד סרט קאלט לקאנון הקולנועי של קראקס. האם תאהבו אותו? התשובה לא החלטית - אבל האם יהיה לכם משעמם? בוודאי שלא.

"אנט" הוא ספק מחזמר, ספק אופרת רוק נוסח "טומי" (1975) של שותפי הדור של "ספארקס", "המי" וקן ראסל, ו-"פנטום גן העדן" (1974) של בריאן דה-פלמה, ספק פואטרי-סלאם או פשוט פארסה: אחרי פתיח "Meta" בו כל שחקני הסרט, האחים מייאל וקראקס בעצמו מבקשים מאיתנו להתחיל במופע, לעצור את נשימתנו עד הרגע האחרון (נשימות מפריעות לסרט) ולסלוח ליוצרים הגאוותנים, אנחנו נחשפים לסיפור אהבתם הטרי של הנרי מקהנרי (אדם דרייבר), קומיקאי פרובקטור וגס-רוח, שעולה לבמה כמתאגרף ומנהל דו-שיח של ממש עם הקהל על סיבותיו האמיתיות להפיכתו לסטאנדאפיסט, ו-אן דפרנו (מריון קוטיאר), זמרת אופרה צרפתייה, עם קול זמיר ונאמנות למוות על הבמה וקידה בסוף, כמיטב המסורת האופראית. חייהם הצמודים של השניים - המתועדים נון-סטופ ע"י המדיה (בצורת מבזקים דוגמת ערוץ "E!") - הופכים בין רגע למורכבים הרבה יותר, כשאן מביאה לעולם את התינוקת אנט (שמגולמת ע"י בובת עץ הדומה לפינוקיו, ולכן היא נותרת אילמת מרבית הסרט) ובמקביל, כוכבה הולך וזוהר כשכוכבו של הנרי, שמתקשה לקבל שזוגיותו מאושרת, הולך ודועך בהליך של הרס עצמי. בעוד אן מקריבה את עצמה למען הקהל, הנרי "הורג" את הקהל שלו מצחוק ומאבד את שפיותו אט-אט. 

בואו נתחיל בשירים, שקשורים לסגנונם הייחודי של כל אחד מיוצרי הסרט - שירי "סיפור הפרברים" לא תמצאו כאן, אלא שירים מילוליים של ממש, שמתארים את מה שקורה על המסך ובלב הגיבורים בצורה המופשטת ביותר שאפשרית - הדוגמה החזקה ביותר לכך היא שירם החוזר של הנרי ואן, "We Love Each Other So Much", שחוזר - ובכן - על אותו המשפט שוב ושוב, כשהשניים מבצעים פעילויות שונות, כולל סקס. הקהל נותר מבולבל ובעיקר נותר לצחוק ממבוכה, אך זה המכיר את האחים המוזיקאים, מזהה את ההומור העוקצני ו-"הפוך על הפוך" שמאפיין אותם ורואה את החוכמה במשפט "אחד בפה, אחד בלב". כך - לא תמצאו כאן שירים מדבקים של ממש, אלא יותר כאלו שיותירו בכם מחשבה זמן רב לאחר הצפייה בסרט. הצורה המוזרה של הגשת השירים מתחברת עם האבסורדיות שמאפיינת את יצירותיו של קראקס - שמשתמש במוזיקה ובמבוכה כדי להעביר מסרים פשוטים יחסית על העולם בצורה הרבה יותר נוקבת וחזקה. כך, סט הסרט מורכב מתפאורה עצומה וגרוטסקית, עם מוטיב האור הירוק החוזר, שמדגיש את גודל האגו של גיבוריו ואת הקנאה המבעבעת בלבו של הנרי.

עוד מוטיב חוזר ביצירותיהם של "ספארקס" וקראקס הוא הביקורת על צביעות העולם המערבי, והאינטרסטיות שמניעה אותו - כך גם כאן, הנרי - למרות שקיימת בו הידיעה שמעשיו שגויים - מתנהג כאחרון "הגברים הרעילים" ומסתכל על אנשים, ובייחוד נשים, ככלי לריצוי תאוותו לפרסום, או לתשומת לב. אין פלא אם כך, שבתו מתוארת במרבית הסרט כבובה, עוד "צעצוע" בידיו לשחק איתו. עם זאת, היוצרים אינם פוסחים גם על אשתו, וגם הכעסים שמאוחר יותר מציפים אותה מוצגים כאגואיסטיים. ביקורת מתמשכת זו לא הייתה יכולה לצאת לפועל ללא יכולותיו המדהימות של אדם דרייבר, שלועס סצנות כרגיל ואט אט הופך למעין רוברט מיצ'ום מודרני - אימתני אך אנושי בו במידה. 

עם זאת, גם צורת הביקורת הפשטנית לפעמים מפספסת ניואנסים שביקורת יותר סבוכה הייתה מצליחה לצלוח - לדוגמה, הביקורת על המדיה המודרנית, חטטנותה בחיי הסלב והרצון למצוא סיבה לכל דבר - אפילו לדבר איום כמו אלימות נגד נשים, כפי שמוצג בסצנה אחת - אינה מפותחת דיה לעיתים ונראית ברורה מאליו. בנוסף, דמותה של אן, שמגולמת ע"י מריון קוטיאר, נזרקת הצידה במהלך הסרט, ודמותה אינה מפותחת יתר על המידה לאחר מכן. הליהוק החדש יחסית של קוטיאר בהפקת הסרט (קדמו לה רוני מארה ומישל וויליאמס) מוסיף למחשבה שליוצרי סרט לא הייתה מחשבה רבה על איך לערב את הדמות עוד קצת.

לסיכום, "אנט" הוא חוויה קולנועית אמיתית, כזו שתירשם בספרי ימי הקולנוע - מאתגרת, משעשעת (כמה מהבדיחות המילוליות כאן גרמו לי לצחוק בקול), מלודרמטית ומגוחכת. הקהל יוותר חצוי - חלק (וחלק עשה זאת כבר) ידחה את הסרט על הסף ויפטור אותו כ-"קשקוש מוחלט"; החלק האחר יבין את הגאונות בצירוף ה-"אוטורים" הללו ויחכה לראות את השם "אנט" מככב בעונת הפרסים הקרבה. אני יודע שאני משתייך לקבוצה השנייה.

פסטיבל הקולנוע בחיפה: "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום" – אכלת פלפל? שתה מיץ!

קשה לדמיין עולם ללא "רחוב סומסום" – עולם ללא פרצופיהם המוכרים של אריק ובנץ חרוטים על מסכינו ומוחינו; ללא בובות של אלמו, כוסות של ביג בירד (שהפך אצלנו לציפורת) או חולצות של עוגיפלצת. אבל רק לפני קצת יותר מחצי מאה – זו הייתה המציאות. תוכניות ילדים שרדו בעיקר בזכות חסויות ונתנו את ההרגשה כאילו הן רק שם כדי למכור חטיף חדש לילד שצופה בהן; המנחים לא ראו עם הילדים עין בעין ולא דיברו אליהם ברצינות, וחינוך לא היה ראש מעייניהם. בדיעבד, פערי החינוך (בייחוד בגילאי הגן) בין הילדים ממעמד הגבוה והביניים לבין הילדים מהמעמד הנמוך – אלו שלרוב התגוררו בתוך הערים הגדולות ולא בפרבריהן, והשתייכו לקבוצות מיעוט – רק גדלו, כיוון שהאחרונים בילו זמן ממושך יותר מול מסך הטלוויזיה. אל תקופה זו בדיוק בטלוויזיה האמריקאית חוזרת הבמאית מרילין אגרלו ("Mad Hot Ballroom") עם סרטה התיעודי "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום" (“Street Gang: How We Got to Sesame Street”), המבוסס על הספר הביוגרפי באותו השם מאת מייקל דיוויס מ-2008. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל "סאנדנס" השנה וכעת מגיע לפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-37 חיפה, שיערך בחול המועד סוכות ויוקרן (25.9) במסגרת אירועי "חגיגת רחוב סומסום", שיכללו פאנלים עם יוצרי הסרט התיעודי והגרסאות האמריקאית והישראלית של התוכנית. למרות שסרטה של אגרלו אינו סוטה מהנוסחה המעט שחוקה של סרטים תיעודיים אודות אישים מוכרים או יצירות מוכרות, "כנופיית רחוב" מצייר תמונה אחרת לגמרי ממה שעולה לאדם הממוצע בראש כשהוא חושב על תוכנית הילדים הידועה – כמו שהרחוב המוכר הוא מיקס של בובות מוזרות וייחודיות ואנשים וילדים משלל השכבות החברתיות, כך גם סט התוכנית וחדר הכותבים היה מעין שעטנז בין נציגי ממשל מעונבים, מומחים מקצועיים לחינוך ולפסיכולוגיה, בובנאים "ביטניקים" וכותבים ציניים. 

מלווה בתיעוד של יום בסט מלפני כ-40 שנה, אגרלו בוחרת להתרכז בכמה דמויות מרכזיות שאחראיות לעיצוב "רחוב סומסום" כפי שאנו מכירים אותו כיום, ובהתפתחותן לאורך 20 שנותיה הראשונות של התוכנית (ועד מותם הפתאומי של שלושה מהאישים הנ"ל בשלהי המאה ה-20): ג'ואן גאנץ קוני, אשת חינוך שהחלה לעבוד עבור הטלוויזיה החינוכית של ניו-יורק והחליטה לקחת יוזמה לרענן את ההיצע בשוק; ג'ון סטון, במאי ותסריטאי תוכניות ילדים ותיק, שהיה מתוסכל מהתוכן הממומן עליו היה אמון בעבודתו; ג'ו ראפוסו, מלחין וכותב שירים מוכשר שהיה אחראי לכמה מהיצירות המוכרות ביותר בתוכנית (שיר הפתיחה; "Bein' Green"; "Sing" וכו'...) וחיפש דרך מילוט מהעבודות המזדמנות שקיבל עד כה; וכמובן, ג'ים הנסון, יוצר החבובות הידוע ואדם חרוץ מצד אחד, ובחור ביישן וחסר ביטחון מן הצד השני. כולם התאגדו מתוך הרצון לערוך ניסוי טלוויזיוני חדש - שיאגד הורים וילדים כאחד מול המסך ויוכיח שאת אותה שיטת הפרסום שמשכנעת ילדים לבקש מהוריהם לקנות להם את המוצר החדש והנוצץ אפשר לרתום כדי "למכור" להם את הא"ב או את לוח המספרים – ומתוך האג'נדה החברתית החשובה, שתשים את ילדי המיעוטים במרכז הבמה, בתקופה בה מצבם במדינתם הוא בכי רע. מה שהרביעייה – ושאר שותפיהם – לא ציפו לקבל היא התגובה הציבורית החיובית המיידית שהזניקה את התוכנית למעמד אייקוני תוך מספר חודשים ספורים. 

במקום לעבור עונה-עונה ולחקור את השינויים בה, אגרלו מעדיפה להתעסק בפנים השונים והמגוונים שהרכיבו את התוכנית: ההחלטה לערב בין קטעי החבובות לקטעי השחקנים והאפיונים העצמיים שהכניסו הבובנאים בדמויות שפיתחו; הרצון לשלב קאסט מעורב וההתנגדות מגופי שידור שמרניים; העיסוק בנושאים רגישים שלא תווכו עד כה לילדים על המסך הקטן (כדוגמת מוות, כשאחד מחברי הקאסט נפטר בפתאומיות); ההשפעה של העבודה הסיזיפית על חיי המשפחה של היוצרים, בייחוד של סטון ושל הנסון; והפופלריות הגואה של הסדרה, שהחל מהופעות האורח של מיטב הסלבריטאים באותה התקופה ועד סיבוב הופעות מחוף לחוף, שבמבט חטוף אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר ב-"וודסטוק". עם זאת, אורכו המוגזם מעט של הסרט (107 דקות) והמבנה הלא-כרונולגי של הסרט יכול לעייף ולתעתע במקצת צופים – אבל ההיקף, ובעיקר הכבוד, שנראה שיש ליוצרי הסרט לחומר המקור מחפים על כך ומשאירים את הקהל משועשע ומתרגש כאחד. 

לסיכום, "כנופיית רחוב" לא מסתמך רק על נוסטלגיה חמימה, אלא מנסה לחשוף צדדים חשובים ולא מוכרים של פנומנה שנדמית לנו ככזו שתמיד הייתה כאן, ואולי גם לשכנע אותנו שלפעמים להתמיד עם אג'נדה יכולה לשנות לא רק את הסביבה הקרובה לך, אלא את החברה כולה. 

הסרט "כנופיית רחוב: איך הגענו לרחוב סומסום" (“Street Gang: How We Got to Sesame Street”) יוקרן בשבת, ה-25.9, במסגרת "חגיגת רחוב סומסום" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-37 חיפה.

"שאנג-צ'י ואגדת עשרת הטבעות" - ברוס לי הולך לטיפול

עד כמה ניתן לחדש בתוך פורמולה שעובדת לא מעט? זו הבעיה שאיתה ניצבים לא מעט יוצרים או חברות, מוצלחים ומוצלחות, בהוליווד המודרנית. אולפני "מארוול" הצליחו לצאת מהנוסחה הרווחית ביותר שלהם ולתת לכל פרוייקט שלהם גוון אחר - פעם מתח, פעם קומדיית שוד, פעם פילם נואר - אך מרבית ניסוייהם היו במסגרת החדשה שגילו - "דיסני פלוס". כך, בעוד שיצירות שסוטות לא מעט מהוייב הידוע של ה-MCU - "לוקי", "וונדה-ויז'ן", "?...What If" - הגיעו למסך הקטן, הסיפורים היחדניים -  סיפורי הרקע (Origin stories) - נותרו נאמנים לנוסחה בסופו של דבר (גם היצירתיים ביותר) והגיעו למסך הגדול. "שאנג-צ'י ואגדת עשרת הטבעות" ("Shang-Chi and the Legend of the Ten Rings"), הסרט ה-25(!) ביקום הקולנועי של מארוול, שמציג בפנינו את אחד הגיבורים הגדולים של השלב הנוכחי בתוכנית ארוכת השנים של החברה, אמנם כן חוטא בהיצמדות לפורמולה בשלבים מסוימים ועלילתו לא נותרת חקוקה בראש הצופה זמן ארוך מידי לאחר הצפייה - ועם זאת, הוא מציג את אחד מהרעיונות המקוריים ביותר שנראו ב-MCU.

"שאנג-צ'י" מספר את סיפורו של הגיבור הסיני באותו השם, שנולד לוון-וו (הכוכב מהונג-קונג טוני ליונג; "מצב רוח לאהבה", "גראנדמאסטר" ושלל סרטיו של וונג קאר-וואי), נבל בן אלף שנה העומד בראש ארגון פשע עתיק יומין בשם "עשרת הטבעות" ועונה לכינוי "המנדרין" (דמות אחרת שהופיעה תחת אותו הכינוי ב-"איירון מן 3" מ-2013 - לזעם המעריצים דאז - היה טרוור סלאטרי - בן קינגסלי - שעלילתו מהסרט ההוא נמשכת כאן), ו-יינג-לי (פאלה צ'ן), מאסטרית באמנויות לחימה מהכפר העתיק והקסום טה-לו. כשאמו של שאנג נהרגת בקרב "חמולות", וון-וו הקשוח לוקח תחת חסותו את ילדו בן ה-7 ומאמן אותו - ללא רחמים של ממש - להפוך למתנקש אמיתי. כשזה מגיע לגיל 14, שולח אותו אביו למשימה חשובה, אך שאנג-צ'י מחליט לנצל את ההזדמנות ולהימלט לאמריקה. בחזרה לימינו אנו, שאנג-צ'י הבוגר (סימו ליו הקנדי; הסיטקום "Kim's Conveience") הפך ל-"שון", ויחד עם חברתו הטובה קייטי (אקווהפינה) הם עובדים במלון כמחני מכוניות. כשמתנקשים שכירים מטעם אביו של שון כמעט הורגים אותו ואת קייטי על האוטובוס בדרכם לעבודה, שון מבין שעליו לחזור לזהות "שאנג-צ'י" ולגלות לקייטי את סודו. יחדיו הם יוצאים לסין, מגייסים את אחותו הקטנה (מנגר שאנג) ומלאת הכעס כלפי שאנג על שנטש אותה לאמריקה, ויוצאים להגן על כפרה העתיק של אמם המנוחה (ופוגשים בדודתם - מישל יאו; "נמר דרקון"), שנמצא תחת מתקפה מצד וון-וו, שבטוח שאשתו המנוחה בחיים ומשפחתה מחזיקה אותה כבת ערובה. 

מעלילה זו אפשר להבין שמרבית הוויתו של "שאנג-צ'י" היא טלנובלה טורקית, אך הויזואליה, סצנות הקרב, השפה ואף המדרמה המשפחתית - כולן מחוות אמיתיות לקולנוע האסייאתי, ובייחוד לתרבות הסינית. דסטין דניאל-קרסטון, במאי אמריקאי ממוצא אסייאתי שידוע בעיקר בעבור סרטיו הקטנים והאישיים ("Short Term 12", "Just Mercy", "טירת הזכוכית" - כולם בכיכובה של ברי לארסון, שעבור ה-MCU היא קפטן מארוול), עושה את הקפיצה הגדולה לעבר הבלוקבאסטר (נכונה הייתה העקיצה מצד הקומדיה המעולה "Hacks" על יכולת הטרגוט של מארוול כלפי במאים איתה היא עובדת) אך אינו שוכח את מקורותיו ומעוניין לעשות את אותו הדבר ש-"הפנתר השחור" וריאן קוגלר עשו עבור הקהילה השחורה - ליצור אייקון אסייאתי-אמריקאי במאה ה-21. כך, קרסטון שואב השראות מכל מקום שאפשרי עבורו: אומנויות הלחימה הפרקטיות של ברוס לי וג'קי צ'אן - והצורה המסוגננת שבהן הוצגו ב-"נמר דרקון" של אנג לי; השילוב המערבי-אסייאתי של "אווטאר" (לא אלו הכחולים); העולם הפנטסטי והמעט דתי של "נרניה"; והקסם המיסטי של "ד"ר סטריינג'". בצורה זו, קרסטון יוצר סצנות מרהיבות להתבוננות (זכורות לטובה סצנת הפתיחה הפסטורלית והקרב ההיפר-אקטיבי באוטובוס), ויחד עם הפסקול המהמם מצד ג'ואל פי. ווסט ונוכחותם של אגדות משחק כדוגמת ליונג, יאו ואף אקווהפינה המצוינת (שגונבת לא מעט סצנות בקלות רבה), הבמאי פונה גם לחר היחסים המעט רעילים בין דור המהגרים האסייאתים - אלו שעדיין נטועים בתרבות הענפה של מוצאם אך גם בדעות הקדומות שזו מביאה איתה - לבין דור הילדים, שנטוע עמוק בארצם המאמצת ומתנגד לדרכם הנוקשה של הוריו, אך עדיין נחוש בדעתו לשמור על מורשתו מבית. כך, כששאנג-צ'י ואביו המרושע נלחמים, נראה שאין ביניהם רק דם רע על מה שקרה במשפחתם שלהם, אלא גם על הבדלי הדורות ההולכים וגדלים.

עם זאת, עד כמה שמנסה קרסטין להבדיל את סרטו משאר סרטי ה-MCU, לשם סגירת והידוק העלילה - גם הוא נופל פה ושם לקלישאות המוכרות של "מארוול", שגורמות לסרט לאבד קצת מקצבו בסופו. כמו כן, סימו ליו - חמוד ומוכשר ככל שיהיה - משחק בצורת מעט "עצית", ואני מקווה שבעיה זו תיפתר ככל שהופעותיו הקולנועיות ביקום זה ירבו. 

לסיכום, "שאנג-צ'י" הוא אכן דבר אחר, למרות מגרעותיו - מרהיב ומרענן מבחינה אמנותית, מעניין מבחינה רעיונית. האם מארוול תיתן להמשכיו לנשום קצת יותר ולא תפיל עליו את כובד "הכוכב הבא של החברה"? Only time will tell. 

