במסעי אחר השלמת חורים בהשכלה הקולנועית שלי, או פשוט סריקה אחר תכנים חדשים/ישנים בנטפליקס שאינם "חברים" או טלנובלה טורקית, הגעתי לקלאסיקת האייטיז "גרמלינס"("Gremlins"). נכון, לא מדובר בברגמן, ואני יכול להיכנס לבית הספר לקולנוע גם מבלי לראות את זה - אבל ישנה סיבה מוצדקת למה הסרט הזה קיבל את מקומו בפנתיאון התרבות הפופולארית.
על קצה המזלג, למי שלא מכיר את הסיפור - רנדל פלצר (הזמר הויט אקסטון, האדם היחיד שאפשר להגיד עליו שכתב שיר לרינגו סטאר ושיחק עם בובות ירוקות - טוב, חוץ מרינגו עצמו..) הוא ממציא כושל אך אב מסור לבנו המתבגר והחרוץ בילי (זאק גאליגן), ולכן - לכבוד ערב חג המולד - מחליט פלצר להעניק לבנו מתנה מיוחדת, שמצא במקרה בחנות עתיקות בצ'יינהטאון: יצור קטן וחמוד מזן "מוגוואי", העונה לשם גיזמו (הוואי מנדל). גיזמו החביב אמנם קוסם לבילי ממבט ראשון, אבל הוא בא עם שלוש הוראות חשובות מאוד, שחובה עליו לעקוב אחריהן, אחרת החביבות תיעלם - אל תחשוף את היצור למים, תרחיק אותו מאור השמש, ובשום אופן - אל תאכיל אותו אחרי חצות. משם, עניינים קורים.
חשוב מאוד להבהיר קודם לאיזו אווירה הסרט מכוון - יש האומרים אימה קומית, אך אני יותר מביט בזה לכיוון של קומדיה שחורה. נדמה שזה היה גם הכיוון של ג'ו דנטה, במאי הסרט, שגויס למשימה על ידי בחור אחד בשם סטיבן ספילברג (שנראה אם תצליחו למצוא אותו ב cameo קצר אבל מאוד משעשע בסרט) לאחר שזה צפה בסרט אנשי הזאב שלו, "The Howling". אולי הדרך הכי טובה להמחיש את הדיסוננס שדנטה מנסה לייצר בסרט - המולה והרס מול רקע משפחתי והו כה אמריקאי כמו חג המולד - היא באמצעות סצנה די נודעת בו, אבל בכל זאת אכניס כאן אזהרת ספויילר:
באמצע החורבן שזורעים הגרמלינים בעיירה השלווה של קינגסטון פולס, מוצאת לנכון קייט (פיבי קייטס, בין נערות החלומות הכי ידועות של נערים מתבגרים בשנות ה-80), מושא אהבתו של בילי, לפתוח בפניו את הסיבה למה היא כזו נגד חג המולד: כשהייתה ילדה, אביה נעלם באחד מערבי החג. ימים שלמים של דאגה עברו עליה ועל אמה, וכאשר בתמימות דעת החליטה הילדה להדליק את האח - הריחה ריח מוזר מהארובה. מכבי האש שנקראו לזירה מצאו מחזה קשה - הייתה זה גופתו של האב שחסמה את הארובה, כאשר זה התחפש לסנטה קלאוס ורצה להיכנס הביתה דרכה, אך החליק על השלג ושבר את המפרקת. לרוב הצופים זה ישמע כמו טרגדיה נוראית, ומצב שיגרום לכל אדם ממוצע - ובמיוחד ילד - להישאר מצולק לכל חייו. לעומת זאת, יודעי החן, או במקרה הזה, הקהל האמריקאי, ירגיש אי נעימות גדולה יותר - הסיפור הכה טראגי שסיפרה קייט הוא למעשה אגדה אורבנית ידועה מאוד וישנה מאוד בקרב הציבור האמריקאי. הקהל נכנס לדילמה - לצחוק? להיות עצוב? להרגיש מבוכה? וכדי לתרום לתחושת האי נעימות הזו - מה היא הסצנה הבאה? הגרמלינים מתכנסים באולם הקולנוע, רואים את "שלגייה ושבעת הגמדים" ושרים בקולי קולות היי הו היי הו. לא רק הצופים מצאו את סצנת הנאום בעייתית - אולפני וורנר ברוס, לאחר סיום הסרט, התרעמו מאוד על הכנסתה לסרט ודרשו להסירה. דנטה התנגד בתוקף וטען כי זו זו מטרת הסרט - שילוב הקומדיה והמורבידיות. ספילברג, לעומת זאת, עמד לצידו של דנטה, בטענה שהחופש האמנותי של הבמאי מלא לגמרי - וזאת למרות שאפילו הוא לא התלהב מהסצנה.
בסופו של דבר, להגיד שהסרט היה הצלחה הוא אנדרסטיימנט - הסרט (שיצא בקיץ למרות שהוא סרט חג המולד) הרוויח 150 מיליון דולר רק בארה"ב (כשהוא מתחרה בסרט קנטנטן שיצא באותו היום - "Ghostbusters" מוכר לכם?), הפך למכונת מרצ'נדייז משומנת (קשה היה להתחמק מגיזמו במהלך העשור הזה) והוליד סרט המשך לא פחות מוצלח (עליו בפוסט הבא!). עם זאת, הסרט הוליד דיון לא פחות חשוב - סוגיית דירוג הסרטים בארה"ב. כפי שכבר הבנתם, סרט חמוד לכל המשפחה זה לא, ולמרות שטריילרים ראשונים הציגו את המפלצות הירוקות במלואן, טריילרים מאוחרים יותר התמקדו בגיזמו החמוד, וגרמו לקהל הלא מי יודע מה חכם לחשוב שמדובר ב-"אי.טי" 2, ולרוץ עם הילדים והפופקורן. התלונות, כמובן, לא איחרו לבוא. ספילברג, שמאס באופי השמרן מידי של האמריקאים, וספג ביקורת דומה על סרט שלו מאותה השנה - "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" - החליט להציע דירוג חדש - PG-13. כלומר, מדובר בסרטים שמאוד כדאי שההורים יהיו איתך, במיוחד אם אתה מתחת לגיל 13. עם זאת, הם לא "נועזים" מידי בשביל לקבל את הדירוג שבזמנו היה מכת הכנסות קשה - R - שסימל סרטים בוטים יותר, כשהדוגמאות הנפוצות הן אלימות ומין מפורש יותר (מאז כמובן היו לא מעט סרטים עם הדירוג הזה שהכניסו, בוא נגיד, תשואה יפה למפיקים שלהם). כך, דירוג הביניים איפשר חופש אמנותי בלי צנזור והכין מראש את הצופים קלי הדעת. תריצו קדימה 30 שנה - ואותו הדירוג שניתן לסרט שבו מפלצת נמסה בצורה די גרפית על המסך לכמה דקות טובות ניתן גם לסרט על איש שלג מזמר ואחיות נסיכות - כן, "פרוזן". למה? הוא כולל רמיזה לבדיחה גסה.
האם השמרנות האמריקאית החמירה עוד יותר משנות ה-80, השמרניות לא פחות? סרטים כמו "גוסט באסטרס", "באטמן" (שסקרתי לאחרונה), "גרמלינס", "ביטלג'וס" ועוד היו נחלת הכלל אז - מבוגרים וילדים כאחד. אם להתחבר לסערת הפולטיקלי קורקט היום, שיטת הדירוג האמריקאית היא דוגמה מאוד טובה לשמרנות הגוברת באמריקה העכשווית.
ואחרי הדיון המעמיק הזה על מוסר ובובות (שלא מזדקנות רע בכלל - האפקטים עדיין מוצלחים, גם אם מדובר במעשה ידי אדם ולא מחשב), בשורה התחתונה - כן, "גרמלינס" הוא לא סרט לילד בן 6, אבל לכל השאר - הוא יהווה חוויה אחרת, שונה ובעיקר - מצחיקה.
Photos - credit: WB
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה