ה-21 באוגוסט, 1961 היה יום מסעיר בממלכה המאוחדת. לא ביקור מיוחד של המלכה בוויילס או הפגנות פועלים, אלא דווקא גניבה של דיוקן נדיר של הדוכס מוולינגטון, אותו צייר האמן הנודע פרנסיקו דה גויה ב-1814. שבועיים לפני כן, הציעה הגלריה הלאומית 100,000 פאונד עבור הציור, שהועמד למכירה בבית המכירות היוקרתי "סות'ביס". התחושה הייתה כי האוצר לאומי לא חוזר הביתה הופסקה בשל גנב סדרתי מתוחכם או נבל על (סטייל "ד"ר נו", שהציור המפורסם הופיע במערתו בסרטו הראשון של ג'יימס בונד ב-1962), אך הסיפור האמיתי היה נוצץ הרבה פחות: קמפטון בנטון, נהג אוטובוס בפנסיה בן 57 מעיירת הפועלים הציורית ניוקאסל על הטיין, החליט לגנוב את הציור, להחביאו בדירתו הקטנה ולהתוודות על המעשה 4 שנים מאוחר יותר מתוך רצון להגביר את המודעות למחאתו על חיוב תשלום אגרת הטלוויזיה לפנסיונרים. הסיפור הקטן, האבסורדי והלא מזיק הזה מרגיש כחומר מושך במיוחד לסרט "המבוסס על סיפור אמיתי" קלאסי, ואכן - בידיים לא נכונות, הוא היה מסיים את ריצתו בקטגוריית ה-"VOD למבוגרים" או בין שידור אחד של "פסטיבל מספרי סיפורים" למשנהו. אך "הדוכס" ("The Duke"), העיבוד החדש של הבמאי הבריטי רוג'ר מיצ'ל ("נוטינג היל", "אהבה כמוסה") - ולמעשה סרטו האחרון, לאחר מותו בספטמבר האחרון בגיל 65 בלבד - אינו נוטה לקיטשיות מיותרת או סנטימנטליות מייפת מציאות, אלא מוציא מגיבוריו הותיקים אותנטיות ששואלת: עד כמה רחוק הייתם הולכים עבור מטרה?
כאמור, סרטו של מיצ'ל מתמקד באותו קמפטון בנטון (ג'ים ברודבנט, מעולה כתמיד), זקן נרגן ושאפתן במקביל, אך הוא אינו מסתפק בתיאור המקרה ותו לא, וגם לא נופל לקלישאת ה-"פלאשבק מהעבר", אלא נותר בעבר הקרוב ומתאר את האירועים המובילים לאירוע. כך, בנטון הופך ליותר מתמהוני שחומד יצירת אמנות לעצמו, אלא אדם שנאבק עם דבקות במטרה מול נאמנות לאשתו (הלן מירן), שסובלת משיגיונותיו זמן רב מידי, חינוך לבנו הצעיר (פיון ווייטהד, "דנקירק") ומניעה ממנו ללכת בדרכו הסוררת של בנו האחר (ג'ק בנדרה). משגנב את היצירה, לבנטון מצוות הסניגור המצליח ג'רמי הצ'ינסון (מת'יו גוד; "הכתר", "אחוזת דאונטון"), שמנסה להראות לו דרך אחרת במשפט קבוע מראש ובאנגליה מעמדית ונוקשה.
היכן ש-"הדוכס" נבדל מדרמות קומיות בריטיות אחרות של השנים האחרונות הוא הרגש הכן המלווה אותו מתחילתו ועד סופו - הסרט לא רק גורם לקהל להזדהות עם דמותו של בנטון (כפי שהוא גם גורם לו להתנגד לו), אלא גורם לו גם לפקפק במהות של אותה פגיעה ב-"כבוד הלאומי": האם הפגיעה היא אמיתית וחמורה או שמא אותו סמל - במקרה זה, ציור יקר - הוא רק כסת"ח לפגיעה רצינית הרבה יותר באזרחי המדינה? עם זאת, מיצ'ל לא נופל כלל לבור הרצינות התהומית, ומתבל את סרטו בהומור אמיתי, צ'ארם ניכר מברודבנט ומירן (שנראים כי הם באמת נהנים מהתפקידים, ולא רק מגיעים לפדות צ'קים) וסגנון שלא רק קורץ לשנות ה-60 (קטעי ארכיון אליהם מושתל ברודבנט, גרפיקת סיקסטיז קלאסית), אלא הופך למעשה את "הדוכס" לקומדיית פשע בריטית שהייתם יכולים לתפוס בשמחה על המסך הגדול ב-1964 או ב-1966.
ככזה, "הדוכס" הוא באמת ובתמים סרט "חמוד", ומנטרל ממילה זו את הקונטוציה השלילית שלה בחברה דיכוטומית כמו שלנו (ששואפת ל-"מצויין" או "נוראי") - הוא נוגע, מרגש, אותנטי, קליל, מצחיק וגם אפילו מעורר מחשבה - בעיקר את זו שתוהה לאן הקריירה המגוונת של מיצ'ל הייתה יכולה להמשיך מכאן אחרי יצירה שנדמה כי השקיע בה את כל ליבו? אך את הזמן אין להשיב, ואם כן - "הדוכס" הוא התשובה לכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה