עד כמה במאי עם חזון ייחודי, זה שמבקרי "מחברות הקולנוע" היו קוראים לו "אוטר", יכול לשמור על צביון סרטיו בתעשייה מסחרית ומיינסטרימית? למרות שישנן לא מעט דוגמאות של יוצרים שדווקא נשארו נאמנים לעצמם בהוליווד - מהווארד הוקס ועד סטיבן ספילברג - החשש הזה תמיד קיים. כשהידיעה המצערת על עזיבתו של הבמאי סקוט דריקסון - במאי אימה שקפץ למארוול כשביים את "ד"ר סטריינג'" - את הפקת סרט ההמשך, "ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" ("Doctor Strange in the Multiverse of Madness"), מפאת חילוקי דעות עם צוות ההפקה לגבי כיוונו האומנותי של הסרט - אותו ניסה לקחת לעבר אימה אמיתית, התחזק החשש שאותה השתלטות תעשייתית (שעד כה מארוול די נמנעה ממנה - לראייה, "ת'ור: רגנארוק" וטאיקה וואיטיטי) ותיקה מפעילה את כוחותיה למען "התמונה הגדולה". עם זאת, כחודש לאחר מכן איישו את העמדות אותן עזב דריקסון שני שמות יצירתיים עצמאיים - התסריטאי מייקל וולדרון ("לוקי", "ריק ומורטי") והבמאי שהתנסה כבר לא מעט עם אימה (סדרת "Evil Dead") וגיבורי-על (טרילוגיית "ספיידרמן" האהובה מראשית שנות ה-2000), סם ריימי - והתקווה ניסתה לחזור. כעת, כשהסרט יוצא לאקרנים סופית, אפשר להגיד בפה מלא: התקווה לעצמאות אכן חזרה.
"מימדי הטירוף" ממשיך את סאגת מארוול בדיוק היכן שהסרט הקודם הסתיים - הלהיט "ספיידרמן: אין דרך הביתה" - כשד"ר סטיבן סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ'), מודע לקיומם של אותם יקומים מקבילים - "המולטיוורס", נאלץ להגן על אמריקה צ'אבז (סוצ'י גומז), נערה מיקום אחר לה היכולת לעבור בקלות מיקום ליקום, מכוח הרסני ובלתי הפיך, שמאיים על יציבות המולטיוורס כולו. במקביל לניסיונותיו של סטריינג' להבין לעומק את סכנות המולטיוורס, וונדה מקסימוף (אליזבת' אולסן) מנסה לשמור על יציבות בחייה שלה, לאחר קריסתם ב-"וונדה-ויז'ן", ומגלה שהמטלה קשה משציפיתה.
אחת מההבטחות הגדולות של מארוול בחודשים שקדמו ליציאת הסרט הייתה "סרט האימה הראשון של ה-MCU". גבות הורמו, ובצדק, לא פעם בהתחשב בדירוג הלא מפתיע לו זכה הסרט - PG-13 (כלומר, צפייה בליווי מבוגר עד גיל 13) - אך נדמה כי מאותו הרגע שבו קווין פייגי וצוותו החליטו להעלות מהאוב את סם ריימי, שזוהי חזרתו למסך הגדול לאחר כמעט עשור (סרטו האחרון היה "ארץ אוז"), ההבטחה הזו הייתה בדרכה להתממש. אכן, קשה לתאר את "מימדי הטירוף" כסרט מארוול-י טיפוסי, או כסרט מארוול כלל, אלא הרבה יותר כמחווה רפלקסיבית של ריימי עצמו לסרטיו המוקדמים, שבמקרה משתתפים בה דמויות גיבורי-על כאלו או אחרות. כך, ללא ספק, מותח ריימי עד קצה גבול היכולת את היד החופשית שניתנה לו, ומנסה לנצל כל אלמנט קריפי, מטריד ואימתי שאפשרי תחת דירוג ה-PG-13: זוויות עקומות, זום-אין מהיר ותזזיתי, זומבי אחד או שניים, ספר כשפים עתיק ומקולל, פסקול עצום של דני אלפמן (לו ניסיון עם סרטי גיבורי-על דרך סרטי "באטמן" של ברטון וטרילוגיית "ספיידרמן" של ריימי עצמו), תנועות מצלמה עגולות ולא מעט סצנות מראה מחשידות - אך יותר מכל, בעיקר מבחינה רעיונית (כדוגמת הקונספט הגאוני לפיו חלומותיה של דמות אחת הן למעשה המציאות עבור אותה הדמות במימד אחר), המחשבות הניהליסטיות וההומור השחור של ריימי מתבטאים בגדול - מדמויות בעינוי פנימי תמידי, שבוחרות בצעדים כושלים פעם אחר פעם, רק כדי לראות אותן מקרבות את עצמן לסופן הטראגי. במובן הזה, ריימי ו-וולדרון משכילים להשתמש באלמנט ה-"מולטיוורס" החרוש, שמתאר במילה את עולם ה-Pop Culture כיום, ככלי להתבטאות אומנותית וגם כמנוע להנעת הדמויות להבנות גדולות יותר (בדומה - אך פחות - לסרט השעה, "הכל בכל מקום בבת אחת"), ולאו דווקא כעניין המרכזי עצמו. כיצירת סם ריימי פר אקסלנס, "מימדי הטירוף" הוא סרט שלא משחרר את הצופה, ולוחץ על דוושת הגז מהרגע הראשון עד סופו - בסרט קצר יחסית לתוצרי האחרונים של מארוול (שעתיים ושש דקות) - אך שלא מרגיש מבוזבז לרגע.
עם זאת, דווקא השתייכותו למטריית הענק של מארוול והרצון לקשור אותו לעלילה הכוללת של ה-MCU פוגעת ב-"מימדי הטירוף": התסריט הופך לא פעם לתסריט גיבורי-על בנאלי, שעוצר לאקספוזיציות מיותרות ושם משפטים ברורים מידי בפי הגיבורים. כמו כן, הצבת הסרט לאחר צאת "ספיידרמן" האחרון, שהיה ליצירת Fan-service קלאסית (אך עשויה היטב), מניחה משקל רב שלא לצורך על סרטו של ריימי - נכון, ישנן כמה הופעות אורח לא צפויות ומתוחכמות שיספקו מעריצים שרופים (אולי פחות הדרך שבה הן נגמרות), אך לא באותו גובה הציפיות, מה שיתרום אולי לסלידת מעריצים מסוימים מהתוצר הסופי בסרט שכבר מנסה בגילוי לב להרחיק את עצמו מהמותג האהוב. אך אולי הדבר המובחן ביותר בתסריט הטעון-שיפור הוא הטיפול בכמה דמויות מסוימות, ובייחוד וונדה. בעוד אליזבת' אולסן מוציאה מעצמה רמות אמינות ופחד אחרות והופכת ל-MVP של סרט שצפוף בכוכבי-על (משנה לה הוא קאמברבאץ' עצמו, שמסגל לעצמו צ'ארם האריסון פורד-י בתפקיד זה ומתקדם איתו למקומות מעניינים), דווקא דמותה הסבוכה, שחוותה טיפול תסריטאי מעולה ב-"וונדה-ויז'ן", הולכת מעט אחורה בסרט זה וחוזרת על כמה מרגעי השינוי שלה תוך הצטמצמות לרגעים לרגשות ומחשבות קלישאתיות במקצת. האם מדובר בניסיון לגשר על הפערים בעבור אלו שאינם מעודכנים בנעשה בתוכניות "דיסני פלוס", או שמא התמקדות יתר על הויזואליה במקום על פיתוח הדמויות שפגעה בתוצר הויזואלי?
"ד"ר סטריינג' במימדי הטירוף" הוא אינו סרט שלם, או לפחות זה שהמימד העלילתי בו חזק במיוחד, אך הוא צעד קריטי וחשוב בדרך של מארוול לשינוי ולעצמאות מסוימת - לא עוד פס ייצור ללהיטים, אלא מכונה משומנת שנותנת לכל אחד מעובדיה את המקום המתאים להשפיע. נכון, ראוי וכדאי שתצפו בסרט המולטיוורס הטוב יותר, "הכל בכל מקום בבת אחת", אך אין זה אומר שזה צריך לבוא במקום צפייה ב-"מימדי הטירוף" - באותה המידה שעלינו לאותת להוליווד שגם ביכולתם של סרטים עצמאיים לשגשג, עלינו להראות לה כי גם את להיטיה הגדולים אנו מעדיפים משוחררים, רדיקליים ויצירתיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה