"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" - תאגיד מסחרי, דוק!

מגיע זמן בחייו של מבקר קולנוע שעליו להודות שהוא אוהב סרט ש.. איך נגיד? לא ממש מופיע ברשימת "100 הסרטים של שנת…". למזלי, הסרט הזה עבורי הוא "ספייס ג'אם", השילוב ההיברידי בין כוכב כדורסל בשיא תהילתו, דמות מצויירת אייקונית (ועתיקת יומין אפילו) ופרסומת ל-"נייק". אממה, מסתבר שלא הייתי היחיד, והרעש הציבורי והאהדה הגדולה לסרט הממש-לא-מושלם-הזה-אך-כל-כך ניינטיז החזירה אותו לסיבוב שני, הפעם עם שחקן הרבה פחות חייכן ממייקל ג'ורדן - לברון ג'יימס. "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" ("Space Jam: A New Legacy"), שעלה לאקרנים ברחבי העולם לפני כשבוע וכבר הרוויח 94 מיליון דולר ברחבי העולם, גם אינו חביב המבקרים - 29% ב-"Rotten Tomatoes", ביקורות שקוראות לו "ערימת זבל של CGI" ובמאי מעברו (ג'ו פייטקה, שביים את הסרט הראשון), שטוען כי נאלץ לצפות מחדש לפחות 5 פעמים כדי לסיים את הסרט. לכל אלו אני אומר - תתמודדו. "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" הוא בדיוק מה שהיה מצופה ממנו, ואפילו יותר. זה טראש? כן, אבל מה לא?

כדי לרענן את זיכרונכם, הסרט הראשון מ-1996 עסק בדמויות ה-"לוני טונס" - באגס באני, דאפי דאק, פורקי פיג , המצטרפת החדשה (ולימים שערורייתית) לולה באני ועוד ועוד… - שמוציאות את שחקן ה-NBA מייקל ג'ורדן מפרישה כדי לסייע להם לשחק בקרב מכריע כנגד חייזרים שרוצים לחטוף אותם כמוצגים בפארק שעשועים. אה, וגם ביל מאריי וניומן מ-"סיינפלד" שם משום מה. 25 שנה מאוחר יותר, "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" אינו ממשיך ישירות את דרכו של הראשון, אלא מודע לקיומו ומציג סיפור חדש: בשלהי שנות ה-90, לברון ג'יימס (סטיבן קנוקל כלברון הצעיר וג'יימס המבוגר בתפקיד עצמו) הצעיר חווה מפח נפש כשמשחק של קבוצתו הולך פייפן לאחר שהתרכז בלשחק ב-"Bugs Bunny's Crazy Castle" (איפה AVGN שצריך אותו?) בגיימבוי שקיבל מחברו מאליק (ג'יילין הול בילדותו, קריס דיויס בבגרותו). מאמן הקבוצה גוער בשחקן הצעיר ומפציר בו שאם הוא רוצה להתרכז במשחק ולממש את הפוטנציאל העצום שלו, עליו לזנוח כל הסחת דעת אחרת. יותר מ-20 שנה מאוחר יותר, ג'יימס הוא האלוף ה-NBA האולטימטיבי, שגר באחוזה עצומה ב-LA עם משפחתו, ונוהג להתכתש עם בנו הצעיר דום (סדריק ג'ו), שמעוניין בכל כולו להיות מתכנת משחקי מחשב, בניגוד לדעת אביו - שרוצה שימשיך את דרכו בענף הכדורסל. זימון השניים לאולפני "וורנר ברוס" (הפתעה) כדי להציג בפניהם רעיון חדש לסרוק את ג'יימס לתוך המחשב ולשלבו בסרטים עתידיים ("כנס העתידנים" לעניים) - רעיון שהוצע ע"י האלגוריתם החדש והשאפתני של החברה, אל ג'י רית'ם (דון צ'ידל). ג'יימס דוחה בתוקף את ההצעה, ורית'ם הזועף - שמשתוקק להכרה בינלאומית - חוטף את השחקן ובנו לתוך ה-"Serververse", בו כל זיכיונות WB חיים יחד בשלווה. כדי להחזיר את בנו הביתה, מאתגר האלגוריתם את ג'יימס למשחק כדורסל - אך הפעם, בתוך המשחק שבנו דום המציא. רית'ם שולח את ג'יימס לעולם המצויירים, ביתם של חברי ה-"לוני טונס" (זוכרים אותם? הם גם בסרט הזה), בו רק באגס באני (בקולו של ג'ף ברגמן הותיק) שוכן, שכן כל חבריו עזבו לעולמות אחרים בעצת האלגוריתם המרושע. ג'יימס והארנב המצוייר יוצאים למסע ברחבי הגלקסיה הממוחשבת כדי להחזיר את חברי הקבוצה הביתה ולהתמודד מול רית'ם אחת ולתמיד. 

כמו שאתם רואים, עלילה של ממש לא קיימת כאן - מרבית הביקורת שהופנתה אל הסרט כוונה לעובדה שעלילת הסרט משולבת כל כך בפרסום העצמי לחברת "וורנר ברוס". כן, החברה המפיקה ובמאי הסרט מלקולם די. לי ("טיול בנות"; בן דוד של…) עושים הכל כדי להזכיר לכם את ספריית התוכן העצומה שבידיהם, ושאולי סרט "מטריקס" רביעי מתקרב (זה ההסבר לעודף ברפרנסים לפרנצ'ייז הנושן, כאלו שמזכירים את שנת 2004) - אבל סרט המשך ל-"ספייס ג'אם" מעולם לא ניסה להסתיר את היותו פרסומת אחת גדולה. קל לשכוח שהרעיון לסרט המקורי התחיל מסדרת פרסומות פופולרית ל-"נייק" בכיכובם של ג'ורדן, באגס באני ומארווין ממאדים בראשית שנות ה-90. ככזה, המודעות העצמית ב-"ספייס ג'אם: אגדה חדשה" גבוהה (אמנם לא מידי), והעקיצות, הרפרנסים והתפוצצות ה-Pop Culture על המסך הגדול משתלמת. כך, באותו הסרט תמצאו את באגס באני מסתכל למצלמה ואומר "נשמע מוכר" כשלברון מציע לו לשחק כדורסל איתו; את לברון נוחת בעולם המצויירים ומשאיר מאחוריו חור באדמה בצורת הלוגו של "נייק"; מפציר בשרה סילברמן וסטיבן יון (כן, המועמד הטרי לאוסקר סטיבן יון) שסרטים עם ספורטאים אף פעם לא מסתיימים טוב; ובאגס באני מוציא חבילת דינמיט (TNT) כשהוא מספר ללברון שגם הוא צופה בערוץ הספורט "TNT". וכל זה בחצי השעה הראשונה (אה כן, הזכרתי שהסרט הזה עומד על שעתיים שלמות?).

כמו כן, נדמה אפילו שהסרט מודע להיותו של לברון - פופולרי ככל שיהיה - דמות יותר קונטרברסיאלית, בטח ובטח שיותר מה-"ילד טוב ירושלים" שהיה מייקל ג'ורדן, ולכן הוא לא מהסס להציג אותו כלא פחות מ-"דוש" לעיתים; לא הדמות האידיאלית שתמצא במרכז סרט ילדים עתיר תקציב. ומה לגבי מבול הרפרנסים שמוביל את הסרט הזה? גם הצינקנים ביותר יודו שלראות את יוסימיטי סם ב-"קזבלנקה" מנגן לאינגריד ברגמן או שלל עצום של דמויות, כולם על מסך אחד - מהגרמלינס ו-"אנימאניקס" ועד יוגי בר ובובו, הפלינסטונים, Space Ghost, ג'וקר 89', "המסיכה", מר פריז בגרסת "באטמן ורובין"/שוורצנגר (שנותן הופעת MVP ברקע מבלי לומר אפילו מילה אחת), בטי דייויס מ-"מה קרה לבייבי ג'יין?", הנזירות מ-"שדים" של קן ראסל (תמיד חשבתי על הסרט הזה בהקשר של "ספייס ג'אם") ועוד ועוד ועוד - גורם לך להרגיש כמו ילד בן 8 שוב. לפעמים שווה להוריד את הגנות הסרקסזם ולהתמסר לעולם המסחרי שאנחנו חיים בו. ואם דון צ'ידל מבין זאת, שנראה כאילו הוא נהנה מכל רגע בסרט (אנחנו מדברים פה על מועמד לאוסקר ולאמי, כן?), גם אנחנו הנוקשים יכולים להבין זאת.

לסיכום, "ספייס ג'אם: אגדה חדשה" הוא כמו אוכל מ-"מקדונלד'ס" - זה ממש לא בריא לגוף שלנו, אבל אף אחד לא חושב שכן ואף אחד גם לא מונע מעצמו לאכול אותו מידי פעם. נכון, המחווה האולטימטיבית לגאוני ההומור שהם ה-"לוני טונס" לא תגיע מסרט שבו הם עוצרים כדי לעשות ראפ (אם אתם מחפשים סרט מעט יותר טוב, תפנו לסרט היחיד בכיכוב החבורה שאינו "ספייס ג'אם" - "לוני טונס חוזרים לאקשן" של ג'ו דנטה), אבל האם זה סרט הקיץ האולטימטיבי? לחלוטין. 

"קופה ראשית" - עונה 3: על חשבון הבית

הסיטקום הוא רעיון יחסית חדש בישראל - בעוד שבארה"ב הן הופיעו כבר בראשית שנות החמישים, קומדיית המצבים האמיתית והעברית הראשונה הייתה "קרובים קרובים", לפני פחות מ-40 שנה. כך, כשז'אנר זה עיצב את איך שהאומה האמריקאית התבוננה בהומור (לראייה, המחווה של מארוול לסדרות אלו ב-"וונדה-ויז'ן" השנה), במדינתנו אנו עסקו בקטעי מערכון ושירה א-לה "בצל ירוק". לפני 4 שנים נחתה במחוזותינו סדרה קטנה ולא פומפוזית בשם "קופה ראשית" ב-"חינוכית" - ראוי לציין שאף אחד לא ציפה שהיא היא תהיה המבשרת על ניצחון הסיטקום הישראלי.כעת, כשהעונה השלישית והמצופה במיוחד שלה עולה ב-"כאן 11", החל משני הקרוב (26.7) ב-21:00 (אז ישודרו שני הפרקים הראשונים, בהם צפיתי בפרימיירה בשישי האחרון), וילדים רצים אל הקאסט בפרימיירת התוכנית עם מחברות מעוטרות בתמונות הדמויות וחתימות, אפשר לנוח על זרי הדפנה - פעם שלישית מארז גלידה במבצע. 

אז לאלו מבינינו שהשלט שלהם נתקע על רשת 13, "קופה ראשית" עוקבת מקרוב על עלילותיהם של עובדי ולקוחות אחד מהמקומות האהובים ביותר על הקהל הישראלי - הסופר. בסניף יבנה של "שפע יששכר" עובדות מגוון דמויות משונות ומוכרות, שלכל אחת מהן רגש אמביוולנטי למקום עבודתו: הקופאית הותיקה כוכבה (קרן מור) היא ה-"לוקי" של הסניף, ומנסה תמיד להערים על מנהלתה התמימה והמביכה כאחד שירה (נועה קולר) ולהתקוטט עם מר קראב היבנאי, אמנון טיטינסקי (דב נבון); ראמזי (אמיר שורוש) הוא העובד המסור מידי, כזה שיתעלף כשמגיעה חבילה חדשה של ביסלי גריל; ניסים (יניב סוויסה) ואנטולי (דניאל טסיופין) הם זוג הקצבים שמתנהג לא פעם כזוג נשוי, ואליהם מצטרפות שלל הדמויות האחרות שפוקדות את הסניף - שוני סטרטינר (דורית לב-ארי), "הרונאלדו של המעצבנים" בפי לקוח אחר בשם נתן פרנקו (רודי סעדה); העובדת המיושבת היחידה בסופר -  אסתי (אביבה נגוסה); אביחי גרציאן (יגאל עדיקא), מנהל רשת "שפע יששכר" שהקשר שלו לעובדי הסניף מקרי בהחלט; צ'יבוטרו המאבטח (יעקב בודו), פליט "פסטיבל מספרי סיפורים"; גברת יצחקי (ענת פטלסקי), תמיד עם צמד המילים הנכונות להגיד, ועוד ועוד…

אז מהו סוד הקסם של "קופה ראשית"? רבים ניסו לפצח אותו ולא הצליחו, אך התשובה פשוטה: "קופה ראשית" לא מרגישה ישראלית, ובאותה מידה היא הכי מקומית שיש.  לנסח זאת במילים אחרות, זוהי התוכנית הכי בינלאומית וראויית בינג' שנראתה על המסך הישראלי מאז הקמתו. סוחפת מתחילתה ועד סופה, עם פאנצ'ים מורווחים ומתוזמנים, עלילות מופרכות אך כה ניתנות להזדהות - פני דרך, "המשרד". ועם זאת, היא מאוד נטועה בהוויה הישראלית,  כולנו מכירים את השירה שטיינבוך שלנו, כולנו היינו טיטינסקי לרגע, במיוחד בסופר. יוצרי הסדרה המוכשרים, יניב זוהר ונדב פרישמן, ציטטו בפרימיירה את פרי יצירתם, אנטולי - "אני עובד אצל מצחיק", לא אצל ביקורת סאטירית מושחזת או אג'נדה משנת חיים. אבל בעל כורחם, גם זוהר ופרישמן מבינים שעצם קיום הסדרה, מעמד הקאלט שהגיעה אליו והדמויות שהיא מציגה היא גם אומרת משהו מתחת לשפם של אמיר שורוש; לא משהו רגיל - משהו טרי בנוף הטלוויזיוני המקומי. לא עוד בדיחות עדתיות עבשות שפג תוקפן בסרטי בורקס מלפני 50 שנה, לא עוד אותה החלוקה הדיכוטומית ל-"האשכנזי החכם והקר", "המזרחי הטיפש וטוב הלב", לא עוד ניסיונות התחנפות לצופים וניסיון להישאר רלוונטיים על חשבון איכות - לא. "קופה ראשית" מלגלגת על כולם במידה שווה. לראייה, הפרק השני של העונה החדשה, שמוצא את שירה, אחת הדמויות המגוחכות ביותר בסדרה, מתמודדת עם טענות לגזענות מצד עובדיה, לא עוצר את הסדרה כדי להגיד צופים "אשכנזי לבן פריבילגי לא מבין את הצרכים של עובדיו בני המיעוטים" - הוא מציג מולנו את המציאות נכוחה, ולא נוקט עמדה. שירה מעורערת בנו לגלוג ואף זעם במהלך הפרק, אך באותה מידה רחמים - כי היא מקפיצה קדימה את הצד הגזעני החבוי בכולנו, זה שלא חשבנו שנמצא.

האם השפעת ההתרגשות מהפרימיירה והצפייה עם קהל עצום ומפרגן שעבד על יצירת הסדרה בכוחות עצמו מעוורת מעט? כמובן, אין עניין להתכחש לכך - והעובדה שעייפות החומר בעונה השלישית מורגשת מעט בכמה פאנצ'ים שלא נוחתים לגמרי אמנם מעט פוגעת, אבל כשהקאסט המדהים שנותן את כל כולו בכל סצנה וסצנה זוכה לעשות זאת מול עינייך (גם אם רק על המסך הגדול, לא בלייב), ניתנת ההרגשה שאין כאן באמת מצלמה או תסריט, אלא דמויות חיות של ממש שיוצרות הומור מרגעים שאתה חווה בכל יום. כך, ההומור היום-יומי והציני של "קופה ראשית" מתחבר לי כמעט ישירות לזה העוקצני של לארי דיויד ו-"תרגיע": אלה אנשים שאתה פשוט לא סובל, ולא תרצה להיות בחברתם, אבל אתה פשוט הם. 

 לסיכום, גם בעונתה השלישית, "קופה ראשית" יוצרת דמויות בלתי נשכחות בזכות ליהוק מדהים ואפיון מוצלח (זה חדש אצלנו!), עוקצת אותנו מבלי ידיעתינו או ידיעתה ומחברת את כל קצוות האוכלוסיה כי היא יודעת מה קורץ לכל אחד ואחד מאיתנו - לב פועם. כשזוהר ופרישמן עלו על הבמה לשאת נאום קצר לפני ההקרנה, הם פרשו לפנינו את התחזיות העתידיות שלהם לסדרה - "10 עונות ומחזמר". אם "קומיוניטי" הכריזה כבר מראשיתה כי העתיד הוא "6 עונות וסרט" והיא בינתיים עומדת בציפיות (הסרט אמנם עוד לא פה), גם ל-"קופה ראשית" יהיו מעריצים מושבעים בעונה העשירית שיזכירו לה את ההבטחה. 

סיכום עונה: "לוקי" - אני אינני אני

הערה: הביקורת נלקחה מהביקורת שכתבתי לאתר "סרט", כך שאם אתם מרגישים שיש כאן דברים שחוזרים על עצמם מביקורתי הראשונה כאן, אתם אכן צודקים.

מה עושים כשאחד הדמויות הזכורות והפופולריות ביותר שיצרת היא דווקא הנבל? אם אתה "די-סי"/"וורנר ברוס", אתה מלהק מחדש שוב ושוב את הג'וקר; אם אתה דיסני, אתה נותן רקע טראגי ומנסה לגרום לקהל לסמפת את מליפיסנט, קרואלה ועוד; ואם אתה מארוול, אתה מחייה שוב ושוב את לוקי, ומוסיף לו כל פעם נדבך רגשי אחר. הקליימקס של כל ההחייאות הללו הוא "לוקי", הסדרה החדשה מבית מארוול/"דיסני פלוס" (שלא זמין בארץ), שסיימה את ריצתה בת 6 הפרקים ברביעי האחרון. החברה המנוסה השתמשה בחיבתה לדמות האל הבוגדני ובחיבת המעריצים אליו (כולל של מעריץ אחד שמגלם אותו ומפיק בפועל את הסדרה, טום הידלסטון), כדי להכיר לקהל הרחב את האיום הבא של ה-MCU, פוסט ת'אנוס: מלחמת מציאויות. בעוד הניסויים הקודמים של מארוול בפורמט הניסיוני גם ככה "דיסני פלוס" היו אינטימיות יותר ("וונדה-ויז'ן" ו-"הפלקון וחייל החורף"), "לוקי" היא הגרנדיוזית ביותר שהסטרימינג ראה, אך יחד עם זאת, התוכן הלא-מארוול-י ביותר שהחברה יצרה. איך כל זה מתקיים זה לצד זה, ולמה זה עובד כל כך טוב? 

נתחיל במהירות בעלילה (ספויילרים קלים): "לוקי" ממשיך את דרכו של אחיו המאומץ של ת'ור מאיפה שפגשנו אותו בפעם האחרונה - "הנוקמים: סוף המשחק" (2019). כלומר, פגשנו גרסה מסוימת שלו (עוד ספויילרים קצרים לסרטים שוברי קופות בני 3-4 שנים, אז ראו הוזהרתם אני מניח) - לאחר שלוקי המקורי מת בידיו של ת'אנוס האכזר בדקות הראשונות של "הנוקמים: מלחמת האינסוף" (2018) וזה מוחק חצי מאוכלוסיית העולם, הנוקמים הנותרים חוזרים אחורה בזמן לאסוף את אבני האינסוף מנקודות שונות שבהם נכחו. אחת מהן היא הקרב הגדול ב-2012 של לוקי כנגד חבורת הגיבורים בניו-יורק (שגולל ב-"הנוקמים" הראשון). במהלך הכאוס שמתחולל כדי שהנוקמים העתידיים יגנבו את ה-"טסרקט" (שמכילה את אבן החלל והניעה הרבה מסרטי החברה), לוקי של 2012 גונב את הטסרקט בהיחבא ונעלם. את כל האקספוזיציה המסובכת הזו מציגה לנו התוכנית בכמה דקות (ובכמה שוטים חדשים, שמראים את נקודת מבטו של לוקי באירוע) בפרק הראשון, כך שאין בזבוז זמן על "אירועי הפרקים הקודמים" או על גישור הפער למעריצי מארוול שאולי לא ראו את הסרט הגדול ביותר שהוציאה החברה עד כה, במקום זאת, אנו מועברים ישר למדבר גובי, שם נוחת במפתיע לוקי 2.0 אך לפני שהוא יכול להגיד "רובינזון קרוזו", הוא נתפס ע"י הארגון הכל-יכול - ה-TVA ("הרשות לואריאנטיים זמניים"; "Time Variance Authority") - שעומד מעל גבולות הזמן והקסם, ועושה ככל שביכולות למנוע פגיעה ב-"רצף הזמן המקודש" - כלומר, רצף הזמן שבו כל עלילות מארוול מתקיימות.

 הארגון הבירוקרטי הזה (שנראה ופועל כאילו עצר בשנות ה-70) עוצר "פושעים על-זמניים" (במקרה הזה, לוקי), ששוברים את רצף הזמן הרגיל ויוצרים מציאות חדשה שלהם, שעלולה להוביל להיווצרות מלחמת מציאויות (Multi-Verse war). את כל האקספוזיציה המייגעת הזו מעבירה הקמע של הארגון, "Miss Minutes", בסרטון אנימציה קצר ואנכרוניסטי (המזכיר סרטוני תעמולה של ממשלת ארה"ב כנגד האיום הגרעיני ממזרח בשנות ה-50) שתופס את העין ישר ומעביר טוב את הכלי העלילתי-הכה-חשוב הזה להמשך השלב הנוכחי במארוול (עלילת "לוקי" תוביל לסרט הקרב "דוקטור סטריינג' במימדי השיגעון", אליו תתנקז גם עלילת "וונדה-ויז'ן") בחינניות אמיתית ("סיניפילים" אמיתיים יזהו את הקריצה ל-"פארק היורה" וסרטון ההדרכה הדומה שלו), כך שהצופה לא נותר מבולבל כשהסדרה נוברת אט אט במשמעות סיכון זה בחמשת הפרקים הבאים (כפי שאולי היה לעיתים ב-"וונדה-ויז'ן"). אחרי ההלם הראשוני, פוגש לוקי בגיבור השני של התוכנית, הסוכן מוביוס (אוון וילסון) - סוכן ותיק בארגון, שטרוד בחקירת מקרי הרצח המסתוריים של צוותיו ע"י "פושע על-זמני" לא מזוהה. לוקי, המצוי במשבר אקזיסטנציאלי חמור, מגויס במהרה ע"י מוביוס להוות לו שותף בחקירת הפשעים, אך כשהוא פוגש ב-"פושעת" אחריה ה-TVA מחפש – סילבי (סופיה די-מרטינו, "יסטרדיי"), גרסה נשית ללוקי ממימד אחר, שנמצאת במנוסה מהארגון הבירוקרטי במשך שנים – הוא מחל לפרק את רעיון ה-"מטרה המופלאה" אליה חשב שנועד.

זה נראה מופרז להגיד ש-"לוקי" היא לא כמו שום דבר שמארוול עשו בעבר, אבל במקרה הזה אין בכך קלישאה. הכותב הראשי מייקל וולדרון (שכתב בעבר ל-"ריק ומורטי" – השפעה נוכחת ביותר על התוכנית – וכותב כעת את התסריט ל-"ד"ר סטריינג' 2") והבמאית קייט הרון החליטו לאגד שלל דברים שהשפיעו על תפיסת המד"ב שלהם ולפזר קמצוצי מארוול למעלה – כך, "לוקי" מרגיש לפרקים "ד"ר הו" פינת "ברזיל" פוגש את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". עם הישענות על עיצוב תפאורה מדהים, קרב מוחות בין מרבית הדמויות – שנשמע כאילו נלקח מהשנה השלישית בתואר לפילוסופיה בבניין גילמן – ופסקול קליט להפליא אך גם משונה להחריד (פרי מוחה של נטלי הולט), "לוקי" הוא לא נוסחת "הפיצוץ/בדיחה" הרגילה של החברה (כזו שיותר נוכחת כעת ב-"האלמנה השחורה", לדוגמה). ההפך הגמור – וולדרון והרון לוקחים את הזמן כמה שיותר על מנת לבנות את הקשר הרגשי בין שלל הדמויות המנותקות רגשית שמככבות בתוכניתם. בין אחוות הדחויים של מוביוס ולוקי (הליהוק של וילסון לתפקיד הוא הברקה של ממש, והכימיה בינו לבין הידלסטון מרגישה כאילו מדובר בצמד אחים), לבין יחסי האהבה/שנאה בין האל המתחכם לבין מקבילתו הנשית – אחד שאף אחד לא בוטח בו, והשנייה שלא בוטחת באף אחד. בצורה זו, מעריץ מארוול הממוצע מוצא את עצמו מתלונן על פרק שקיים יותר כדי לקדם את העלילה, מאשר אחד שמתרחש בעיקר בגבולות ה-TVA ומורכב ממשחקי מחשבה בין מוביוס ללוקי – ממש לא מקום שחשב שיגיע אליו באהבתו לחברה. ראוי ונדרש לציין לחיוב את המחוייבות של טום הידלסטון לתפקיד לוקי (הן מבחינת משחק והן מבחינת פיתוח) - כזה שהולך איתו יותר מעשור אך עם יחד עם זאת תמיד מרגיש רענן. כך, כשהוא ניצב מול גרסה מבוגרת ומנוסה שלו בגילומו של ריצ'רד אי.גרנט הנפלא, הסצנות מרגישות שייקספיריות על פי כמה וכמה מהוייב הפסאודו-שייקספירי שניסה להעניק לדמות קנת' בראנה בסרט "ת'ור" הראשון ב-2011. 

וכאן יש מקום ברור להצדעה לפרוייקט המטורף והמתוכנן לקפידה של "מארוול" – ממציאות שבה הצבת שישה גיבורי-על לא ידועים הייתה סיכון כלכלי של ממש ועד כזו שנוחה לשאול אותנו כל פרק מחדש שאלות כדוגמת "האם נבל ראוי לבחירה חופשית, אם הוא שלל את אותה הבחירה מאחרים?" או "האם הגורל של כל אחד באמת נכתב מראש עבור טובת הכלל, או שמא מדובר סתם בדטרמיניזם?". בין אם אתם סבורים שמארוול הרסה במחי כף את הוליווד העצמאית או בין אם אתם הולכים לישון כל לילה עם פיג'מת קפטן אמריקה, "לוקי" היא סדרה שראויה לצפייה ולהערכה של ממש. אם "וונדה-ויז'ן" זכתה ל-23 מועמדויות בטקס האמי הקרב, אז אחותה המד"בית והמהורהרת הולכת לעשות זאת ביותר מושקע בטקס הבא. 

ביקורת אירוע: מופע הקולנוע של "חומר אפל' + "ד"ר סטריינג'לאב"

גילוי נאות - החל מהחודש האחרון, אני עורך מדור הטלוויזיה של אתר "סרט" (תודה תודה). כחלק מצוות המבקרים והמתחזקים של האתר, אנחנו נשלחים לסקר פרימיירות, אירועים קולנועיים ולערוך ראיונות עם העוסקים במלאכה. בחמישי האחרון (15.7) נשלחתי לסקר את הופעת צמד הסינת'פופ ההומוריסטי "חומר אפל" והקרנת הקלאסיקה הסאטירית "ד"ר סטריינג'לאב" בסינמטק במסגרת ערב "דבק – ערב של חיבורים בלתי רגילים", שנערך ע"י עיריית תל-אביב. גיליתי שה-"דבק" בין שני דברים שנראו לי כה שונים זה מזה היה חזק משחשבתי, ולימד אותי דבר או שניים על ציפיות מיצירה. 

 מוזיקה וקולנוע הולכים ביחד זמן רב – עוד אפילו לפני הופעת הסאונד בסרטים, נגני פסנתר ותזמורות ליוו את המתרחש על המסך הגדול באולם הקולנוע. אבל משהו אבד במרוצת השנים בחיבור הכה חזק הזה – להיטים חדשים מסרטים כבר לא צצים כל כך, וקטגוריית השיר הטוב באוסקר רלוונטית בערך כמו טרנזיסטור. אז כשנשלחתי לסקר את ההופעה של להקת הסינת'פופ ההיפסטרית "חומר אפל" בסינמטק ת"א בחמישי האחרון (15.7) - "מופע הקולנוע של חומר אפל" – שצוותה יחד עם הקרנת הסאטירה האייקונית של סטנלי קובריק, "ד"ר סטריינג'לאב (או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה)" – נזכרתי שוב מה הוא הכוח של ויזואליה ומוזיקה. 

בואו נתחיל עם עירא נוסבאום ונדב דירקטור, הלא הם הצמד "חומר אפל", אליהם לא הייתי מודע טרום ההופעה. נוסבאום, מוזיקאי שעומד בראש הרכב האינדי "לילי פרנקו" ודירקטור הקולנוען מתחזקים את הצמד המוזיקלי כבר למעלה משלוש שנים, ומתחברים לצלילי ה-"ניו ווייב" של סוף שנות ה-70/תחילת שנות ה-80 עם פרשנות מעניינת משלהם. כך, שירים כמו "חלקיקים" או "חלום" נשמעים כאילו הם חומר לא משומש שהקליטו דפש מוד, ניו אורדר או טוקינג הדז, אבל בעוד להקות אלו התעסקו בחומרים אפלים של ממש במילותיהם, להקת "חומר אפל" מאמצת את הצ'יזיות שבעשור מלא הכתפיות ההוא, ומכניסה הומור ואבסורד לשיר שרוצה להישמע רציני (שיר אחד מספר על "חיות היער שהתאספו", והשני מתאר "חלום בתוך חלום"). 

 

מה שמחזק את תחושת הביזאר, או הטריפ (טוב או רע – זה לשיפוטיכם) שהלהקה רוצה להעביר את הקהל, הוא השימוש שלה בקטעי מדיה מכל הזמנים: מהקריצה הברורה ל-"מופע הקולנוע של רוקי" (בלוגו ואפילו במיקום ההופעה – האולם הקבוע בסינמטק להקרנות "רוקי") ועד קטעי ארכיון של ילדים משחקים ב-"הולה-הופ", מסצנות מ-"ורטיגו", "אמריקאי בפריז" ועוד קלאסיקות מתור הזהב של הוליווד ועד "טאו טאו" מבלה עם חבריו החיות. הצופה הממוצע נותר לתהות האם לצחוק או לנוע בכיסא באי נוחות כשיר סינת'פופ מתחיל להתנגן למראות סצנת סקס עם מיקי רורק בסרט האירוטי הכושל "Wild Orchid" מ-1989. בגישה המעט סאטירית שלהם לפופ, הזכירו לי "חומר אפל" את להקת "ספארקס", שעל הסרט הדוקומנטרי אודותיהם (בו צפיתי ב-"דוקאביב") כתבתי כאן בשבוע שעבר. וכנראה כמו "ספארקס", גם ל-"חומר אפל" יהיו מעריצים מיידים וכאלו שיגידו שזה לא עבורם. אבל רגע, איך כל זה קשור ל-"ד"ר סטריינג'לאב"? מה לסאטירה על המלחמה הקרה בת קרוב ל-60 שנה ולצמד פופ עכשווי? התשובה היא - חתירה תחת ציפיות הקהל. 

נרענן קודם את זכרונכם עם עלילת הסרט: גנרל אמריקאי לא שפוי (סטרלינג היידן), שמבקש להיפטר מ-"הקנוניה הקומוניסטית" אחת ולתמיד ולשמור על טוהר "נוזלי גופו", שולח את צי המטוסים שביחידתו לתקוף מטרות אסטרטגיות ברוסיה, ובכך להתחיל רשמית מלחמה אטומית עם המדינה האדומה. הידיעה מתפשטת במהירות למקבלי ההחלטות, ובחדר המלחמה מתקבצים נשיא ארה"ב (פיטר סלרס) – שמנסה להתחמק ככל האפשר מלהרוויח את הטייטל "הנשיא שבכהונתו העולם נחרב"; הגנרל טרגידסון (ג'ורג' סי סקוט), שעסוק יותר בלעיסת מסטיק והאדרת הכח הצבאי של ארה"ב מאשר לחשוב על אסטרטגיה של ממש, משל היה זה קרב אגרוף; וד"ר סטריינג'לאב בעצמו (גם פיטר סלרס; במקור "מרקורדיגליבה", לפני ה-"אנגלוז"), מדען נאצי לשעבר (לפחות כך זה נראה), שהובא ליייעץ לאמריקאים על פיתוח הנשק הגרעיני האולטימטיבי, אך בסופו של דבר בעיקר מתלהב מעצם השלכות הנשק. בעוד הפוליטקאים המעונבים מציגים את חוסר משילותם ואת עיסוקיהם באינטרסים פרטיים, המטוסים – שאיבדו את הקשר עם בסיס האם שלהם – מתקרבים במהירות לעבר פיצוץ המטרות, ו-"חורבן העולם" כפי שאנו מכירים אותו.

 

כפרוייקט "נשמה" של סטנלי קובריק, הבמאי המהולל – אז אחרי תערובת של סרטי ז'אנר ועיבודים ("ספרטקוס", "לוליטה", "שבילי התהילה") – רצה ליצור סרט מתח על השלכות המלחמה הקרה וחידלון האישים שהפגינו הגורמים הפוליטיים המעורבים, ומצא במקרה את המותחן מ-1958 "Red Alert" של פיטר ג'ורג'. מכאן אופיינו פיתוח והפקת "סטריינג'לאב" בחתירה תחת ציפיות הצוות, או אפילו אלו של קובריק עצמו - לדוגמה: מה שהתחיל כתסריט דרמטי ונאמן למקור הפך לקומי אט אט, כשרעיון ה-"השמדה עצמית מובטחת" נראה לו מגוחך. ליהוקו של פיטר סלרס לשלושת התפקידים הראשיים (הגנרל האנגלי ליונל מנדרייק, ד"ר סטריינג'לאב ונשיא ארה"ב מרקין מפלי) – תנאי שהוצב ע"י אולפני "קולומביה" לקובריק כדי שאלו יממנו את סרטו (בעקבות תפקידו מפוצל האישויות של הקומיקאי בסרטו הקודם של הבמאי, "לוליטה") ושהבמאי סלד ממנו בפומבי ("עקרונות גרוטסקיים אלו הם 'התנאי בל יעבור' של עולם הפקת הסרטים", אמר מאוחר יותר קובריק) – הובילו לשינוי דראסטי של התסריט, כשסלרס אלתר כל כך הרבה וזנח לגמרי את הדיאלוג המקורי שלו. אבל גם קובריק עצמו "חטא" בהטעיית שחקניו: כדי להוציא מסקוט סצנות הרבה יותר מגוחכות ממה שהיה מסוגל השחקן הדרמטי לעשות, שכנע קובריק את סקוט לעשות טייקים מופרזים רק עבור "חזרה" לאלו שנכנסים לגרסה הסופית. לאחר שהבטיח לסקוט שטייקים אלו ימחקו מיד, הכניס קובריק את כולן ואלו הפכו למרבית הסצנות של גנרל טרגידסון בסרט – מהלך שפגם משמעותית ביחסי השניים (סקוט נשבע לא לעבוד עם קובריק יותר לעולם). סלים פיקנס, שגילם את הטייס המגוחך אך המנוסה של המטוס שבדרכו להפצצת המטרות הגרעיניות, נודע לכל כשחקן דרמטי, שנהג להופיע במערבונים. קובריק בחר בפיקנס להחליף את סלרס בתפקיד הטייס "קונג" לאחר שהקומיקאי נפצע, אך עשה זו בדרך מעט אחרת – כדי להשאיר את השחקן הרציני נאמן לתפקיד כמו שהוא, סלרס לא הודיע לפיקנס כי מדובר בקומדיה שחורה, וסיפק לו רק את הסצנות בו הוא משתתף. משוכנע שהוא מגלם טייס שבדרכו למשימתו החשובה ביותר, פיקנס הגיע לסט כפי שהוא היה מחוצה לו – כובע בוקרים, לבוש תואם ומבטא "רדנקי" כבד. קובריק הבין – מכאן תגיע הקומדיה. גם פיקנס לא ראה בכך עלבון – "אחרי 'ד"ר סטריינג'לאב", התפקידים, חדרי ההלבשה והצ'קים רק גדלו", אמר השחקן בשנים שלאחר הסרט. 

 

השינוי בציפיות עבד (לא לחברת "קולומביה" עצמה, שקראה לסרט בדלתות סגורות בהקרנות הניסיון "אנטי-אמריקאי") – "ד"ר סטריינג'לאב" נחשבת לאחת הסאטירות המדוייקות והחזקות ביותר שנוצרו – ועם טענה זו מסכימים רבים, מספריית הקונגרס הלאומית ועד המבקר האמריקאי הנודע מכולם, רוג'ר איברט, ואכן, גם קרוב ל-60 שנה לאחר שחיזיון האימים של קובריק לאמריקה ובריה"מ ראה אור, "ד"ר סטריינג'לאב" עדיין הותיר פיות פעורים – מצחוק ומתדהמה, "בתולים" ומנוסים – באולם הקולנוע בסינמטק בחמישי האחרון. מסקנה? יצירה אמיתית – בין אם במוזיקה, בקולנוע או בכל צורת אמנות אחרת – אמנם רוצה את הקהל שלה, אך לא מתפשרת לרגע על חזונה האומנותי, כמה בועט או לא-מיינסטרימי שיהיה. רוב הסיכויים שיצא לפחות משהו מעניין מכך. 

המועמדויות לפרסי האמי 2021 - הכל מהכל

זה מרגיש כאילו עברו רק מספר חודשים ספורים מטקס האמי הקודם והדיגיטלי, והנה – הבא בתור תכף כאן. המועמדויות לטקס פרסי האמי ה-73 הוכרזו בבוקר שלישי (ה-13.7), ומלחמות הסטרימינג המתארכות קיבלו תפנית חדשה – לא עוד "אמזון פריים" בצמרת ולגלוג על ההתחלה המתקשה של "HBO Max" החדשה; "נטפליקס" ו-"HBO"/"HBO Max  מתחרות זו בזו במספר המועמדויות הגבוה ביותר, כשהראשונה עומדת על 130 מועמדויות (לאחר 160 בשנה שעברה) והאחרת מפגרת מאחוריה רק במועמדות אחת –  129 (לאחר 107 מועמדויות בטקס שעבר). מאחוריהן עומדת בגאון מי שהצליחה בתוך שנה מהקמתה לגייס 103 מיליון משתמשים ברחבי העולם – "דיסני פלוס", שהרוויחה 71 מועמדויות שלשום.

אז מי הם השמות הגדולים? את ראש טבלאות המועמדים מובילות – עם 24 מועמדויות כל אחת - העונה הרביעית והמוצלחת של "הכתר" (כשכמעט כל שחקניה נמצאים בקטגוריות המשחק הראשיות והמשניות – אוליביה קולמן, ג'יליאן אנדרסון, אמה קורין, ג'וש אוקונור, הלנה בונהאם קרטר, טוביאס מנזיאס, צ'ארלס דאנס ואף זוכת האוסקר הטרייה אמרלד פנל כדוכסית קורנוול קמילה וקודמתה של קולמן בתפקיד, קלייר פוי, בתפקיד אורח) ועונתה השנייה של "המנדלוריאן", ששוברת את טענת "תוכניות ז'אנר לא מקבלות פרסים" ומוצאת את עצמה בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר. כמו כן, הטענה שתקופת הקורונה עשתה פלאים למסך הקטן מוכיחה את עצמה שוב - בשל טווח הקבילות למועמדות המוארך, תוכניות עם עדת מעריצים גדולה כדוגמת הלהיטים "המארווליים" "וונדה-ויז'ן" (23 מועמדויות) ו-"הפלקון וחייל החורף" (5 מועמדויות)  של "דיסני פלוס", "גמביט המלכה" (18 מועמדויות), "הסודות של איסטאון" (16 מועמדויות) ובצידן השני סדרת הגיבורים האלימה "הבנים" של "אמזון פריים", שהיו מקבלות כתף קרה מטקס הפרסים המכובד בשנה רגילה, זכו לחיבוק חם בשנה ייחודית זו, כשהראשונה מוצאת את עצמה בקטגוריית מיני-סדרה או אנתולוגיה הטובה ביותר והאחרונה בקטגוריית הדרמה הטובה ביותר. גם חביבת המבקרים, מיקיילה קול ו-"להרוס אותך" (HBO), ממנה התעלם איגוד מבקרי העיתונאים הזרים בטקס פרסי "גלובוס הזהב" האחרון ועורר ביקורת רבה בשל כך (ובשל טענות רבות אחרות ומוצדקות), זכתה ל-9 מועמדויות נוצצות, כולל מועמדות נוצצת לפרס המיני סדרה או אנתולוגיה הטובה ביותר ומועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר במיני סדרה או אנתולוגיה לקול. גם הפתעות ניתן למצוא ברשימת המועמדים – כדוגמת המועמדות לדרמה הטובה ביותר ולמשחק עבור שני כוכביה (ג'ונתן מייג'ורס וג'ורני סמולט) ל-"ארץ לאבקראפט" בסמיכות לביטולה ע"י HBO; סיווג הגרסה המצולמת למחזה הבימתי "המילטון" כסרט טלוויזיוני, והכללתן של סדרות שאינן "איכותיות" ביקורתית או נחשבות יותר קלילות – "אמילי בפריז", "ברידג'רטון" ו-"קוברה קאי". 

בגזרת הקומדיה, זוכת "גלובוס הזהב" "טד לאסו" (אפל TV+), אודות מאמן פוטבול אמריקאי (ג'ייסון סודייקיס) שמגיע לאמן קבוצת כדורגל אנגלית, שברה את השיא של "Glee" מלפני עשור וקבעה שיא מועמדויות של כל הזמנים עבור עונתה הראשונה (עונתה השנייה תעלה ב-23 לחודש ועונתה השלישית תחל להצטלם באוקטובר הקרוב)  של סדרה קומית – 20 מועמדויות. מאחוריה בקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר עומדת סדרה קטנה – דרמה קומית או קומדיה דרמטית – שמכה גלים ברחבי העולם ושמה "Hacks", ומזכה את כוכבתה – ג'ין סמארט – בתהילה ויראלית לאחר שנים של עבודה לא מוערכת דיה במיינסטרים; עוד סדרה בקטגוריה שלא משודרת בישראל ואחריה עקבו רבים בשנה שעברה היא "הדיילת", הקומדיה השחורה מבית "HBO Max" בכיכובה של קיילי קווקו ("המפץ הגדול"). בקטגוריות התוכניות הלא מתוסרטות, "סאטרדיי נייט לייב", שחזרה בגדול לאחר עונת הקורונה שלה, קיבלה 21 מועמדויות לעומת 15 בלבד בשנה שעברה, ואילו תוכנית האירוח של קונאן או'ברייאן ברשת TBS, "קונאן", ממנה נפרד לפני מספר שבועות לאחר 28 שנים רצופות של הנחייה (ושלושה גלגולים שונים, כשהאחרון מביניהם נמשך כ-11 שנה), קיבלה מועמדות (ולדעתי אף תזכה) בפרס "תוכנית הלייט-נייט" לאחר עשור של היעדרות מהטקס. 

לצד סדרות וסרטי טלוויזיה רבים וטובים - כדוגמת "פרי מייסון", "בטיפול", "מחתרת המסילה" של בארי ג'נקינס, סרט הדוקו "לשחרר את בריטני" (שעורר מחדש את שאלת האפוטרופוסות של הזמרת בריטני ספירס ע"י אביה ג'יימס), סרט הקונצרט "אמריקן אוטופיה" של דיויד ביירן וספייק לי ו-"פוזה" – ישנם גם רבים וטובים לא פחות שלא זכו לכבוד הנכסף – כדוגמת טד דנסון ותוכניתו ברשת "Mr. Mayor" ,"NBC", הקומדיה האקצנטרית "Girls5Eva" (שירות הסטרימינג "פיקוק") והמערבון הפרוע "The Good Lord Bird” ("שואוטיים"), אותו יצר וגם כיכב אית'ן הוק – ויאלצו לחכות לשנה הבאה, אם בכלל.

ולסיום, נקודה ישראלית: סרט הטלוויזיה של HBO "אוסלו", שמגולל את השיחות שהובילו להסכמי אוסלו ומבוסס על מחזה באותו השם מ-2016, הועמד בקטגוריית "סרט הטלוויזיה", לצד מתחרים נחשבים כדוגמת "Sylvie’s Love”  ו-"Uncle Frank", שניהם מבית "אמזון פריים". ב-"אוסלו" מככבים (יחד עם שחקנים בריטים, כגון אנדרו סקוט ורות' וילסון) איציק כהן, יגאל נאור, ששון גבאי, סלים דאו ודובל'ה גליקמן, שאמר בתגובה ראשונה ל-"Ynet" כי "פרסים ומועמדויות זאת שמחה גדולה, זה יהיה כיף גדול" וכי למרות שהוא לא חושב שכל הקאסט יוזמן לטקס, "זה משמח אותי מאוד, מאוד נהניתי ואהבתי את ההפקה. אם זה יסדר לי נסיעה זה נהדר". אז בהצלחה לשאול פרחים ולכולנו. 

"האלמנה השחורה"‏ - האמריקאית

אולפני מארוול ניצבים בפני שלב חדש - פחות סאגות עצומות על חייזרים מרושעים ואבנים נוצצות, יותר התעמקות בכאב ובטראומה האישית של דמויות משניות. נשאלת השאלה - עד כמה הקהל, שרגיל למשהו גדול מהחיים, יקבל את זה? ועד כמה ראוי לשלב בין חזון יצירתי לבין ה"פיל" המארוול-י? "האלמנה השחורה" ("Black Widow"), הסרט הראשון של החברה לאחר סיום "סאגת האינסוף" והראשון בשלב הרביעי בתוכנית רבת השנים שלה, הגיע סוף סוף לבתי הקולנוע (ובמקביל לשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" במדינות נבחרות) בסוף השבוע האחרון - לאחר 80 אלף דחיות מתאריכו המקורי במאי 2020 (זה מספר הדחיות האמיתי) - ומציג את אותן השאלות על צדדן החיובי ולצערנו, גם השלילי.

"האלמנה השחורה" אמנם מגיע לאחר סיום אירועי "הנוקמים: סוף המשחק" (2019), אך הוא מתרחש לפני 5 שנים - ב-2016, בדיוק לאחר ההתרחשויות ב-"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", שפיצלו את הנוקמים לשני מחנות מתנגדים. נטשה רומנוף (סקרלט ג'והנסון) בבורחת מניסיונו של הגנרל רוס (וויליאם הרט חוזר לתפקידו הותיק מ-"הענק הירוק" ) לעצור אותה לפי "הסכמי סוקוביה" (ראה "מלחמת האזרחים"), אך לרומנוף יש תוכניות אחרות, והיא חוזרת לדירת המסתור שלה בבודפשט (בה בילתה עם שותפה קלינט בארטון/"הוקאיי" שנים רבות) לאחר שאיש הקשר שלה, מייסון (או.טי. פגבנל; "סיפורה של שפחה"), חושף בפניה שהעביר אותה לשותפה אחרת. בבודפשט מגלה האלמנה השחורה שהשותפה היא לא אחרת מאחותה "המזוייפת" ילנה בלובה (פלורנס פיו), שבילתה איתה 3 שנים בילדותה במסגרת משימה חשאית באוהיו, כשאלכסיי שוסטקוב/"השומר האדום" (דיויד הרבור; ג'ים הופר מ-"דברים מוזרים", החידוש ל-"הלבוי") שימש כאביהן ומלינה ווסטקוף (רייצ'ל ווייז) שימשה כאימן. התקופה היפה בחייהן של שתי הבנות נגמרה כש-"המשפחה" חזרה למולדת האדומה, והאוליגרך המסוכן דרייקוב (ריי ווינסטון, שרגיל לגלם את תפקיד ברון הפשע) גייס את שתיהן לתוכנית "האלמנות השחורות", שמתבצעת ב-"החדר האדום" הטראומטי. כעת, למרות שרומנוף נחושה בכך שהרגה את אויבה לפני שנים רבות בפיצוץ בניין, דרייקוב חוזר וכך גם החדר האדום שלו, עם תוספת מרתיעה - "טאסקמאסטר", שכיר החרב החדש שלו, שיכול לחקות כל תנועה של העומד מולו. רומנוף ובלובה מטיילות לרוסיה ליידע את שוסטקוב ו-ווסטקוף, ובכך לאחד את המשפחה הקרועה מלכתחילה כדי להוריד את דרייקוב אחת ולתמיד. 

אתם לבטח קוראים את התקציר וחושבים לעצמכם: "זה מארוול? זה ג'יימס בונד? זה 'האמריקאים'?" - התשובה היא הכל ובאותה מידה יותר מידי. הבמאית האוסטרלית קייט שורטלנד - עוד במאית של מארוול שמגיעה מרקע אינדי קטן ולא פומפוזי (ראו ערך טאיקה וואיטיטי, קלואי ז'או, האחים רוסו וכו') - מנסה לשלב בין יכולתיה להעביר תחושת אספיונאז' אמיתית (בדומה לסרטה מלפני ארבע שנים, "סינדרום ברלין"), על רקע נופים אורבניים מזרח-אירופאים ומרדפי אופנועים. אין פלא אם כך, שרומנוף מבלה את זמנה בצפייה ב-"מונרייקר" (1979) וחייה הקצרים באוהיו נראים כאילו נשלפו מדף המזימות של הזוג פיליפ ואליזבת' ג'נינגס. וייב מותחן הריגול תואם כמו כפפה לדמות של האלמנה השחורה (הרבה יותר מחיקויים לא מוצלחים, כדוגמת "דרור אדום"), ובייחוד לדרך שג'והנסון גילמה אותה לאורך השנים - מקצועיות עם שכבה של מסתוריות ובלבול צפה ממתחת. ז'אנר הריגול אינו גם זר כלל למארוול - שני סרטי "קפטן אמריקה" האחרונים ניסו להיות "ניאו-נואר", ואילו הרכש החדש של "דיסני פלוס", "הפלקון וחייל החורף", לקחה את הפורמט והכניסה שאלות רציניות לגבי המעצמה בה היא מתרחשת. אבל "האלמנה השחורה" לא לוקח את הז'אנר ומתבל מעט במארוול, אלא מספק מעט רגעי ז'אנר אמיתיים ולא מעט רגעים בנאליים, שלא תואמים את הדמות, הסטטוס שלה וגם לא את אולפני מארוול בשלב הזה של קיומם. אז האם האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית לשורטלנד?

ככל הנראה שלא, אך בעצם גם לאף אחד כאן אין אשמה בלעדית. האינסטיקט הראשוני הוא לגשת לתסריט ולכותביו, ג'ק שאפר ונד בנסון, אבל גם להם יש את הרזומה המתאים למשהו אחר: שאפר מכירה היטב את ה-MCU, ורק לאחרונה הציגה את אחד מהפרוייקטים האינטימיים והיצירתיים ביותר שהפרנצ'ייז הביא - "וונדה-ויז'ן" - ואילו מאחורי בנסון מספר סרטי אינדי פרסונליים לא פחות. מהצד השני, שאפר הייתה גם בין כותביו של תוצר מארוול לא מוצלח או זכור במיוחד - "קפטן מארוול" - ואכן, אותה הבעיה של שטרדה את גיבורת העל ההיא חוזרת כאן - לנוע בלי עלילה של ממש. בעוד שההימנעות מאקספוזיציה ארוכה מידי ומפרכת וההתמקדות במשימה אחת יכולה להציג סוף סוף את הדמות בשיאה וללא הישענות על אחרים, "האלמנה השחורה" לא טורח לספק לגיבורתו מכשול אמיתי של ממש או אפילו שינוי אופי קטן - משפחתה המזוייפת מתאחדת שוב והרביעייה מנסה לפתור את בעיותיה מהעבר, אך אלו נפתרות בקצב מהיר להפליא והחלטות משנות חיים וטראומטיות עבור צמד הבנות מצד צמד "ההורים" נשכחות כלא היו, כדי להוריד את האויב המר של החבורה משלטונו - אך גם הגילוי של רומנוף על מותו המפוברק והשלכותיו וגם סופו הסופי בהחלט מרגישים כמו עוד "יום בחיי…" במקום אירוע עם השלכות של ממש, מוסריות ובעיקר נפשיות. נכון, לא כל סרט של מארוול חייב להיות "מלחמת האינסוף" שוב - מן הראוי שלא יהיה - אבל עוד יותר ראוי לתת לאחד מהדמויות האהובות ביותר בפרנצ'ייז, שדבקה בו מראשית ימיו ותמיד הייתה בלב העניינים אך בצידי הפריים, עלילה ואתגרים אמיתיים, ולא "SideQuest" שנשכח באותה מהירות שנכנס. עם זאת, ראוי לציין שהדינמיקות בין חברי "המשפחה" נהדרות, גם אם לא ארוכות ומפותחות בהכרח - נראה שדיויד הרבור נהנה מאוד מתפקיד האבא האקצנטרי, ואילו פלורנס פיו, שמנוסה בעולם המותחנים (מומלצת ביותר הופעתה במיני-סדרה מבית ה-BBC ע"פ ספרו של ג'ון לה-קארה, "המתופפת הקטנה") שנכנסת בקלות רבה לכל תפקיד שיהיה (לא משנה כמה שונה הוא מקודמו) מספקת גם אתחנתא קומית אך גם מצפון לרומנוף ו; רייצ'ל ווייז, לעומת זאת, לא מקבלת מספיק זמן מסך, ועד שהיא מופיעה שוב בשלב מתקדם של הסרט, נדמה שהיא משמשת ככלי תסריטאי יותר מדמות שמערערת את ביטחונה של הדמות הראשית.

לסיכום, מארוול מקדישה את זמנה מעתה והלאה לחשוף עוד ועוד טפחים בדמויות אהובות אך משניות - וונדה מקסימוף זוכה להתעמק בטראומה שלה וקשריה לכישוף; סם ווילסון לומד על בשרו מהי המשמעות של להפוך לאייקון באמריקה מעורערת גזעית; ואילו לוקי, שהיה בטוח לאורך כל שנותיו בפרנצ'ייז כי עתידו הולך להיות גדול וראוותני והוא הוא היחיד שמסוגל לממש זאת, מגלה בן רגע את רצונותיו האמיתיים והכה שונים ממה שחשב. ומה עם נטשה רומנוף? למרות המודל המעניין, הבאת טאלנט אמיתי לכיסא הבמאי (צעד שסקרלט ג'והנסון, שמשמשת כמפיקה בפועל בסרט, דחפה שיקרה), ליהוק מצויין והבטחה לעתיד -  הדמות המרכזית ביותר שלקהל לא ידוע כמעט שום דבר על אודותיה נשארת בדיוק אותו דבר כפי שנכנסה לסרט. אם זו ההבטחה לסיום יותר ראוי ממה שקיבלה ב-"הנוקמים: סוף המשחק", אז תבטיחו לנו הבטחה אחרת.  

"דוקאביב 2021" - ביקורות: "מתחת להר הגעש" ו-"האחים ספארקס"

 נדמה שהיחסים שלי עם סרטי דוקו טובים יותר משל רבים, שלעיתים פוטרים אותם כתחליפים לכדורי שינה. אך אפשר גם אחרת - התיעוד המלבב של האמן הנרגן בסרטו של ברק היימן "דני קרוון" זוכה לחיבוק חם מקהל הצופים (ול-Q&A בנוכחות הבמאי עצמו) ורשתות סטרימינג כדוגמת "נטפליקס" ו-"הולו" מרעננות את הז'אנר, בין אם מדובר בתכני "True Crime" או ניתוחים מעמיקים על אירועים אייקונים. ויש את פסטיבלי הדוקו, כשהמוביל ביניהם - "דוקאביב" - חוזר לסיבוב ה-22 במספר, ומציג פרופילים על דמויות מוכרות (וכאלו פחות), כדוגמת שושנה דמארי, ענת קם, טינה טרנר, ג'ון בלושי, יוסף וייץ, טרומן קפוטה וטנסי וויליאמס. בין מכלול הסרטים המעולים שעומדים לצפייה השנה (הפסטיבל החל בשישי האחרון וימשך עד ל-10 לחודש - שבת הקרובה), זכיתי לצפות בשניים שישארו בזיכרוני לא מעט זמן, ולא כי איכותם מערערת את הצופה, אלא כי מחזקת את אמונתו בחיים.

"מתחת להר הגעש" ("Under the Volcano"):

כשאנחנו חושבים על אולפני הקלטה, עולים לנו לראש מבנים אורבניים ישנים, עם מסורת אנגלית כשצריך, חלל עץ גדול ושטיח על הרצפה. אבל למשך עשור, אחד מאולפני ההקלטות "החמים" בעולם היה ממוקם ליטרלי באחד המקומות החמים בעולם. סרטה של הבמאית האוסטרלית גרייסי אוטו, "מתחת להר הגעש" ("Under the Volcano"), חוקר את החלטתו של מפיק העל ג'ורג' מרטין לעזוב את אולפני EMI (אלו שהביאו אותו לתהילתו הגדולה ביותר, עם עבודתו על אלבומי "הביטלס") הקרירים ולפתוח את אולפני AIR, כשהסטודיו המוביל מביניהם ממוקם באי המרוחק אך המהמם מונסראט, בלב האיים הקאריביים. בזה אחר זה, למשך מרבית שנות ה-80, החלו להגיע לאי מיטב האמנים בעולם - מחברים ותיקים של מרטין (פול מקרטני ו-"הרולינג סטונס"), עד סנסציות חדשות ("דוראן דוראן" ו-"OMD") ורוקרים מתפרקים ("הדייר סטרייטס" ו-"הפוליס"). כולם מצאו בחלקת האלוהים השקטה הזו - ויותר מזאת, בתושביה המקומיים, שהיו לצוות המקום - השראה כלשהי, חיובית או שלילית. אוטו בוחרת בשיטה יותר קונבנציאלית לעבודה על דוקו מוזיקלי - ראיונות עם תושבי המקום, כוכבי הרוק שהגיעו למקום (בולטים חברי "פוליס" - סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד - ניק רודס מ-"דוראן דוראן" ו-מארק נופלר מ-"הדייר סטרייטס"), תיעוד נופי האי הטרופי ברחפן ושימוש בחומרי ארכיון - אך אין בכך להוציא את הנשמה והעניין מ-"מתחת להר הגעש". אוטו רוקמת לא רק התקדמות כרונולוגית של היסטוריית המוזיקה, אלא שילוב אמיתי בין חיבור רגשי בין המעמדות - תושבי המקום חסרי הממון - לבין מצבם הנפשי והאומנותי של הרוקרים האורבניים, שרגילים לתת תשובה דיפלומטית לכל שאלה עיתונאית - ולפתע, הם לא נדרשים לכך יותר. 

כך, כשהצופה שומע על חיבורו של סטינג עם מורה הגלישה המקומי דני (ועל חיבורו הזהה של מארק נופלר אל המורה ואל תנועותיו, שהוביל לכתיבת הלהיט "Walk of Life" - מי היה מאמין?), הוא מבין ישר למה האלבום "Ghost in the Machine" מ-1981, ויתרה מזאת, הקליפ הקופצני ל-"Every Little Thing She Does Is Magic" הוא ויברנטי וחי למרות התוכן המילולי הקודר שלו ("אני חושב ששלושתינו התגרשנו באותה התקופה", אומר סאמרס בסרט על סיום הקלטת האלבום); למה פול מקרטני רצה להקליט את שני אלבומיו באי לאחר הירצחו של ג'ון לנון ולמה סטיבי וונדר הלך לבר ביומו האחרון שם וניגן בחדווה עד כלות הלילה לבאי המקום - ובאותה המידה, למה ניק רודס לא חיבב במיוחד את השהות באי ואיך השהות הקצרה שם ערערה את הקלטות האלבום הקלאסי האחרון של להקתו, "Seven and the Ragged Tiger" מ-1983. אוטו משחקת לא מעט בקונטרסט הזה - איך אי שלו ושמשי יכול להפיק מלהקת טרוטת עיניים את המיטב שלה ולגבש אותה מחדש, או איך הבדידות והניכור מהחיים המוכרים יכולים להפוך אמן או להקה ב-"מוד" אחר לקרועה עוד יותר. השהות סביב אנשים "אותנטיים" ככל האפשר, שלא מתעלפים ממבט מכל מגה-כוכב, אלא רק אוהבים לשמוע מוזיקה, מציבה את האמנים באי מול דילמה מסובכת יותר ממה שהיא נשמעת - האם הגענו למקצוע בשביל ליצור אומנות או בכדי למכור תקליטים?

 נכון, סרטה של אוטו אינו מושלם - בשמחה הייתי מוריד חלקים שלמים על חוויותיהם של אלטון ג'ון ולהקתו (למי אכפת מה אלטון ג'ון עשה בשנות השמונים? סליחה, תנו לי לנסח מחדש - למי אכפת מאלטון ג'ון?) וג'ימי באפט (מי זה.) - אבל הוא ממש קרוב לכך: בידי שימוש בכל הכלים הנדרשים לה, הבמאית הופכת את הפורמולה הישנה ליצירת דוקו על ראשה ומביאה לנו סיפור על אנושיות קודם, ומוזיקה אחר כך. אלו אכן כוכביכם הגדולים ביותר כפי שלא ראיתם אותם מזה זמן רב.