"מפלצות בעבודה" - סיכום עונה: תן כתף

אחד הסרטים הראשונים שזכורים לי מילדותי הוא "מפלצות בע"מ" ("Monsters, Inc."). בימי קיץ, מחלה, או סתם יום משעמם, הקלטת (כן, אני כזה מבוגר) ועליה פניהם המחייכות של מייק ווזבסקי וג'יימס פי סאליבן – הלא הם מייק וסאלי – הייתה נכנסת למכשיר הוידיאו ואני הייתי מדקלם איתה את כל דיאלוג הסרט. תוסיפו לזה צעצועים, תיק פרוותי איתו הלכתי לכיתה א', קישוטי יום הולדת – "מפלצות בע"מ" (יחד עם סרטי "צעצוע של סיפור" ו-"שרק") היוו חלק לא קטן בעיצוב התפיסה הפופולרית של הדור שלי. לכן, רבים – ובהם אני – ייחלו להמשך סיפורם של מייק וסאלי (אולי גם של בו). חברת "פיקסאר" נענתה לבקשתנו, אך לא לגמרי בצורה המיוחלת – ב-2013, 12 שנה לאחר צאת הסרט המקורי, הגיע "בית ספר למפלצות" (“Monsters University”), פריקוול חמוד ועם מסר חשוב על חלומות שלא תמיד מתגשמים – ועם זאת, החלום לסרט המשך שעוד לא התגשם עדיין עמד בפתח. כעת, כדי להעמיס תוכן מקורי בפלטפורמה המוצלחת של דיסני, "דיסני פלוס", העבירה "פיקסאר" העסוקה את המושכות לחברה הגדולה ואיתה את הבייבי המפלצתי האהוב, מה שהוביל ליצירתו של המשך ל-"מפלצות בע"מ", 20 שנה אחרי יציאת המקורי – הפעם בצורת סדרה בת 10 פרקים – "מפלצות בעבודה" ("Monsters at Work”). אם כך, הכל טוב ויפה והמעריצים קיבלו את שלהם – אך האם סדרת האנימציה החדשה מסוגלת לאזן בין נוסטלגיה טובה, בידור לקהל הצעיר שלא גדל על המקור, ויצירת דמויות חדשות שיכולות להחזיק את הפרנצ'ייז מכאן והלאה? התשובה היא כן.

"מפלצות בעבודה" מוצא את גיבורינו (בילי קריסטל וג'ון גודמן שחוזרים לתפקידיהם כמייק וסאלי, בהתאמה) יום לאחר סצנת הסיום של הסרט הראשון: המנהל המושחת ווטרנוז נכלא, והצמד תופס את עמדת הניהול ב-"מפלצות בע"מ", כדי להוביל שינוי במונסטרופוליס ולהחליף את אנרגיית הצעקות באנרגיית הצחוק. במקביל, "מפחידן" צעיר בשם טיילור (בן פלדמן; "סופרסטור") מסיים בהצטיינות את לימודיו בבית הספר למפלצות, ומקבל מכתב מווטרנוז המזמין אותו להפוך למפחידן רשמי ב-"מפלצות בע"מ". אך כשטיילור מגיע לחברה הנודעת, חושכות פניו – "מפלצות בע"מ" כבר לא מחפשת "מפחידנים" אלא "מצחיקנים", המכתב שקיבל כבר מזמן לא רלוונטי, ובעודו מנסה במהרה לעבוד על הבדיחות שלו הוא משובץ ל-MIFT" ("Monsters, Incorporated Facilities Team")", מחלקת התחזוק של החברה, בה עובדים שלל דמויות מוזרות ולא פופלריות – המפלצת דמוית הקשת והנרגשת-יתר-על-המידה ואל (מינדי קאלינג, שכבר דיבבה את גועל בפרוייקט אחר של פיקסאר – "הקול בראש"), שמתעקשת שלמדה עם טיילור בבית הספר, למרות שהנ"ל מתקשה לזכור אותה; דאנקן (לוקאס נף; "לגדל את הופ"), יצור תלת-עיני נכלולי שמסמן את העובד החדש כאיום על משימתו לנהל את היחידה (למורת רוחו של טיילור); קאטר (אלאנה אובך; "לא רק בלונדינית"), עקרבית ועובדת מנוסה שמתעקשת לספר לכולם על שלל העובדים שמצאו את מותם במחלקה; ופריץ (פונזי בכבודו ובעצמו הנרי ווינקלר), מנהל המחלקה החביב והלא-מבריק במיוחד. עם זאת, טיילור נחוש לא לוותר על חלומו לעלות על "רצפת הצחוק" ולהפוך למצחיקן, אך בדרך לומד דווקא להעריך את המצב הלא מרשים במיוחד שאליו נקלע.

למרות שעירובה של פיקסאר בתהליך יצירת התוכנית היה מינימלי והסתכם בייעוצו של במאי הסרט הראשון – ומנכ"ל החברה כעת – פיט דוקטר (שסרט אחר שלו, "למעלה", הפך השבוע גם לסדרה קצרה ב-"דיסני פלוס" – "Dug Days") לצוות ההפקה, יוצר הסדרה בובס גאנוואי מבין בעצמו מה עבד בסרט המקורי ומנסה לשכפל זאת בהצלחה. ראשית, אווירת האלתור שאפפה את הסרט לפני 20 שנה, חוזרת גם לכאן – מרבית ההומור מגיע מתגובותיהן הלא צפויות של גיבורי התוכנית לרגעים סטנדרטיים למדי, מה שהופך את התוכנית לנגישה ומצחיקה גם עבור הקהל המבוגר. כך, ניכר שצוות המדבבים נהנה מהעבודה על התוכנית (גודמן וקריסטל כבר הודו שהחזרה לעבודה עם הדמויות הרגישה טבעית לחלוטין) ומשתחרר מדיאלוג קבוע. כמו כן, התוכנית קורצת למעריצי הפרנצ'ייז, עם סצנות שמשחוזרות אחת לאחת, דמויות שמקבלות תפקיד גדול יותר לאחר סצנות מועטות בסרט הראשון (לדוגמה, היטי מההימלאיה) ואף רמזים קטנים ברקע שרק משוגעים לדבר מזהים – עם זאת, שום דבר לא מרגיש כהתחנפות לצופים או הפסקת הקו העלילתי כדי להגיד "היי, זוכרים את זה?", בשונה מרימייקים, ריבוטים או המשכים מודרניים רבים. בנוסף, גאנוואי יוצר יחד עם צוותו דמויות שמרגישות כאילו היו תמיד חלק מהפרנצ'ייז – הן באפיונם והן ברגש שנמצא במקום הנכון – ולכן, ילדים שצופים עם הוריהם, או אחיהם הגדולים, שמכירים את החומר המקורי, לא חשים מבולבלים או כחיצוניים להומור פנימי, אלא כבידור אמיתי עבורם. 

לסיכום, "מפלצות בעבודה" הוא תוצר חמוד, מלא לב ומצחיק, עם כבוד למקור אך עם הסתכלות קדימה. לא תמיד תמצאו כנות בהמשכים מאוחרים, אבל זהו מקרה חריג – ולכן נקווה לעונה שנייה. 

"מקרטני 3,2,1" - סיכום עונה: כאן, שם ובכל מקום

חושך. קולות "אוו" חזקים מתחילים להופיע. אין ספק בכך – אלו קולותיהם של "הביטלס". אך במקום קטע ארכיון מהופעה מלאת צרחות המעריצות או עבודה סיזיפית בסטודיו על אלבום חדש, אנו מועברים לאולפן רחב ידיים, במרכזו שולחן עריכה גדול. לידו עומדות שתי דמויות בשחור-לבן – הראשונה היא ריק רובין, מפיק העל ארוך הזקן, שעבד עם כולם – מהביסטי בויז ועד ג'וני קאש. השנייה מעט מוכרת יותר לנו – זה המוזיקאי, הכותב, המלחין והחיפושית לשעבר פול מקרטני, מרוצה ממשמע הקלטותיו הישנות. כך נפתחת תוכנית הדוקו החדשה מבית "הולו" והבמאי זאכארי היינזרלינג (הדוקו זוכה האוסקר "Cutie and the Boxer") "מקרטני 3,2,1", שמתעדת על פני 6 פרקים את שיחותיהם של רובין ומקרטני על יצירה, השפעות, ציפיות, נוסטלגיה ועוד, בעודם מפרקים ומרכיבים מחדש – פיגורטיבית ומעשית (על גבי שולחן העריכה) קלאסיקות שהמוזיקאי יצר ב-60 שנות פעילותו. פורמט חדשני של ממש אין כאן, אבל תיעוד מקסים של אדם מזדקן – שבילה את מרבית חייו באור הזרקורים – לוקח לעצמו דקה של נשימה להבין איך הגיע לכאן – דווקא יש.

לאורך שיחותיו של רובין עם מקרטני, המפיק תופס את עמדת המראיין ומקרטני המרואיין. רובין הוא לא קובי מידן, אך לא לשם ניתוח מעמיק הוא נדרש בתוכנית זו – רובין כאן כדי לגרום למקרטני להרגיש בנוח ולסקור את זכרונות העבר, בתקווה שחומר חדש ייחשף ויעשיר את ידיעתו וידיעת מעריצים מושבעים אחרים. חומר חדש של ממש מקרטני לא ממש נחשף כאן (את סיפוריו על הליך יצירת "Yesterday" או "Penny Lane" תוכלו למצוא בעשרות ראיונות אחרים איתו לאורך השנים), אך דווקא מצב חדש של מקרטני נוצר כאן – שמתאפשר מפאת גילו. אי אפשר להגיד שהמוזיקאי התנכר לתקשורת או לראיונות לאורך השנים – ההפך הוא הנכון: מקרטני היה החביב ביותר למדיה מבין הארבעה שנים רבות (בייחוד מול לנון או האריסון הציניים יותר), אך "מקרטני 3,2,1" מוצא אותו כמתבונן מהצד על עבודתו שלו – שכן הזמן הפך אותו לאובייקטיבי יותר, או לדבריו – "מעריץ של 'הביטלס'". על פניו, נראה שמדובר בדבר נרקיסיסטי למדי להגיד, אך מספיק להסתכל על תגובותיהם של רובין ומקרטני כשהשניים מאזינים לערוצים שונים בשיריו הישנים של המוזיקאי – לדוגמה, הבס היצירתי ב-"Lovely Rita" או הגיטרה דמוית הסיטאר ב-"And Your Bird Can Sing": רובין מתלהב כמו ילד ששומע בפעם הראשונה את הקלאסיקות המוזיקליות האלו – למרות ששמע אותן עשרות אלפי פעמים – ואילו מקרטני עוצר לרגע, נראה מופתע ושואל את עצמו "אני עשיתי את זה? זה די טוב!". כך אנו חוזים באדם שהיה בעשייה מתמדת שישה עשורים מוצא דווקא את הטוב בשנותיו המאוחרות – סוף סוף יש לו רגע לעצור, להקשיב ולהבין למה שוב ושוב הוא שומע את התואר "אחד המוזיקאים הטובים ביותר של המאה ה-20". 

כמעריץ מושבע, ההסתכלות העצמית של מקרטני אינה מפתיעה – שני אלבומיו האחרונים, "Egypt Station" ו-"McCartney 3" (הווליום השלישי בסדרת האלבומים האינטימית יותר של מקרטני, ששם התוכנית מרפרר לה והחלה באלבום הסולו הראשון שלו – "מקרטני" ב-1970) הרגישו יותר כאדם שבוחר לפרק את עברו ולחזור אליו מאשר מישהו שמנסה תמיד לשמור על רלוונטיות. אין זה אומר שמקרטני אי פעם היה כזה, אך גם אלבום הקאברים שערך ל-"מקרטני 3" עם מיטב האמנים החמים כיום וגם הפרוייקטים העתידים שלו – מעין אוטוביוגרפיה המורכבת ממילות 154 שיריו לאורך השנים, סדרה המורכבת מחומרים גנוזים מפרוייקט "Get Back/Let It Be" עליה עובד במרץ פיטר ג'קסון ותצא ב-"דיסני פלוס" בסוף נובמבר ומחזמר המבוסס על קלאסיקת חג המולד בכיכובו של ג'ימי סטיוארט "אלו חיים נפלאים" – מראים שמקרטני לוקח את עברו ומסתכל עמו קדימה. 

לסיכום, "מקרטני 3,2,1" היא סדרת תעודה שלא מנסה להרשים אף אחד או לעשות שינוי של ממש בעולם, אלא פשוט לתת לשני גיבוריה להינות קצת – בין אם לדבר על ניסויים באולפן, לחזור לשירים שאף אחד מהנוכחים ממש זכר (לדוגמה, "Check My Machine" האלקטרוני מ-"מקרטני 2" מעלה חיוך גדול על פני רובין ומקרטני) או לדבר על החיים הלא-כה-קלים בליברפול של שנות ה-40. כך, התוכנית שמה אמן בינלאומי ומעריץ קטן מרמת גן על אותו הספקטרום – שניהם פשוט אוהבים מוזיקה, וכאן יש מוזיקה טובה.