אימה, טראומה וניצול בראי "בלונדינית"

 

מיתוסים נוצרים מתוכינו - בין אם בכדי להסביר תופעות טבע, להכניס "היגיון" לאירועים היסטוריים או לפרש כשרונות ייחודים ולתחם את סיפורם. אך עד כמה שיצירת מיתוסים וסיפורים הם כלי טבעי עתיק להתמודדות עם החיים, עד כמה לעיתים ניתן להפריד אותם מהסיפורים האמיתיים - או מהדמויות האמיתיות - עליהם הם מבוססים? מתי התעסקות במיתוס מסוים ורתימתו לצרכינו שלנו הופכת לניצול או לחיטוט בחייו ובבעיותיו האמיתיות של אדם? שאלות אלו ועוד עולות מחדש לאחר צפייה באפוס ה-"ארט-האוס" של אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד"), "בלונדינית" ("Blonde"), שמאז שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה בחודש שעבר, הפך ברגע ממועמד פונטציאלי לאוסקר ל-"פרסונה נון-גרטה" בקרב מרבית העולם המערבי, ולו בשל עיסוקו הפחות "עדין" מהצפוי באייקון המסך הגדול, מרילין מונרו - או יותר נכון, בדרך בה אנו עדיין עוסקים בה, קרוב ל-60 שנה לאחר מותה בטרם עת בגיל 36; ואולי זו בדיוק הדרך לקרוא את "בלונדינית": סיפור רוחות על כמיהה נקרופילית לעבר ואיך זה ממשיך ורודף את אמריקה לעד.

כחובב גדול של יצירותיה של הסופרת ג'ויס קרול אוטס וכתומך נלהב בדרכיה לפרק (רעיונית) מוסדות אמריקאים מן היסוד, דומיניק נשען בצורה נאמנה ככל האפשר ליצירה הנועזת באותו השם של הסופרת מלפני כ-22 שנה (בשונה מהעיבוד הטלווזייוני הרדוד שהופק לה זמן לא רב לאחר מכן). כך, זונח דומיניק את רעיון הביוגרפיה המסורתית מאחור, לוקח חופש אומנותי גדול עם הכרונולוגיה או האירועים העובדתיים בחייה של מונרו, ומרדד את הדמויות בעברה לייצוגים נסתרים: בעליה לשעבר של מונרו, שחקן הבייסבול ג'ו דימג'יו והמחזאי האגדי ארתור מילר, הופכים (בהתאמה) ל-"האתלט לשעבר" ו-"המחזאי", בעוד שמונרו עצמה מחולקת לשלוש ישויות: "נורמה ג'ין" (שמה האמיתי), הילדה הקטנה והטראומטית; "מרילין מונרו", הדמות הקולנועית שופעת החייכנית והגדולה מהחיים; ו-"הבלונדינית", איחודן של שתי הישויות הקודמות לכדי אחת ציבורית - מלאת תשוקה, מפתה, כנועה וזו שלבסוף מתקבעת במוחות הקהל וקובעת את המשך חייה של נורמה. אם עוברת לכם/ן התחושה כאילו אני מדבר על מקרה של פיצול אישיות, או שמא זה "ספליט 3", אתם לא רחוקים (אתם כן רחוקים באיכות): דומיניק מציג את "בלונדינית" כסיפור "דיבוק" על אישה שמתמודדת עם טראומת ילדות - אם שלוקה בנפשה ומנסה לפגוע בה פעם אחר פעם, אב נעדר ונוצץ (האגדה מספרת שמונרו הייתה משוכנעת שאביה האובד הוא קלארק גייבל, איתה "התאחד" לבסוף בסרטם האחרון - "יוצאי הדופן" מ-1961) -ולשם כך יוצרת לעצמה פרסונה חדשה - פתיינית, זוהרת, שמספקת את צרכי הציבור בצורה שנורמה ג'ין לא יכלה (סצנה שמשקפת זאת במיוחד היא נורמה ג'ין הבוכייה מתחננת מול המראה ש-"מונרו" הזוהרת "תצא" ותציל אותה, כאשר המצלמה נוטה הצידה ומגלה לנו את חיוכה הרחב של האייקון). אך אותה פרסונה גדולה מהחיים מובילה את נורמה לאבדון ולידיו של החולות של מזידים -מנהלי אולפנים סליזיים ("מיסטר זי", שמבוסס על מפיק העל דאריל פ. זאנוק, עליו נטען לא פעם כי תקף מינית את כוכבותיו הגדולות), בעלים מכים ומנותקים, נשיאים תוקפניים וקהל רעב ורצחני. באופן זה, דומיניק מנסה לתקוף את חושי הצופים ולהציג בפנינו אדם שלא נמצא בשליטה על סיפורו שלו: צבעים משתנים (משחור-לבן קודר לטכניקולור בוהק), רוחב פריים שהולך ומצר או דווקא מתרחב, מוזיקת אמביינט רודפת בידי ניק קייב ו-וורן אליס, שריפות מתלקחות ונכבות, ניתוחים פתאומיים באמצע הסלון, ופיותיהם הצווחניות של קהל המעריצים מתוועתים וגדלים, משל היו מפלצות מהגיהנום. לדומיניק יש גם הערכה רבה לפילמוגרפיה הקצרה אבל הקריטית של מונרו, שמתבטאת בשחזורים מדויקים להפליא של כמה מתפקידיה הנודעים ביותר (כדוגמת "ניאגרה" ו-"גברים מעדיפים בלונדיניות" מ-1953, "חטא על סף ביתך" מ-1955 ו-"חמים וטעים" מ-1959), אך לא בסרטיה בא לעסוק הבמאי, אלא בהבדל הגדול בין תפיסתינו אותם לבין תפסיתה שלה את מונרו הקולנועית; כך, בעוד אולם הומה אדם מתרגש מ-"Diamonds are a Girl's Best Friend", מונרו נדה בכיסאה באי נוחות, וכשהיא מופיעה עם שירה הנודע "I Wanna Be Loved by You" ב-"חמים וטעים", השחקנית חוטפת התקף זעם ומתפרצת על הבמאי בילי וויילדר. אם כן, הקשר בין "בלונדינית" לביוגרפיית מונרו אחרת, "השבוע שלי עם מרילין", מסתיים ומתחיל במושא הסרט. הקשר בין "בלונדינית" ל-"מלהולנד דרייב", "אינלנד אמפייר" או אפילו "רתיעה" (פולנסקי, 1965), לעומת זאת, חזק הרבה יותר.

בדיוק כאן מתחילה השערורייה: אלו שהגיעו לצפות בביוגרפיה קולנועית קלאסית, ינטרו טינה לדומיניק לעד על "החרבת המורשת" של מונרו; אלו שיגיעו במטרה להמשיך ולשכפל את אותו דימוי גרנדיוזי (ששורד עוד משנות החמישים) של כוכב נופל שדעך ולו בשל בעיותיו שלו, יתקשו לסיים אפילו את מחצית הסרט. רק אלו שיגיעו לצפייה בסרט *בידיעה* שמדובר בניסוי אמנותי אחר, רדיקלי, בוטה, קשה, שממשיך ומנתק את עצמו מהמציאות וכזה שאין ידיעה מה גרם דווקא ל-"נטפליקס" לרתום לזכותו מיליוני דולרים - הוא הוא זה שיעריך (ולא בהכרח יהנה) מהתוצר הסופי. אך זהו המקום לשאול - האם ראוי "לנצל" דימוי אמיתי או מותג בשר ודם עבור פרוייקט ארוך של תיאטרון "תמונע"? או שמא כדי לפקוח את עינינו לניצול שאנו עושים כצופים, וכמנרמלי התרבות הקפיטלסטית האמריקאית - שמתייחסת לכל דבר כמוצר - ראוי לפעול באופן "מטא" ו-"לנצל" סיפור שאנחנו מכירים? 

התשובות ארוכות וכולן יכולות להתקבל על הדעת - אין אחת חד משמעית - אך האם הדבר אומר שבמאים נסיוניים ונועזים כמו דומיניק צריכים להימנע מיצירות מתעתעות ולעיתים פוגעניות כמו "בלונדינית" בימים אלו? ככל הנראה כן. אי אפשר להאשים צופה שיקרא את סצנות "שיחותיה" של מונרו עם עובריה המתים (במציאות מונרו עברה מספר הפלות טבעיות, בין היתר בשל מחלת האנדומטריוזיס ממנה סבלה) כ-"פרסומת Pro-life" שמתנגדת להפלות (ולא כדוגמה לניתוקה וחוסר שליטתה של מונרו בגופה, כפי שטוען דומיניק) או את "המציצה" הכפויה לנשיא ארה"ב קנדי בעודו מדבר בטלפון עם יועצו התקשורתי וצופה בסרט מד"ב זול כ-"כעובדה בשטח" (רוב הסיכויים שמערכת יחסית מינית אכן אירעה בין השניים). האם הקהל מטומטם? לא (או לא בהכרח - אני לא אחראי עליהם), אבל בעידן של פוסט אמת ורגרסיה שמרנית, כל צעד שמנסה לאתגר את המציאות שמולנו יכול להיתפס כאחד משני אופציות: אמת לאמיתה או יריקה בפרצוף. נדמה כי הימים לקולנוע ניסיוני ובועט בעיני הציבור נגמרו. זה עצוב ומכעיס, אבל זו המציאות.

לפני סיום, יותר ממילה אחת של הערכה למי שסוחבת על גבה 166 דקות טורדניות - אנה דה ארמס. קל לפטור את הופעתה של דה ארמס כמי שמטלטלת מפגיעה אחת למשנה, בוכה וצווחת וחוזרת לחייך, אך זו תהיה השטחה פוגענית: לא רק שנדמה שהשחקנית נבלעת בתוך מונרו (מבחינה פיזית), דה ארמס מזמנת מעצמה צדדים שונים של עצמה - כדי לגלם אדם במשבר מתמשך; פעם קלילה ומצחקקת, פעם כסטריאוטיפ "הבלונדינית", פעם כאדם שרוצה לנהל שיחה על יצירותיו של צ'כוב (מירי רגב, ראי הוזהרת) ופעם כמי שמחפשת דמות אב מחבקת אפילו בתוקפיה הגדולים ביותר. אפשר למתוח לא מעט קווים מקבילים בין דה ארמס למונרו - ילדות לא קלה, זרות להוליווד, התחלה עם סדרת תפקידים סליזיים ("בית זונות צפוף", קראה פעם מונרו להוליווד בראיון) וזלזול מתמשך ביכולות המשחק שלה - אך נקווה שכאן ההערכה האמיתית ליכולותיה של השחקנית הקובנית הצעירה יגיעו כעת, ולא במרחק 60 שנה.