קשה לדמיין את עולם האנימציה, או הקולנוע המודרני ככלל, בלי "מי הפליל את רוג'ר ראביט" ("Who Framed Roger Rabbit"). העיבוד הרופף לרומן "?Who Censored Roger Rabbit" מאת גרי קיי וולף הפך ב-1988 למגה-בלוקבאסטר - שגרף $329.8 בהכנסות קופתיות בינלאומיות, הקפיץ את מכירות המרצ'נדייז של דיסני בעשרות מונים (ממתקנים ב-"דיסנילנד" ועד משחקי מחשב ו-"Toontown", משחק האונליין שהוליד למעשה את "קלאב פינגווין" וחיקוייו עד עצם היום הזה) והזניק את תקופת 'הרנסאנס' של דיסני בשנות ה-90 (שהביאה לחברה כמה מהקלאסיקות הנודעות ביותר שלה - "מלך האריות", "אלאדין"...) אחרי תקופה שחונה לחברה ולאנימציה ככלל במשך שנות ה-80. אם ההדים של 'רוג'ר ראביט' מהדהדים עד היום ודורות חדשים של ילדים מתחנכים לאהבתו, איך סרט כה על-זמני יכול לסבול מהשלכות הזמן?
ראשית, בוא נזכיר את ג'סיקה ראביט - דמות שנועדה ועוצבה כמחווה ופרודיה ל-"פאם פאטאל" של שנות ה-40, המניע של כל סרט "פילם נואר" טוב; ריצ'ארד וויליאמס, במאי האנימציה בסרט - אליו נגיע בפירוט בהמשך - תיאר את ראביט כשילוב של ריטה הייורת', ורוניקה לייק ולורן בקול ולבסוף, "הפנטזיה הגברית המושלמת, שצוירה ע"י קריקטוריסט". אם כן, מטרתה של ג'סיקה כמובן מובנת בקונטקסט של הסיפור, אבל האם היא מובנת בקונטקסט של 2020? פחות. בצפייה עדכנית, היא גורמת לעיתים לגירוד הראש ולהבנה שמדובר בסטריאוטיפ היוצא היישר ממוח מאוד גברי, אך מצד שני היא גם מייצגת עבור הדור הצעיר הצופה דימוי שהלך ונעלם - דימוי אמנם של אישה חזקה וחכמה, אך כזו שעדיין מאופיינת ע"י מראה החיצוני. ולכן, ג'סיקה ראביט נשארת כשריד מעניין לתקופת מעבר - מחווה לייצוג הולך ונעלם אך עם אלמנטים של דימוי חדש ומבטיח. ומה עם שאר המסרים? ברור מאוד שמסר ההפרדה בין הדמויות המצויירות לבין עמיתיהן האנושיים מרפרר להפרדה בין הגזעית בראשית עד אמצע המאה ה-20 בארה"ב - אדי (בוב הוסקינס המנוח) תמך ב-'מצויירים' עד שאחיו נהרג ע"י אחד וגיבורינו נופל ישר לזנופוביה, ואילו השופט דום (כריסטופר לויד) מתכנן להרוס את "Toontown" בשביל לבנות מחלף עצום, בדומה לתוכניות אמיתיות להריסת שכונות אפרו-אמריקאיות על מנת הרחבת מחלפים בראשית שנות ה-50. לצערנו, הפן הזה עדיין נותר רלוונטי לחלוטין, גם אם מדובר בסרט משנות ה-80 שמציג עלילה בשנות ה-40 - יהיו אלו 70 שנה אחרי או 30 שנה אחרי, עניין הגזע חי וקיים יותר מתמיד בארה"ב. בעוד פרוייקטים פופולריים אחרים באותן השנים הואשמו בעידוד סטריאוטיפים שחורים (כמו "גרמלינס"), מרענן לראות מסר שאמנם לא משתלט על המסך אך צילו עדיין נוכח בצורה משמעותית על כל עלילת הסרט.
ומכאן נעבור לפן הטכני של הסרט, זה שהביא אותו לגדולתו. נתחיל בגיבור הלא נודע של הפרוייקט הזה - והוא כמובן האנימטור המנוח ריצ'ארד וויליאמס, שנפטר לפני קרוב לשנה. בעוד שההפקה הייתה ארוכה, מלאת סכסוכים כלכליים (בין היתר, בשל ניסיונות להשיג זכויות לשימוש בכמה שיותר דמויות מצויירות קלאסיות - פופאי, טום וג'רי וקספר נותרו על רצפת חדר העריכה בשל כך) וכללה רשימה ארוכה של במאים ושחקנים שנכנסו לרשימה הסגורה ויצאו ממנה (טרי גיליאם מתחרט עד היום שהיה 'עצלן' מידי לגשת למלאכת הבימוי, וכך גם אדי מרפי, שלא הבין בכלל את הקונספט של הסרט ודחה את התפקיד הראשי; ואילו טים קארי היה בראש הבחירות לגילום השופט דום אך נטען לבסוף כי הוא "מפחיד מידי".. מה שנכון נכון), דבר אחד נותר קבוע בה - מהרגע שרוברט זמקיס וסטיבן וספילברג (עם חברת ההפקות שלו "אמבלין") עלו על הדף ונשארו בו- וזהו תפקידו של וויליאמס כבמאי האנימציה בסרט וחזונו השאפתני. האנימטור סלד מ-"הבירוקרטיה של דיסני" (היא עדיין קיימת) ואף מהרעיון עצמו ("אני שונא אנימציה ולייב-אקשן יחד", אמר לזמקיס שהתעקש על העסקתו, "זה לא עובד וזה מגעיל") ולכן ביקש לעבוד בלונדון ולא בלוס אנג'לס כנהוג, ושם פרש את תוכניותיו: השחקנים האמיתיים שיחקו באולפן רחב הידיים מול בובות תצוגה/מריונטות (שיטה שרדפה אותם בחלומותיהם, לדברי הוסקינס) ובמקרה של רוג'ר עצמו, אדם בתחפושת ארנב ענקית (צ'ארלס פליישר, המדבב של הדמות הראשית, שהתעקש על כך); ואילו וויליאמס עצמו וצוותו עבדו על משוש חייהם - האנימציה. קרוב ל-7 שנים לפני ש-"צעצוע של סיפור" זעזע את עולם האנימציה והכניס רשמית את העבודה הממוחשבת לכל סרט אפשרי, וויליאמס עבד - מינוס אמצעי מחשוב - ימים כלילות בעיצוב הדמויות ועל שילוב האנימציה עצמה בסרט באמצעות טכניקה ייחודית, בה האנימטורים ציירו את הדמויות על גבי תצלומים בשחור ולבן של הסצנה ויכלו להתאים אותם לתזוזות השחקנים. מה שהתברר כקשה יותר להתאמה עבור וויליאמס וצוותו הייתה הוספת התאורה וההצללה, שכן זמקיס נהג לצלם בצורה "חייתית", ומיקום האור השתנה שוב ושוב בכל סצנה - לשם כך, הצוות הנפיש את הסצנה על רקע ריק, העביר אותו במצלמת "רוסטרום" מיוחדת, המסייעת להנפיש חפצים דוממים, ולבסוף שלח את עבודתו לחברת האפקטים הנודעת ILM (שיצר ג'ורג' לוקאס עשור לפני כן בעבור פרוייקט קטן שלו בשם "מלחמת הכוכבים"), שם הוסיפו הטכנאים שלוש שכבות תאורה, על מנת לתת לדמוית מראה תלת מימדי, זה שנותר כה חרוט בזכרונות הצופים בסרט. וויליאמס עבד בפרפקציוניזם כה גבוה עם צוותו, עד שהם תבעו מונח על שם סצנה מינורית יחסית, אך קשה מנשוא בכל הנוגע עניין התאורה: דמותו של הוסקינס נכנסת לחדר ופוגעת בראשה במנורת תקרה, מה שגורם לה להתנדנד ברחבי החדר. למרות שהקהל ככל הנראה לא יבחין בכך, הצוות צייר שוב ושוב את רוג'ר ראביט כדי שהצללה המשתנה תכופות תפגע בו בכל אופן. מכאן נולד המונח המקצועי "Bumping the lamp".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה