סיבוב ביקורות קצר - "איש הצפון", "הכל בכל מקום בבת אחת", "אחרי יאנג" ו-"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק"

באיחור רב - סיבוב ביקורות קצרצר של כמה מהשמות החמים בקולנוע של אמצע השנה:

"הכל בכל מקום בבת אחת" ("Everything Everywhere All at Once"):

שיחת היום בקולנוע בחודשים האחרונים גררה כבר אחריה מספר תגובות - התרגשות שיא, שבחים, התנגדות (Backlash) והשוואה (בעיקר מול הסרט ה-"מולטיוורס" האחר שכרגע רץ בקולנוע, "ד"ר סטריינג'") - אך אם נסתכל על הסרט בנקודת מבט אובייקטיבית, אפשר להבין מהיכן כל הרגשות האלה מגיעים - "הכל בכל מקום בבת אחת" הוא חוויה קולנועית במלוא מובן המילה, מהסוג ש-כמאמר הקלישאה - כבר לא מייצרים יותר, וכזו שמוציאה אותנו הצופים מאולם הקולנוע עם רגש חד וחלק - אהבה מטורפת, שנאה יוקדת או אפילו אמביוולנטיות. אין אפשרות כאן לאפתיות. כך, ה-"דניאלס" (דניאל קוואן ודניאל שיינרט) מתקדמים מיצירתם הקודמת - "איש האולר" ("Swiss Army Man"), שנתן לרגעים חשיבות גדולה יותר להומור הילדותי והפך את הסרט למעט גימיק - ומאזנים בידי אמן בין קונספט יצירתי, הומור "קקי-פיפי" שעושה את העבודה, לבין רגש כן ורלוונטי (לא מעט בזכות שחקניו הגדולים, ובראשן מישל יאו בלא פחות מתפקיד חייה, ומה שבע"ה יעניק לה לפחות מועמדות לאוסקר). מה הכוונה? שוני בין הלחץ החברתי שמופעל על הדורות השונים, נאמנות למשפחה מול רצון לכיוון עצמאי, וניהליזם אל מול העולם הקודר שמצפה לבני דור ה-Z. כך - ובסיוע האחים אנתוני וג'ו רוסו (האמונים על הפקת הסרט), אותם אנשים שהפכו את הקונספט לאותו מכונת כסף שהוא היום - משתמשים הדניאלס ברעיון המולטיוורס כאמצעי - ולא כמטרה - לדבר על הרעיון הפילוסופי שעומד בבסיסו: האם ישנם גרסאות מוצלחות יותר שלנו אי שם? חכמות יותר? יפות יותר? והאם הנ"ל מייתר את קיומנו כאן ביקומינו שלנו? 

"הכל בכל מקום בבת אחת" לא פונה אל הקהל רק ברמה הרגשית - ובפן זה בהחלט יש לו הצלחה - אלא גם בפן הטכני: בין אם בסטייל קולנועי מובחן (שינויי גדלי פריימים, מונטאז' מהיר וטריפי של מעבר בין היקומים) או אפילו ברפרנסים השופעים לתרבות פופולרית ולא-פופולרית, נדמה שהדניאלס מוציאים את כל מה שיש להם ונותנים לכל אדם את מה שהוא רוצה: פער בין דורי כואב לאמהות בגיל העמידה, ובדיחות Butt-plug לנערים חרמנים; ועם זאת, הסרט לעולם אינו מזלזל בקהלו, ומעביר את מסריו החשובים בגובה העיניים. חשוב להבהיר - צפייה נוספת בסרט לדעתי תגרע מאיכותו, ותוביל רבים לפרק אותו לקלישאות, גימיקים ובדיחות לא מוצלחות - ולכן, דווקא כחוויה חד-פעמית, "הכל בכל מקום בבת אחת" עושה את הדבר הלא יאמן והכה נחוץ כעת: החזרת צופים לבתי הקולנוע בעבור סרט עצמאי ומקורי. 

-------------------------------------------------------------------

"איש הצפון" ("The Northman"):

רוברט איגרס הוא ללא ספק אחד מהגורמים המרכזיים בהחזרת ז'אנר האימה הפסיכולוגית למקורותיו האומנותיים, כפי שהיו  משנות ה-60 ואילך. עם סיפורי הפולקלור הגותיים והדמויות שנוטות לסף שיגעון ב-"המכשפה" (2015) וב-"המגדלור" (2019), הציג איגרס זהויות הולכות ונשברות - נשיות במצוקה, גבריות מתפרקת.  כעת, הוא חוזר לעסוק באותן התמות דרך נק' מבט אחרת, שחורגת מז'אנר האימה אך לא עוזבת לרגע את מקורותיה הפולוקלוריסטיים. "איש הצפון" הוא סרטו ההוליוודי ורב התקציב הראשון של איגרס, והתוצאה בהתאם - דרך עיבוד סיפורו הסקנדינבי המקורי של הנסיך אמלת', שמאוחר יותר התגלגל להיות אותו "המלט" ידוע של שייקספיר, איגרס רוקם סיפור של נקמה, כעס וצדק, כשכולם אוכלים את נפש הגיבור ומובילים לאותו סוף טראגי. הבמאי משתמש במיטב משותפיו (אניה טיילור-ג'וי, ווילם דפו) וכמה חדשים (אלכסנדר סקארסגארד, אית'ן הוק) - בנוסף לסצנות גרפיות להפליא, בניית תפאורה לעילא ולעילא ותנועות מצלמה מעגליות - כדי לבנות את חיי הויקינגים לפרטי פרוטרוט, ולהציג את חיי קדם ללא שכבת סוכר מעל - בפעם הראשונה בתולדות הוליווד. עם זאת, רבים ממעריצי איגרס, או קהל הצופים הכולל, לא יראה את "איש הצפון" כחקירה מפורטת של גבריות רעילה ואיך זו מובילה לכאוס, אלא כסרט ויקינגים פר אקסלנס ותו לא. ועדיין, למרות שהמסר אינו מופיע בצורה ברורה הרבה יותר כפי שהיה ב-"המכשפה" וב-"המגדלור", אני לא יכול לתאר את "איש הצפון" רק כ-"סרט מיתוס" או "בידור קליל" - אין ספק שמשהו בוער מתחת לפני השטח.

===================================

"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק" ("The Unbearable Weight of Massive Talent"):

הקו בהוליווד בין הפרסונה הציבורית של שחקן לבין חייו האישיים תמיד במגמת טשטוש - עוד הרבה לפני ג'וני דפ ואמבר הרד - אבל איך כוכבי הוליווד עצמם מקבלים זאת? ניקולס קייג', לדוגמה, המשיך לעבוד באופן קבוע, בקדחתנות אינסופית, בעודו כוכבו דועך, דמותו המגוחכת צוברת תאוצה וחובותיו הולכים וגודלים. כעת, קייג' מוצא את הזמן להתמודד עם קייג' הציבורי, ובצורה כיפית, משעשעת ולגמרי מודעת לעצמה ב-"משקלו הבלתי נסבל של כשרון ענק", סרטם של טום גורמיקן וקווין איטן, שהוצג לראשונה מוקדם יותר השנה ב-SXSW. למרות שקייג' עצמו טוען כי דמותו בסרט רחוקה מחייו האישיים, וכי הוא סירב מספר פעמים לבקשותיו של גורמיקן לככב בסרט - עד שזה כתב לו מכתב אישי, השחקן הותיק מתקיל כמעט כל טענה או סטיגמה שנדבקה אליו במשך 40 שנות הקריירה שלו, אך לא באופן משתחצן וגם לא באופן מקטין. להפך, קייג' לא רק מספק לקהל דמות משעשעת ורפלקסיבית (כזו שהקול הפנימי שלה היא דמותה הבועטת מלפני 30 שנה), אלא גם כזו ישירה וכנה, שנותנת לקהל - שנהג עד כה בדמות בציניות - סיבות להיותה מי שהיא: מהרצון לפרנס ולדאוג למשפחתו ועד הרצון הבוער לשחק - גם אם בסרט חובבני של מעריץ - קייג' מציג לפנינו חוויה מעולה בקולנוע.

======================================

"אחרי יאנג" ("After Yang"):

לעומת שלושת הלהיטים העצמאיים הללו ("משקלו הבלתי נסבל" אמנם נכשל במעט בקופות), "אחרי יאנג", סרטו החדש של הבמאי, התסריטאי והעורך (שעושה זאת גם הפעם) קוגונאדה ("קולומבוס"), ירגיש הרבה יותר בנוח עם הקלישאה הקלאסית של סרטי אינדי - קטן, מתנשא וצפו בו בערך 7 אנשים. אבל כל אלו אינם מפריעים ל-"אחרי יאנג" להיות יצירה עמוקה, עדינה ולא מתפשרת. קוגונאדה, כמיטב יוצרי המד"ב, משתמש ביקום שלנו נראה רחוק ומוזר, ועדיין שומר בו מספיק אלמנטים אנושיים, כדי לדבר על עניינים שמעסיקים אותנו כאן ועכשיו: זיכרון בעולם דיגיטלי, הבדלי מעמדות, ייצוג תרבותי, דעות קדומות ועוד. "אחרי יאנג" מספר את סיפורה של משפחה - אב (קולין פארל, שחזר בכוחות מחוזקים לאור הזרקורים ובצדק), אם (ג'ודי טרנר-סמית', "קווין וסלים") וילדה (מליה אמה טג'נדראווידיג'ה - לבריאות) - שנאלצים להתמודד עם התקלקלותו של "בנם" ו-"אחיהם" הרובוטי יאנג (ג'סטין ה. מינג, "אקדמיית המטרייה"), ששימש למיקה הילדה לא רק כמחנך לתרבות הסינית, אלא כמתווך מציאות בעולם זר. עם פג תוקפו, ג'ייק האב נע ונד בין גורמים שונים בניסיון לתקנו, אך למעשה מגלה דבר או שניים גדולים יותר ממנו או מיאנג. קוגונאדה משרטט סיפור עדין וכואב על משפחה מתפרקת ואנושיות עדינה לא רק בדיאלוג או בקונספט, אלא גם באווירה האיטית והנעימה שהוא משרה על הסרט - מוזיקה חרישית, דיאלוג מצומצם, שוטים פסטורליים; עם זאת, יש אלו שימצאו דווקא באלמנטים האלו מעין ריחוק או שיוך לתחומי אמנות אחרים, כדוגמת וידיאו-ארט (ממנה הגיע הבמאי אל הקולנוע), שיקשו עליהם להתחבר רגשית לסרט. בין כה וכה, קשה להתכחש לכך שרגש והיגיון הופכים כאן לאחד.