אימה, טראומה וניצול בראי "בלונדינית"

 

מיתוסים נוצרים מתוכינו - בין אם בכדי להסביר תופעות טבע, להכניס "היגיון" לאירועים היסטוריים או לפרש כשרונות ייחודים ולתחם את סיפורם. אך עד כמה שיצירת מיתוסים וסיפורים הם כלי טבעי עתיק להתמודדות עם החיים, עד כמה לעיתים ניתן להפריד אותם מהסיפורים האמיתיים - או מהדמויות האמיתיות - עליהם הם מבוססים? מתי התעסקות במיתוס מסוים ורתימתו לצרכינו שלנו הופכת לניצול או לחיטוט בחייו ובבעיותיו האמיתיות של אדם? שאלות אלו ועוד עולות מחדש לאחר צפייה באפוס ה-"ארט-האוס" של אנדרו דומיניק ("ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד"), "בלונדינית" ("Blonde"), שמאז שהוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה בחודש שעבר, הפך ברגע ממועמד פונטציאלי לאוסקר ל-"פרסונה נון-גרטה" בקרב מרבית העולם המערבי, ולו בשל עיסוקו הפחות "עדין" מהצפוי באייקון המסך הגדול, מרילין מונרו - או יותר נכון, בדרך בה אנו עדיין עוסקים בה, קרוב ל-60 שנה לאחר מותה בטרם עת בגיל 36; ואולי זו בדיוק הדרך לקרוא את "בלונדינית": סיפור רוחות על כמיהה נקרופילית לעבר ואיך זה ממשיך ורודף את אמריקה לעד.

כחובב גדול של יצירותיה של הסופרת ג'ויס קרול אוטס וכתומך נלהב בדרכיה לפרק (רעיונית) מוסדות אמריקאים מן היסוד, דומיניק נשען בצורה נאמנה ככל האפשר ליצירה הנועזת באותו השם של הסופרת מלפני כ-22 שנה (בשונה מהעיבוד הטלווזייוני הרדוד שהופק לה זמן לא רב לאחר מכן). כך, זונח דומיניק את רעיון הביוגרפיה המסורתית מאחור, לוקח חופש אומנותי גדול עם הכרונולוגיה או האירועים העובדתיים בחייה של מונרו, ומרדד את הדמויות בעברה לייצוגים נסתרים: בעליה לשעבר של מונרו, שחקן הבייסבול ג'ו דימג'יו והמחזאי האגדי ארתור מילר, הופכים (בהתאמה) ל-"האתלט לשעבר" ו-"המחזאי", בעוד שמונרו עצמה מחולקת לשלוש ישויות: "נורמה ג'ין" (שמה האמיתי), הילדה הקטנה והטראומטית; "מרילין מונרו", הדמות הקולנועית שופעת החייכנית והגדולה מהחיים; ו-"הבלונדינית", איחודן של שתי הישויות הקודמות לכדי אחת ציבורית - מלאת תשוקה, מפתה, כנועה וזו שלבסוף מתקבעת במוחות הקהל וקובעת את המשך חייה של נורמה. אם עוברת לכם/ן התחושה כאילו אני מדבר על מקרה של פיצול אישיות, או שמא זה "ספליט 3", אתם לא רחוקים (אתם כן רחוקים באיכות): דומיניק מציג את "בלונדינית" כסיפור "דיבוק" על אישה שמתמודדת עם טראומת ילדות - אם שלוקה בנפשה ומנסה לפגוע בה פעם אחר פעם, אב נעדר ונוצץ (האגדה מספרת שמונרו הייתה משוכנעת שאביה האובד הוא קלארק גייבל, איתה "התאחד" לבסוף בסרטם האחרון - "יוצאי הדופן" מ-1961) -ולשם כך יוצרת לעצמה פרסונה חדשה - פתיינית, זוהרת, שמספקת את צרכי הציבור בצורה שנורמה ג'ין לא יכלה (סצנה שמשקפת זאת במיוחד היא נורמה ג'ין הבוכייה מתחננת מול המראה ש-"מונרו" הזוהרת "תצא" ותציל אותה, כאשר המצלמה נוטה הצידה ומגלה לנו את חיוכה הרחב של האייקון). אך אותה פרסונה גדולה מהחיים מובילה את נורמה לאבדון ולידיו של החולות של מזידים -מנהלי אולפנים סליזיים ("מיסטר זי", שמבוסס על מפיק העל דאריל פ. זאנוק, עליו נטען לא פעם כי תקף מינית את כוכבותיו הגדולות), בעלים מכים ומנותקים, נשיאים תוקפניים וקהל רעב ורצחני. באופן זה, דומיניק מנסה לתקוף את חושי הצופים ולהציג בפנינו אדם שלא נמצא בשליטה על סיפורו שלו: צבעים משתנים (משחור-לבן קודר לטכניקולור בוהק), רוחב פריים שהולך ומצר או דווקא מתרחב, מוזיקת אמביינט רודפת בידי ניק קייב ו-וורן אליס, שריפות מתלקחות ונכבות, ניתוחים פתאומיים באמצע הסלון, ופיותיהם הצווחניות של קהל המעריצים מתוועתים וגדלים, משל היו מפלצות מהגיהנום. לדומיניק יש גם הערכה רבה לפילמוגרפיה הקצרה אבל הקריטית של מונרו, שמתבטאת בשחזורים מדויקים להפליא של כמה מתפקידיה הנודעים ביותר (כדוגמת "ניאגרה" ו-"גברים מעדיפים בלונדיניות" מ-1953, "חטא על סף ביתך" מ-1955 ו-"חמים וטעים" מ-1959), אך לא בסרטיה בא לעסוק הבמאי, אלא בהבדל הגדול בין תפיסתינו אותם לבין תפסיתה שלה את מונרו הקולנועית; כך, בעוד אולם הומה אדם מתרגש מ-"Diamonds are a Girl's Best Friend", מונרו נדה בכיסאה באי נוחות, וכשהיא מופיעה עם שירה הנודע "I Wanna Be Loved by You" ב-"חמים וטעים", השחקנית חוטפת התקף זעם ומתפרצת על הבמאי בילי וויילדר. אם כן, הקשר בין "בלונדינית" לביוגרפיית מונרו אחרת, "השבוע שלי עם מרילין", מסתיים ומתחיל במושא הסרט. הקשר בין "בלונדינית" ל-"מלהולנד דרייב", "אינלנד אמפייר" או אפילו "רתיעה" (פולנסקי, 1965), לעומת זאת, חזק הרבה יותר.

