מקום שני: "ממלכת אור הירח"

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "ממלכת אור הירח" (2012), אחד מלהיטיו הגדולים של האיש והסימטריה ווס אנדרסון - אך דווקא זה בו חרג מהקווים. 

זיכרון הוא דבר חמקמק בכל גיל, אבל משהו בזכרונות ילדות – גם אם אנחנו קצת מסלפים אותם (ולא בכוונה) עם השנים – נשאר איתנו לזמן ארוך יותר ומגיע ממקום אישי יותר: המוזיקה עליה התאבססנו, תחושת המרד בהורים, רגשות האהבה הראשונים, ועוד… לכן, אין פלא שהם משמשים כל כך הרבה יוצרים ויוצרות להגיד משהו רחב יותר על המציאות ועל חופש בפרט, שהולך ונעלם עם הגיל. אבל איך אותם זכרונות נזילים וחופשיים מסתדרים עם יוצר מסודר, מתוקתק ומעט קריר? זו השאלה שאיתה התעמת הקהל כשסרטו השביעי במספר של ווס אנדרסון, "ממלכת אור הירח" (“Moonrise Kingdom”), יצא לאקרנים לפני עשור בדיוק. אבל מה שהיה נראה כמו סטייה קטנה של אנדרסון מהנושאים והסגנון שכל כך מאפיינים אותו (העמדת "בית בובות", מצלמה משוחררת, פסקול רוק קלאסי) לא רק הגביר את מעמדו של הבמאי כאוטר אמיתי בעיני הציבור (פרימיירה מוצלחת בפסטיבל קאן; מועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט; ולפי ה-BBC, אחד מהסרטים הגדולים של המילניום ככלל) אלא גם נתן לו להעביר את התמות בהן הוא מצטיין בצורה הטובה ביותר – מוזרות וייחודיות מול קונפורמיות, התמוטטותן של סמכויות ומשפחות ופנטזיה מול ריאליזם. אז מה הוביל את אנדרסון בכלל לחזור לשנותיו המעצבות?

נתחיל בכמה מילים על העלילה: בוקר אחד – באי (הפיקטיבי) ניו פנזאנס שבניו-אינגלינד של קיץ 1965, מגלה מדריך הצופים רנדי וורד (אדוארד נורטון) ושאר הגדוד כי היתום בן ה-12 סם שאקאוסקי (ג'ארד גילמן) נעדר מהמחנה; במקביל, זוג ההורים הלחוץ, מר וגברת בישופ (ביל מאריי ופרנסס מקדורמנד), מבחינים כי בתם "הבעייתית" סוזי (קארה הייוורד) נעלמה אף היא. לאחר שכל אחד מהצדדים מבין כי הנאהבים הצעירים סם וסוזי חברו לברוח יחד, הם עושים כל שבמאמצם – יחד עם מנהל תחנת המשטרה המקומית (ברוס וויליס), ובמקביל לניסיונותיה של נציגת שירותי הרווחה (טילדה סווינטון) להגיע לשניים לפני הקבוצה – לנסות ולהביא את סם וסוזי הביתה, גם אם בניגוד לרצונם.

"אני זוכר את ההרגשה הזו - הייתי בכיתה ה', אבל שום דבר לא באמת קרה עם זה", סיפר לימים אנדרסון על זכרונות האהבה הראשונה שלו, "רק חוויתי את אותה תקופה בפנטזיה, בלחלום על מה יכול להיות. אני מרגיש שהסרט הזה יכול מאוד להיות פנטזיה או חלום של אחת מהדמויות הצעירות". אכן, ילדותו המטלטלת של אנדרסון – הורים גרושים, חיבתו לתיאטרליות בטקסס השמרנית – השפיעה משמעותית על סרטיו החצי-חלומיים, שמקורקעים עם בעיות ריאליסטיות (זוגיות במשבר, ניכור מהחברה). בצורה זו, דרך ילדות חריגה בנוף עוין שעיצבה את חייו של אנדרסון עצמו ובאמצעות סרטיו של במאי "הגל החדש" פרנסואה טריפו על ילדותו המסובכת שלו ("400 המלקות", "דמי כיס"), בחר הבמאי (ושותפו הותיק לכתיבה, רומן קופולה – בנו של…) להעביר מסר טיפה רחב יותר על נורמות חברתיות קלוקלות ו-"חיבוק דוב" של החברה כלפי אלו "היקרים" לה. כך, לדוגמה, הסצנה שבה סוזי מגלה את ספר העזרה שהוריה קוראים בשביל "לסייע לה", "להתמודד עם ילד בעייתי", הגיעה ישירות מחייו של אנדרסון, כשמצא במגירת אביו ספר דומה וידע ישר "מי אותו הילד הבעייתי". 

ועם זאת, "ממלכת אור הירח" רחוק מלהיות רק סרט עצוב עם ילדים עצובים בעולם קר, אלא דווקא חגיגה של אהבה צעירה, מודעות מינית אמיתית (ולא צינית) והתמודדות עם בעיות נפשיות בדרך של הכלה וקבלה ולא דחיקה החוצה. בשביל לתאר את החיות וההרגשה הפנטסטית של אהבה צעירה, אנדרסון שולף את כל המאפיינים הידועים של עבודתו ונותן להם טוויסט אחר: הצבעוניות ה-"אנדרסונית" מתבטאת בעיקר בצבעי ירוק ואדום – ירוק כסימן לחופש ואדום כסימן לסכנה מצד המבוגרים (בהשפעת תחושת ה-"אמריקנה" של הצייר הידוע נורמן רוקוול) ; הסימטריה ותנועות המצלמה מדויקות כשאנו מתמקדים בדמויותיהן של מדריך הצופים או זוג ההורים הדואגים, וחופשיות הרבה יותר כשאנו עוברים לגיבורינו הצעירים (עוד השפעה של סרטיו של טריפו); פסקול רוק הסיקסטיז שאנדרסון כה אוהב ("הקינקס", "הוולווט אנדרגראונד") מוחלף במלודיות שמזכירות הרפתקה או רוח נעורים (בין אם בלחניו של מלחין הסרט, בנג'מין בריטן, או בשירה של הזמרת הצרפתייה הנודעת פרנסואז הארדי, שמנוגן באחת מהסצנות היפות ביותר בסרט); ואילו החיבה לקולנוע, שמודגשת כל כך בסרטיו האחרים של אנדרסון, מוחלפת באהבה עצומה לספרים – בעיקר מצד סוזי, שמספרת לסם באופן קבוע סיפור לפני השינה – שמסמנים את הרצון לאסקפיזם (באותה השנה, החליט אנדרסון ליצור 5 סרטי אנימציה קצרים בהשפעת הספרים הפיקטיביים של סוזי). 

אולי יותר מכל, מה שמוביל ומחזק את הסרט הוא קאסט השחקנים המצטיין שלו, ומה הוא מביא לבמה: בעוד ביל מאריי וג'ייסון שוורצמן – שותפים טבעיים של אנדרסון ליצירה (מאריי שיחק עד כה בכל סרט של הבמאי מ-"המרוץ לצמרת של מקס פישר" מ-1998 והלאה) – חוזרים כאן לקרקע מוכרת, עבור ברוס ויליס, אדוארד נורטון, פרנסס מקדורמנד, הארווי קייטל וטילדה סווינטון הייתה זו הפעם הראשונה שבה עבדו עם אנדרסון הייחודי; ועדיין, כל אחד מהם מרגיש בדיוק בבית בסרט. סווינטון מתעלת את המוזרות שבה לקשיחות מגוחכת, נורטון – שתמיד נע בסרטיו בין דיוק לפגיעות – יוצר דמות של גבר במשבר, ואילו ברוס וויליס – שדעיכת הקריירה שלו החלה באותו השלב (לצערנו, היום אנו יודעים למה) – מציג דמות סמכותית אמריקאית "ישנה וטובה" – אבהית, עניינית, רגישה ושלוה (אין פלא אם כך, שהשחקן המנוח ג'יימס סטיוארט, שזוהה למשך עשורים עם אפיונים אלו, היה בראשו של אנדרסון כשהוא כתב את דמותו של מפקד המשטרה). אי אפשר לדבר על קאסט השחקנים מבלי כמובן לדבר על שני גיבוריו הילדים, שמביאים מעצמם תחכום ורצינות של בוגרים (במיוחד בדיאלוג) אך עדיין איזושהי אמונה בפנטזיה, שאבדה להוריהם: גם ג'ארד גילמן (סם) וגם קארה הייוורד נבחרו לתפקיד ע"י אנדרסון (שבחן עשרות ילדים, וטען בפני צוותו כי "אם לא נמצא את הילדים הנכונים, אין סרט") כי הם סימנו עבורו טבעיות אבל גם מידה של ביישנות; דווקא ילד אחד – לוקאס הדג'ס - שנבחן לתפקיד סם אך היה קשוח מידי לתפקיד, מצא חן בעיני אנדרסון וזה ליהק אותו לתפקיד רדפורד הבריון – שהזניק אותו לקריירה מוצלחת ("מנצ'סטר ליד הים", "ליידי בירד") ומועמדות לאוסקר. 

לסיכום – גם אחרי עשור שהביא לנו עוד שלושה סרטים של האוטר המיוחד, עלייה בפופולריות שלו (תחפשו "Accidentally Wes Anderson" ותדעו) ואולי אף מאיסה בו (התעלמות מוחלטת מצד טקסי הפרסים כלפי סרטו האחרון "הכרוניקה הצרפתית") – ל-"ממלכת אור הירח" נותר מקום מיוחד בליבם של מאות חובבי קולנוע. אולי אלו הגעגועים לזמנים פשוטים יותר, אולי זה הצבעוניות שתופסת את עינינו שוב ושוב או אולי זו העובדה שאנחנו אוהבים לראות את ביל מאריי נח בלי חולצה ליד עץ כרות – אבל סרטו האותנטי והחמוד של אנדרסון ישאר איתנו לעוד שנים רבות.