--------------------------------------------------------------------

"האחים ספארקס" ("The Sparks Brothers"): 

ומדוקו מוזיקלי אחד למשנהו: מחר (ה-6.7) תיערך הקרנת הבכורה של הסרט "אנט" ("Annette"), שתפתח את פסטיבל קאן ה-74 במספר. "אנט" הוא לא עוד סרט; הוא גם לא עוד סרט של יוצרו, הבמאי הצרפתי ליאו קראקס ("מנועים קדושים") - הוא הפריצה הראשונה האמיתית של הצמד המוזיקלי הותיק "ספארקס" - המורכב מהאחים רון וראסל מייאל - שכתבו והגו את הסרט לפני קרוב לעשור. אבל מי הם ספארקס? איך הם ותיקים אם אף אחד לא שמע עליהם? מה להם ולקולנוע? על כל השאלות אלו ועוד מנסה (ומצליח) לענות הבמאי הבריטי אדגר רייט (טרילוגיית "קורנטו", "בייבי דרייבר") והמעריץ מספר 1 של הלהקה בסרטו הדוקומנטרי הראשון, "האחים ספארקס" ("The Sparks Brothers"), שעלה בפסטיבל "סאנדנס" מוקדם יותר השנה ומתחיל להציג במספר מדינות ברחבי העולם בחודש האחרון, ובכך מתחיל רשמית את "הקיץ של ספארקס". 

האחים מייאל הם שני ילידי קליפורניה, צאצאים לאבא מעצב (שנפטר בגיל צעיר), שנמשכו לסצנת המוזיקה הבריטית בשנות ה-60 מינקות, ורצו לחקות אותה - ולהוסיף משלהם - במעצמה האמריקאית (מה שהוביל למיתוס רב שנים הטוען כי השניים בריטיים במקור). התהליך היה קשה משחשבו, והצמד "ספארקס" (קדם לו השם "Half Nelson"), זכו לזיגזג מסחרי לאורך כל הקריירה בת ה-50 שנה שלהם - מהתחלה מסחררת כחלק מסצנת הגלאם רוק בבריטניה בראשית שנות ה-70, עד מעבר לפאנק בועט, "Soft Rock", ניו-ווייב, סינת'-פופ, יורו-דאנס, מוזיקת אמביינט וכו' וכו'. שני דברים נותרו במקום לאורך המסע המפרך והמופרך של האחים - חיבתם למילים אבסורדיות וסאטיריות (כדוגמת שיר מנקודת מבטו של גזען לבן או כזה המייעץ לנערים איך להיפטר מחצ'קונים) וקשריהם הבלתי נדלה עם ויזואליה ומדיה בפרט - מעטיפות אלבומים יצירתיות (אחת שמציגה את השניים נחטפים בספינה או השנייה שמציגה אותם כזוג נשוי) ניסיונם הבלתי נגמר להיכנס לעולם הקולנוע (השניים הושפעו רבות מהגל הצרפתי החדש, וניסו ליצור סרטים במשך שנים רבות עם ז'אק טאטי וטים ברטון, אך ללא הצלחה) ועד תדמיתם הכה-מוזרה, שכן רון נראה כמו היטלר/צ'ארלי צ'אפלין על קלידים וראסל נראה כמו חיקוי מארק בולאן למעלה מ-50 שנה. 

רייט, שהתבחבט זמן רב האם לעשות את הדוקו (הרעיון הגיע אליו כשנכח בהופעה של השניים עם ידידו פיל לורד, מתהילת הצמד "לורד ומילר", שהציע לרייט לקחת את הפרוייקט לידיו כשזה טען בפניו שוב שדוקו על האחים חייב להיעשות), מבין ישירות את שתי השאלות הראשונות שעולות לצופה "בתול ספארקס" כשהוא שומע על הסרט או אפילו צופה בו - "האם זו להקה אמיתית? אם כן, איפה הם היו כל הזמן?" ו-"למה זה נשמע לי כמו (הכנס שיר מוכר כאן)?". כך, רייט מגייס את כל חבריו המפורסמים - שבמקרה, או לא, הם מעריצי "ספארקס" מושבעים - כדי לפזר שבחים על הצמד: פלי מ-"רד הוט צ'ילי פפרס", מייק מאיירס, "ווירד" אל יאנקוביץ', ניק רודס (כן, שוב הוא - זה הכל מזימה כדי לתת לו להמשיך להרצות על השפעות מוזיקליות) וג'ון טיילור מ-"דוראן דוראן", ביורק, ג'ייסון שוורצמן, טוני ויסקונטי (שהפיק לשניים שני אלבומים בשיא תהילתו ותהילתם), וינס קלארק ואנדי בל ("Erasure"), הקומיקאים פאטון אוסוולט וג'ונת'ן רוס ועוד ועוד מציגים תמונה של "פורסט גאמפ" נחבא אל הכלים לאורך 5 עשורים, שעשה כל מה שעמיתיו למקצוע עשו באותן השנים, אך מתחת לרדאר ובעוקצניות. בצורה זו, כשפול מקרטני מרפרר לרון בקליפ ל-"Coming Up" או פיט טאונסנד מסביר לשלי ווינטרס המבולבלת מי הם הצמד בראיון לטלוויזיה, הגבול בין מוקומנטרי נוסח "ספיינל טאפ" לבין המציאות מיטשטש. האספקט השני הוא אותה הנקודה, מכיוון אחר - "ספארקס" ורייט מותחים את גבולות הדוקו ע"י שילוב קטעי ארכיון, אנימציה, סטופ-מושן ושחזורים מגוחכים (כמו סצנה שבה השניים משחזרים את ימיהם בים בילדותם עם מעילי חורף), ובעיקר ע"י בדיחות קרש ומשחקי מילים, משל היו ננסי ברנדס מסוהו. כך כשהשניים מתבקשים לפתוח "צוהר לחייהם", הם עושים זאת ליטרלי, וכשהם מתבקשים להציג עובדות על חייהם, הם טוענים כי ראסל היה נהג מירוצים ורון יצא עם אדית' פיאף (כך גם המרואיינים ערים לבדיחה - רודס וטיילור מוצגים בכתובית כ-"דוראן" ו-"דוראן", ומאיירס מוצג כ-"קנדי"). 

למרות הסגנון, הסטייל וההומור השופע בסרט, רייט מעייף מעט את הקהל כשהוא בוחר לעבור על כל אחד מ-25 האלבומים של הצמד לאורך השנים - בהחלטה מודעת ובהתנגדות לסרטי דוקו-מוזיקה רבים, שמרפרפים על השנים הפחות מוצלחות או אטרקטיביות של אמן או להקה. התוצאה מעט מייגעת, במיוחד לקהל שרק מכיר כעת את הלהקה, אך רייט נמנע משעמום מוחלט של סרט כשהוא שומר על הקצב הפנימי שלו כל הזמן, ומתבל כל הסבר עם עוד הלצה מצחיקה, ויזואליה מעניינת או ניתוח ספרותי מעמיק של מילים מגוחכות. כך, האורך לא מורגש לאורך רוב הסרט (140 דקות!), וההחלטה מובנית - אנו רגילים לשמוע על מעלילהם של, נגיד, "הבי-ג'יז" או "קווין", אך ללהקה שמעולם לא קיבלה את היחס הזה - עוד שבחים ועוד עובדות על השניים לא מרגישים כלל כקריאה מערך בוויקיפדיה (כפי שמרואיינת אחת אומרת, "זו להקה שלפתוח את הערך שלה בוויקיפדיה רק תותיר אתכם מבולבלים יותר"), אלא כהוקרה טבעית לשניים שראויים לכבוד הזה ממזמן. 

לסיום, גם "האחים ספארקס" וגם "מתחת להר הגעש" מסתכלים על מוזיקה בצורה אחרת - לא עוד "עלייתה ונפילתה של…", אלא לקיחת אירועים מסויימים בזמן, שאולי נעלמו מדפי ההיסטוריה ולא מפורסמים כמו נניח וודסטוק או הפלישה הבריטית, אבל אומרים לא פחות על מוזיקה מאשר אלו - התעלמות מציפיית הקהל לפורמולה מסויימת, חזרה לשורשי היצירה, זיכרון האנושיות בה, ושיתוף כל הצדדים בהפקה - התוצר הסופי הוא לא רק "הפוליס" או "ספארקס", אלא אוהדי ותומכי המוזיקאים כולם. כמו שאומרים, רוצו לראות. 

"מתחת להר הגעש" יוקרן בסינימטק תל-אביב ב-8.7 ובמוזיאון ת"א ב-10.7; "האחים ספארקס" יוקרן ב-9.7 בסינימטק תל-אביב; השניים יהיו זמינים בשלב מאוחר יותר ב-"yes VOD".