בדיוק כאן מתחילה השערורייה: אלו שהגיעו לצפות בביוגרפיה קולנועית קלאסית, ינטרו טינה לדומיניק לעד על "החרבת המורשת" של מונרו; אלו שיגיעו במטרה להמשיך ולשכפל את אותו דימוי גרנדיוזי (ששורד עוד משנות החמישים) של כוכב נופל שדעך ולו בשל בעיותיו שלו, יתקשו לסיים אפילו את מחצית הסרט. רק אלו שיגיעו לצפייה בסרט *בידיעה* שמדובר בניסוי אמנותי אחר, רדיקלי, בוטה, קשה, שממשיך ומנתק את עצמו מהמציאות וכזה שאין ידיעה מה גרם דווקא ל-"נטפליקס" לרתום לזכותו מיליוני דולרים - הוא הוא זה שיעריך (ולא בהכרח יהנה) מהתוצר הסופי. אך זהו המקום לשאול - האם ראוי "לנצל" דימוי אמיתי או מותג בשר ודם עבור פרוייקט ארוך של תיאטרון "תמונע"? או שמא כדי לפקוח את עינינו לניצול שאנו עושים כצופים, וכמנרמלי התרבות הקפיטלסטית האמריקאית - שמתייחסת לכל דבר כמוצר - ראוי לפעול באופן "מטא" ו-"לנצל" סיפור שאנחנו מכירים? 

התשובות ארוכות וכולן יכולות להתקבל על הדעת - אין אחת חד משמעית - אך האם הדבר אומר שבמאים נסיוניים ונועזים כמו דומיניק צריכים להימנע מיצירות מתעתעות ולעיתים פוגעניות כמו "בלונדינית" בימים אלו? ככל הנראה כן. אי אפשר להאשים צופה שיקרא את סצנות "שיחותיה" של מונרו עם עובריה המתים (במציאות מונרו עברה מספר הפלות טבעיות, בין היתר בשל מחלת האנדומטריוזיס ממנה סבלה) כ-"פרסומת Pro-life" שמתנגדת להפלות (ולא כדוגמה לניתוקה וחוסר שליטתה של מונרו בגופה, כפי שטוען דומיניק) או את "המציצה" הכפויה לנשיא ארה"ב קנדי בעודו מדבר בטלפון עם יועצו התקשורתי וצופה בסרט מד"ב זול כ-"כעובדה בשטח" (רוב הסיכויים שמערכת יחסית מינית אכן אירעה בין השניים). האם הקהל מטומטם? לא (או לא בהכרח - אני לא אחראי עליהם), אבל בעידן של פוסט אמת ורגרסיה שמרנית, כל צעד שמנסה לאתגר את המציאות שמולנו יכול להיתפס כאחד משני אופציות: אמת לאמיתה או יריקה בפרצוף. נדמה כי הימים לקולנוע ניסיוני ובועט בעיני הציבור נגמרו. זה עצוב ומכעיס, אבל זו המציאות.

לפני סיום, יותר ממילה אחת של הערכה למי שסוחבת על גבה 166 דקות טורדניות - אנה דה ארמס. קל לפטור את הופעתה של דה ארמס כמי שמטלטלת מפגיעה אחת למשנה, בוכה וצווחת וחוזרת לחייך, אך זו תהיה השטחה פוגענית: לא רק שנדמה שהשחקנית נבלעת בתוך מונרו (מבחינה פיזית), דה ארמס מזמנת מעצמה צדדים שונים של עצמה - כדי לגלם אדם במשבר מתמשך; פעם קלילה ומצחקקת, פעם כסטריאוטיפ "הבלונדינית", פעם כאדם שרוצה לנהל שיחה על יצירותיו של צ'כוב (מירי רגב, ראי הוזהרת) ופעם כמי שמחפשת דמות אב מחבקת אפילו בתוקפיה הגדולים ביותר. אפשר למתוח לא מעט קווים מקבילים בין דה ארמס למונרו - ילדות לא קלה, זרות להוליווד, התחלה עם סדרת תפקידים סליזיים ("בית זונות צפוף", קראה פעם מונרו להוליווד בראיון) וזלזול מתמשך ביכולות המשחק שלה - אך נקווה שכאן ההערכה האמיתית ליכולותיה של השחקנית הקובנית הצעירה יגיעו כעת, ולא במרחק 60 שנה. 

פרסי האמי 2022: עוד מאותו דבר

בטקס האמי ה-74 שנערך הלילה (ג') בלוס אנג'לס, שם אחד נוצץ היה מושא לבדיחות חוזרות ונשנות – "נטפליקס". "'משחק הדיונון' היא סדרה על תחרות שמי שמגיע אליה הוא עני ונואש לכסף. נטפליקס בטח תצטרף אליה בשנה הבאה", אמר מנחה הערב, בוגר "סאטרדיי נייט לייב" קינן תומפסון (שפתח את הערב עם שלל ריקודי מחווה ל-"משחקי הכס" ו-"חברים", כי למה לא), בנאום הפתיחה שלו; "זו הדרך לעזור. לכן כל המשכורת שלי מהערב הולכת לנטפליקס", אמר מאוחר יותר, כשצוות הקומדיה המוקומנטרית "אבוט אלמנטרי" (נגיע גם אליה תכף) – אודות בית ספר יסודי שחור ברובו בפילדלפיה – הודיעו כי יתרמו את כספי קמפיין קידום התוכנית לטובת בתי ספר ציבוריים. אכן, זו הייתה שנה לא קלה עבור נטפליקס -  שחוותה ירידה משמעותית במספר משתמשיה וממשיכה להתחבט עם עצמה מה לעשות בנוגע לשיטת העברת הסיסמה – והצניחה בפופולריות משנה שעברה התבטאה גם במספר הזכיות (26 מול 44 אשתקד), אך גם לענקית מדיה אחרת הייתה שנה לא פשוטה. זוהי "HBO", שלמרות איכותה המתמשכת חוותה פגיעה בתדמית כששירות הסטרימינג שלה – "HBO Max" – החל לבטל בזה אחר זה פרוייקטים נוצצים ועתירי תקציב (בראשם הסרט "באטגירל", שנגנז לגמרי) ואפסן של קלאסיקות שנמצאות בארכיון הרשת (שלא לדבר בכלל על עזרא מילר). אבל, כנראה שבמקרה של הרשת, העולם עובד ביחס הפוך, כי גם השנה – HBO היא הזוכה הגדולה בטקס. עם 38 זכיות (שמכפילות את 19 הזכיות בשנה שעברה), נציגי הרשת צעדו שוב ושוב לבמה – עם 4 זכיות בעבור הדרמה הפוליטית והעוקצנית "יורשים" (מול 25 המועמדויות שקיבלה), שגרפה בין השאר את פרס הדרמה הטובה ביותר, פרס שחקן המשנה הטוב ביותר בדרמה למת'יו מקפיידן (לעד מר דארסי מ-"גאווה ודעה קדומה") ופרס התסריט הטוב ביותר לתסריטאי ג'סי ארמסטרונג; בנוסף ל-5 זכיות בעבור העונה השנייה של "אופוריה", כוכבת הסדרה זנדאיה המשיכה לבסס את מעמדה כאחת מהשחקניות המבטיחות ביותר של הוליווד וזכתה באמי השני שלה (שנתיים לאחר הקודם, אז הפכה לזוכה הצעירה ביותר בפרס) לשחקנית הטובה ביותר בדרמה (וזכתה לבדיחה שחוקה מצד תומפסון על היותה "צעירה מספיק כדי לגלם תיכוניסטית, אך מבוגרת מידי כדי לצאת עם ליאונרדו דיקפריו"); הסאטירה הפופולרית "הלוטוס הלבן", שזכתה בפרס המיני-סדרה הטובה ביותר, לצד 9 זכיות נוספות, וביניהן פרס שחקן המשנה למנהל המלון, מוריי בארטלט (שהביס את עמיתיו לסדרה, ג'ק לייסי וסטיב זאן, והודה לאמו באוסטרליה הרחוקה), פרס שחקנית המשנה המוצדק לג'ניפר קולידג' (השחקנית היחידה מהצוות שחוזרת לעונה השנייה, ובכך נקווה שתיפטר סופית מהתואר "אמא של סטיפלר") ופרס הבימוי והתסריט הטוב ביותר למייק וויט, יוצר הסדרה (שניצל את המעמד להיזכר ברגעיו ב-"הישרדות" וביקש מהנוכחים "שלא ידיחו אותו"); והקומדיה – הדרמטית לעיתים אך נהדרת תמיד – "האקס", שגרפה זכייה - שנה שנייה ברציפות - בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר בקומדיה לג'ין סמארט. 

 

מול "HBO" החוגגת, נטפליקס המדשדשת הצליחה לעשות היסטוריה בינלאומית, כשהלהיט הקוריאני "משחקי הדיונון" גרף זכייה בפרס השחקן הטוב ביותר בדרמה בעבור כוכב הסדרה, לי יונג ג'ה (שרק לאחרונה התראיין עבור חבר המערכת, רון פוגל), וכך הפך לשחקן הראשון שכיכב בסדרה זרה וזכה בקטגוריית השחקן הראשי. יונג ג'ה גבר, בין היתר, על כוכבי "יורשים", בריאן קוקס וג'רמי סטרונג, ואותו נזכה לראות בשנה הבאה בסדרה חדשה מבית "מלחמת הכוכבים", The Acolyte”". "אין ספק שהוליווד היא המכה של הקולנוע, אבל אותי דווקא מושך לעשות קולנוע באירופה", אמר יונג ג'ה לפוגל בראיון, "אני נמשך יותר לצד האמנותי של הקולנוע ופחות למסחרי. בכל מקרה, אני מקווה להמשיך ולעבוד קשה ולגרום הנאה לצופים בכל העולם". כמו כן, במאי הסדרה, וואנג דונג-היוק, זכה בפרס הבימוי. השחקנית המוכשרת ג'וליה גארנר יצגה בכבוד את העונה האחרונה של הדרמה מנטפליקס "אוזרק", וזכתה בפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר בדרמה. 

 

בכל הנוגע לקטגוריות הקומדיה, נדמה כי חברי אקדמיית הטלוויזיה הוכיחו שוב את הקיבעון המחשבתי שלהם ואת רצונם לדבוק עם מה שכבר הכירו (אהמ, 5 זכיות ברציפות ל-"משפחה מודרנית"). כך, הקומדיה החמימה מבית "אפל TV+", "טד לאסו", שהייתה לזוכה הגדולה של השנה שעברה, חזרה לזכות שוב בגדול – בין היתר בפרס הקומדיה הטובה ביותר, בפרס השחקן הראשי הטוב ביותר ליוצר הסדרה ג'ייסון סודייקיס, בפרס הבימוי (לאם-ג'י דילייני) ובפרס שחקן המשנה לברט גולדשטיין – למרות ביקורות פושרות והתלהבות שירדה מביצועי העונה השנייה. כך גברה "טד לאסו" על מתחרים חזקים ומרשימים במיוחד, כדוגמת "אבוט אלמנטרי" (שכן הרוויחה את פרסי שחקנית המשנה הטובה ביותר והתסריט הקומי), "תרגיע", בארי", "האקס" ואולי הכואבת ביותר (בייחוד לכותב שורות זה) – "רק רציחות בבניין". הקומדיה השחורה מבית "הולו" בדיוק סיימה עונה שנייה ומוצלחת, והועמדה ל-17 מועמדויות – יצאה עם ידיים כמעט ריקות מהטקס (מינוס 2 זכיות טכניות – עיצוב תפאורה ועיצוב סאונד – וזכייה על הופעת אורח של ניית'ן ליין הותיק) והשאירה את שני ענקי הקומדיה סטיב מרטין ומרטין שורט, וכן את התגלית הקומית של התקופה, סלינה גומז, מחוץ לפנתיאון – וחבל. כך גם שירות הסטרימינג "דיסני פלוס", שבבעלותו שירות הבת "הולו", המשיך לקבל כתף קרה מהאקדמיה, ויצא עם שתי זכיות מרשימות בקטגוריות המיני סדרה – השחקן הראשי למייקל קיטון ב-"דופסיק" (אודות מגפת האופייאטים בארה"ב) והשחקנית הראשית לאמנדה סייפריד ב-"הנושרת" (בה גילמה את הפושעת המורשעת אליזבת' הולמס, בקטגוריה שראתה רק גילומים של נשים אמיתיות -  "עוזרת בית", "להמציא את אנה", "פאם וטומי", "המדרגות" ו"סיפור פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי") – אך תו לא; שלא לדבר על ההתעלמות המוחלטת מהפתעת השנה – הדרמה הדיסטופית "ניתוק" (“Severance”), וקיבלתם מחזה עגום. נדמה שההיתקעות במקום וההיצמדות ל-"שטאנץ" ממשיכה לפגוע במעמד האמי בציבור (ובנתוני הרייטינג של הטקס), ולא ברור מתי אכן חברי האקדמיה יתעוררו – אך עד אז, נאלץ לחכות. 

 

חברי "האמי" אכן סיפקו מעט הפתעות בכל זאת, כאשר המוזיקאית ליזו זכתה בפרס תוכנית הריאליטי הטובה ביותר על "ליזו: Watch Out for the Big Grrrls", ובכך הביסה את "מירוץ הדראג של רו-פול" הותיקה. "מאז שהייתי ילדה רציתי לראות בטלוויזיה מישהי שמנה כמוני, שחורה כמוני ויפה כמוני", אמרה ליזו בדמעות בנאום הזכייה, "אם הייתי יכולה להגיד משהו לילדה שהייתי, זה שאת תראי נשים כאלה וזו תהיי את על הבמה". כמו כן, הסטנדאפיסט ג'רוד קרמייקל זכה על ספיישל הסטנד-אפ "רותניאל" (שגרף עוד זכייה ל-HBO), שבו יצא מהארון וחשף צדדים רגישים וכואבים בחייו. ושיתף בסודות משפחתיים כואבים. "יצרתי משהו ששילמתי עליו מחיר כבד והפסלון הזה מוסיף למשמעות שיש לו בשבילי", אמר בנאומו.

רטרוספקטיבה: "ראש"

 

תנסו לחשוב על סמלים חתרניים של שנות ה-60 - מה עולה לכם לראש? "הפנתרים השחורים", וודסטוק (מצד אחד), "וולווט אנדרגראונד" (מהצד השני), "איזי ריידר" (אויה למי שיכתוב לי "אדם בעקבות גורלו") - לא חסרות דוגמאות. לכמה מכם השם "המאנקיז" עלה לראש? לא אלו ששרים "?Do I Wanna Know", אלא ארבעה שחקנים צעירים - מיקי דולנז, דיוי ג'ונס, פיטר טורק ומייקל נסמית' - שכיכבו בסדרה קומית כלהקה פיקטיבית שמתעתדת להיות "הביטלס" הבאים. מבוקשם אכן התממש - המעריצות צרחו, השירים הפכו ללהיטים וארבעת הצעירים הלא יוצלחים מכרו למעלה מ-75 מיליון עותקים של תקליטיהם. שום דבר לא חתרני במיוחד, בלשון המעטה - אך ב-1968, כשהגיע הזמן למעבר המתבקש של הלהקה לקולנוע - כפי שעשו "ארבעת המופלאים" לפניהם - המאנקיז הביאו לאוויר העולם את סרטם הראשון והאחרון, שאמנם היווה בזמן אמת התאבדות קבוצתית לעתיד הלהקה, אבל בפועל הביא לעולם את אחד התוצרים ההזויים, היצירתיים והמשפיעים ביותר שהוליווד והתרבות האמריקאית אי פעם הכירה. זהו סיפורו של "ראש" ("Head").

קשה מאוד לתאר את "ראש" בצורה ליניארית, או כבעל עלילה כלשהי, אלא יותר כאוסף קטעים רנדומליים ודימויים שלכולם תמה אחת - המאנקיז מנסים להימלט מחייהם הנוכחיים. כך, תמצאו את מיקי רץ במדבר ומוצא מכונת שתייה מקולקלת, פיטר ממציא את עצמו כגורו מיסטי פופוליסט אחרי ששהה בנוכחות אחד רק מספר דקות, דייבי שר על אביו החורג הגאה (ליטרלי) ומגלה עין עצומה במראה, ומייקל מתלונן על קיום מנהג מסיבות יום ההולדת רגע אחרי שמסיבת ההפתעה שלו מדרדרת לרצח המונים. אה כן, ובין היתר הארבעה מופיעים ואז הופכים לבובות ראווה שנקרעות ע"י מעריציהם, קופצים ראש מגשר גבוה לאוקיינוס, נרדפים ע"י הגרסה הענקית של השחקן הותיק ויקטור מצ'ור ("שמשון ודלילה" של ססיל בי. דה מיל) ושיירות בדואים על גמלים, חוגגים באורגיות, מוכרחים להשתתף בפרסומת לשמפו נגד קשקשים בתור הקשקשים על ראשו העצום של אדם (רק כדי להישאב ולהיתקע בתוך שואב אבק) ומדברים עם פרנק זאפה והפרה המדברת שלו. ובין לבין טיפה תמונות של טרור נגד אזרחים במלחמת ויטנאם, כדי לתת תחושת "כיף לכל המשפחה" אמיתית. 

דווקא כאן - בפער הגדול כל כך בין הלהיט הטלוויזיוני לבין האימג'ים הפסיכדליים, הסאטיריים וחסרי הפשר של "ראש" טמונה גדולת החתרנות של הארבעה, למרות (ובגלל) ההרס הסופי שהתוצר הביא לשיא תהילתם. "ראש" שואב השראות מכל הבא ליד - הגל החדש הצרפתי (במיוחד גודאר וסרטי "על הבאב אללה" שלו); הדימויים הדתיים והמיניים של פאזוליני; השלב הרפלקסיבי והפארודי של אליליהם (וכעת גם חבריהם) הביטלס בסרטם השני "!Help"; העניין המחודש של ה-"בייב  בומרס" בהומור התזזיתי, הציני והרנדומלי של האחים מארקס (ובייחוד "מרק ברווז"); והמחוזות החדשים והאקספירמנטליים שחבריהם לתעשייה לקחו את המוזיקה אליהם (מה שמתבטא לא פחות בפסקול הסרט - אליו אגיע עוד מעט). אבל יותר מהכל, "ראש" מבטא - אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע ההוליוודי המיינסטרימי דאז (ובייחוד מגיבורי תרבות בלב הקוצננזוס כמו המאנקיז) - את תחושת הרצון האמיתי לחופש ובריחה מסדר היום הציבורי האלים והשמרן של אמריקה השסועה בעשור זה. כמו שהמאנקיז מואסים בדימויים החלק והנקי ורוצים להתקדם מעבר ל-"בובות על חוט" (גם אם זה אומר שגזירת חוט זה היא סוף דרכם המקצועית), כך גם הדור שאותו הם מתיימרים לייצג מואס בהכל - גם באותה אלימות, שיכולה בקלות להיתרגם מהתפרעות הקהל כלפי המוזיקאי שהוא אוהב כשזה לא מספק את הסחורה לרצח המונים במלחמה בארץ זרה; גם ביצירה הקולנועית ממוסדת, המקובעת, שמכרה אשליות לדור שלם; אך גם ב-"זיוף" החדש - מאמרות שפר מגורואים מטעם עצמם ועד מסחור הרצון לחופש ושלום. כך, כשמסך הקולנוע שמולנו עובר כזפזופ בין ערוצי טלוויזיה בין קטעים של ריטה היוורת' הפתיינית ב-"גילדה" לדיווחי חדשות על הפגנות אלימות ואז חזרה לבלה לוגוסי אומר בפליאה ב-"החתול השחור" (1934) - "על-טבעי - ייתכן. חסר פשר - ייתכן ולא" - אנו נשארים לתהות עד כמה הטירוף אחוז התזזית ששורר ב-"ראש" הוא לא דווקא התרופה והאווירה לה כולנו זקוקים. 

ראוי לזקוף הרבה מהיצירה הייחודית הזו לאחד האנשים שאחראים בראש ובראשונה לתופעה שנקראת המאנקיז  - בוב רפאלסון, שהלך בחודש שעבר לעולמו בגיל 90. רפאלסון, כותב קומי, שיצר יחד עם שותפו לכתיבה ברט שניידר את המאנקיז ב-1965, הותש והתאכזב - יחד עם חברי הלהקה - מחוסר הרצון של רשת ABC (ששידרה את התוכנית) להתמיד עם השינויים אליהם הלכה הלהקה (מנגינה וכתיבה עצמית - מה שעד כה לא נעשה כל כך ע"י הלהקה - ועד מסרים חתרניים יותר) ולמעשה חתר לביטול התוכנית בראשית 1968. משקיבל לידו את החופש האמיתי ליצירה, ביקש רפאלסון - יחד עם שניידר ושחקן/תסריטאי די לא מוכר בשם ג'ק ניקולסון - לתת את הביטוי שלהם לאכזבה מהתדמית הנקייה שיצרו בתוכנית ולתמוך בשינויים שהתרחשו סביבם - אזי, "ראש" נולד. בין הופעות האורח של השניים בכמה סצנות (יחד עם דניס הופר - איתו אוטוטו יצור את - ויככב ב-"איזי ריידר"), ניקולסון ורפאלסון השקיעו רבות בכדי לבנות את ההילה החדשה סביב התוצר - מפסקול הסרט , אליו גייס ניקולסון שותפים מפורסמים של המאנקיז לעשייה (קרול קינג וג'רי גופין, הארי נילסון, פרנק זאפה) כדי לתת את הטייק האחר שלהם על הלהקה האחרת הזו (מה שהוביל בסוף - בעיני רבים מהמעריצים והמבקרים כיום - ליצירה המוזיקלית הטובה ביותר של הלהקה) ועיצב במוו ידיו את עטיפת האלבום הכסופה וה-"מראתית" (כדי לתת למתבונן בה לראות מה קורה בראשו שלו), ועד היח"צ לסרט, שהסתכם בפרודיה על סרט האוונגרד של אנדי וורהול "Blow Job" (כשמו כן הוא), בה אדם נראה שמח ומתענג מדבר מה עד שהכיתוב "Head" (והמבין יבין) מופיע על ראשו כשחיוכו מתרחב. התוצאות היו קשות - הקהל חובב המאנקיז לא אהב את הסלידה מהתדמית המתוקתקת של הלהקה, ואילו הקהל הבוגר וההיפי אליו ניסה לפנות הסרט מראש לא חיבב במיוחד את ארבעת "הזיופים". זמן לא רב לאחר צאת הסרט, בסוף השנה, פיטר טורק עזב את הלהקה. שנה לאחר מכן, היה זה מייקל נסמית'. ב-1970, ג'ונס ודולנז חתמו את הגולל על הסיפור - המאנקיז מתו. רפאלסון, לעומת זאת, החל לבנות את עצמו כאחד מהבמאים המבטיחים ביותר ב-"הוליווד החדשה" - "רסיסי חיים" (1970)," The King of Marvin Gardens" (1972), "הדוור מצלצל פעמיים" (1981) - כולם בכיכובו של ניקולסון - ואילו הנ"ל פנה לו להפקת ויצירת (יחד עם רפאלסון) את "איזי ריידר" ובמהרה הפך לשם שגור בפי כל צופה ממוצע ברחבי העולם. אין ספק, אם כך, שהמאנקיז נותרו ממומרים משהו לאורך השנים מ-"ראש": "זה רצח המאנקיז", אמר ב-2001 נסמית', וטען כי הצעד היה מכוון מצד רפאלסון ושניידר, שראו בקריירות שלהם דברים גדולים יותר מהתוכנית החמודה; ג'ונס, העדיו יותר, טען באותה שנה כי "המאנקיז בכלל לא היו צריכים לעשות את הסרט הזה".

אבל השנים עברו, וכמו כל סרט ראוי - גם הדעות השתנו. "'ראש' הוא הסרט הלהקות האהוב עליי ביותר. כן, זה כולל את 'A Hard Day's Night'", כתב אדגר רייט בטור אישי ל-"קריטריון" על אהבותיו הקולנועיות ב-2011; "אני זוכר שראיתי את 'ראש', וחשבתי לעצמי שמכנסי הקורדרוי ונעלי האדידס שמיקי דולנז לובש בראשית ובתחילת הסרט הם בדיוק מה שרציתי - ורבים אחרים בגילי - להיות כשהייתי ילד. המראה בא לפני המוזיקה", אמר ההיסטוריון אדם פולי כשנשאל על ויזואליות הסרט. לבסוף, גם מושאי הסרט התרצו: "בזמן ש-'ראש' יצא, המאנקיז כבר מתו. זו הייתה שירת הברבור שלנו - כתבנו את זה עם ג'ק ובוב ואהבנו את זה..", אמר נסמית' ב-2012, "זה היה ייצוג אמיתי ואמין של תופעה ששכחה ודעכה ואנחנו היינו חלק ממנה"; דולנז הסתפק ב-"גבר, הייתי בן 23" - כשזה נשאל על המשמעויות הרחבות יותר של ההסרט. אבל אולי הדעות החדשות או הישנות, האישיות או הציבוריות, על הסרט מעניינות - אלא דווקא היצירתיות שפורחת מאיתו, לצד המסר שמהדהד למעלה מ-54 שנים אחרי - הם אלו שצריכות להותיר ועוד יותירו את "ראש" ברשימות צפייה רבות ומגוונות של חובבי קולנוע ברחבי העולם. "The porpoise is laughing goodbye, goodbye".

מקום שני: "מחפשים את שוגרמן"

 

אחרי ש-2021 שלחה אותי אחורה בזמן לשלל שנים עם סיומות 1 וסרטים שהם מבחינתי מקום 1 (אבל פשוט ברצינות), הגיע הזמן להתקדם קדימה אל 2022 ולעבור למקום 2. אל תדאגו, סרטים אלו הם לא "מקום 2" עבורי, אבל הם בהחלט מסמנים עבורי משהו אחר - חדשני, יצירתי, שונה ונמצא בשוליים. אז ללא בלבולים מיותרים, הנה "מקום שני". והפעם: "מחפשים את שוגרמן" (2012), שהיסטוריית הדוקו לפניו ואחריו לא הייתה אותו הדבר אך לא סייעה לעצור את הכאוס הפנימי שבו.

כשאנחנו חושבים על נפילי הרוק של שנות ה-60 וה-70, עולות בראשנו תמונות של מוזיקאים בשלהי העשור השמיני לחייהם, כיסם מלא, מעודכנים בשלל אמצעי המדיה החדשים וגרונם חרוך. אם כן, איך אדם שמבלה את מרבית ימיו בשיטוט חסר פואנטה ברחובות דטרויט, לא מחזיק ברשותו פלאפון או טלפון ומבקר מידי יום בבר המקומי הוא אחד מהדמויות המשפיעות ביותר בעולם המוזיקה, שתקליטיו מכרו מאות מיליונים בחלקים מסוימים של העולם, שהפך לאחד ממובילי המאבק באפרטהייד בדרום אפריקה וכל אלו ללא ידיעתו? זהו סיפורו של סיקסטו דיאז רודריגז, או הידוע רק בכינויו "רודריגז" או דווקא "שוגר מן" (על שם שמו שירו הנודע ביותר), שסיפור חייו והצלחתו הפתאומית לאחר עשורים של אנונימיות הובאה לפני 10 שנים למסך הגדול בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול, "מחפשים את שוגרמן" (“Searching for Sugar Man”), ששעיצב מחדש את דוקו המוזיקה בעשור האחרון אך גם העלה שאלות על מחיר היצירה על נפש האמן. 

סיקסטו רודריגז נולד בדטרויט למשפחה קשת יום במקסיקו. הוא במהרה מצא מפלט במוזיקה, ובעזרת שיריו הפוליטיים אודות החיים העניים האורבניים, הצליח להשיג חוזה עם חברת התקליטים הקטנה מקליפורניה, "סאסקס" (Sussex), והוציא תחתה שלושה אלבומים בשלהי שנות ה-60 ותחילת ה-70, עם ניחוח פסיכדלי ומעט פולק. אבל כל אלו לא היו מספיק בשביל להזניק את רודריגז לאותה קריירה מוזיקלית אליה ציפה, ויחד עם המכירות המועטות של תקליטיו ופשיטת הרגל של סאסקס זמן לא רב לאחר מכן, מצא את עצמו האמן נופל לתהומות השכחה הקולקטיבית, קונה בית ב-50 דולר בלבד ועובר בין עבודות בפס ייצור ובבנייה. מאות קילומטרים מדטרויט הענייה, המצב דווקא סימן מזל אחר עבור רודריגז: הקלטת "בוטלג" (לא רשמית) של אלבומו "Cold Fact" עשתה את דרכה לדרום אפריקה, והשמועה על "'אבי רואד' החדש" או "גדול מ-‘Bridge Over Troubled Water’" החלה להתפשט במהרה בקרב המעמד הלבן הליברלי במדינה מוכת האפרטהייד. המסרים החתרניים של רודריגז, שנכתבו כלל על עולם שונה לחלוטין, התחברו עם אלו שרצו לשים סוף לגזענות והביאו את שיריו של האמן למכירות של לא פחות מחצי מיליון עותקים (למרות ניסיון השלטון לאסור את השמעתם). למרות שחברות התקליטים הדרום-אפריקאיות שילמו תמלוגים ל-סאסקס, זו מעולם לא העבירה אותם לרודריגז עצמו, והוא נותר אנונימי וגלמוד, בטוח שקריירת המוזיקה שלו מאחוריו מזמן. 

מעריציו האפריקאים של רודריגז בעצמם תהו מה עלה בגורלו של הזמר שכה העריצו, עד שחלקם החלו להעלות תיאוריות כי הוא לקח את חייו בעודו מופיע – אי שם בשנות ה-70. תיאוריות אלו הובילו בסוף שנות ה-90 שניים ממעריציו הדרום-אפריקאים, סטיבן "שוגר" סגרמן וקרייג ברתולימאו, לרדת לשורש העניין ולגלות מה עלה בגורלו של ה-"שוגרמן המקורי". ניסיונות אלו סקרנו את היוצר השוודי מאליק בנג'לול (בעצמו אדם שעבר מספר גלגולים – משחקן בילדותו לעיתונאי לדוקומנטריסט), והובילו אותו להפקת "מחפשים את שוגרמן". עם זאת, בנג'לול לא טווה בסרטו סיפור דוקו-מוזיקלי רגיל: עם הבנתו שאמן רקלוסיבי ומסתורי תמיד מסקרן את הציבור (סיד בארט מ-"פינק פלויד", ניק דרייק, פיטר גרין מ-"פליטווד מק") וכי סיפורו של רודריגז יכול להשליך על סיפור גדול יותר ממוזיקה (יחסים בין-גזעיים, לדוגמה), בנג'לול מתעלם מהצלחתו הגדולה של האמן באוסטרליה (שם אף הופיע בשנות ה-70 וה-80) ומתאר את את ירידתו של רודריגז כנפילה מטאורית, את מגליו כאלו המבינים את כוחה האמיתי של המוזיקה, את יחסה המזלזל של תעשיית המוזיקה האמריקאית לאמניה המצליחים בחו"ל (הראיון המתגונן בסרט עם מנהל "סאסקס" קלרנס אוואנט מוכיח זאת) ואת היותו של רודריגז גשר מאחד בין צידי המתרס (בעיקר היותו מקסיקני, שחצה את בעיית "השחורים/הלבנים"  בדרום אפריקה). במילים אחרות, דוקו המוזיקה של בנג'לול הוא לא סרט ביוגרפי על מוזיקאי, אלא יצירת מיתוס על מוזיקאי: מסתורי, מיסטי, ייחודי. 

"מחפשים את שוגרמן" החזיר את רודריגז ללב הבמה הציבורית – מראיונות עם דיויד לטרמן וב-"60 דקות" ועד סיבובי הופעות נרחבים – אך גם הזניק את בנג'לול לתהילה משלו. כשסרטו זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי ב-2013, החליט רודריגז שלא להגיע כדי לא לגזול את תשומת הלב מהבמאי עצמו, אך זה בכל זאת הקדיש את הפרס ל-"אחד המוזיקאים הטובים ביותר שחיו, רודריגז". מחווה זו לא רק סימנה צניעות מצד בנג'לול, אלא אולי פחד מאור הזרקורים שהופנה אליו. כך, שנה וקצת לאחר מכן, בעקבות התמודדות קשה עם דיכאון, בנג'לול מצא את מותו לאחר שזרק את עצמו על פסי רכבת נוסעת בסטוקהולם.

הטרגדיה של בנג'לול אמנם מוסיפה ערך מעציב להסתכלות על "מחפשים את שוגרמן" כיום, אך היא לא גורעת ממטרתו הסופית – יצירת מיתוס. כך, גם בנג'לול וגם רודריגז הבינו את כוחה האמיתי של היצירה – היא אינה בהכרח האדם שיוצר, אלא היא הקסם שעוטף אותה ואת הקהל כאחד. 

ביקורת פסטיבל ירושלים: "Moonage Daydream"

 

קשה להגדיר את המילה "דוקומנטרי", וקשה עוד יותר להגדיר את "הדוקו המוזיקלי" - אסופת ראיונות מחברי מושא הסרט? שיר הלל או תיעוד חושפני? "Behind the scenes" או מסע יח"צ מתוזמר? עכשיו תוסיפו את אחד האמנים הקשים ביותר להגדרה - וזה שמחובר בצורה כה ישירה לקולנוע אך הקולנוע לא יודע איך לעכל אותו - ואת אחד מבמאי הדוקו פורצי הדרך ושוברי המוסכמות בתחום, שמטשטש את גבולות ההגדרה - ותקבלו את "Moonage Daydream", הדוקו המוזיקלי - או החוויה המוזיקלית, או הכי נכון, קולאז'/וידיאו ארט רחב היקף - מבית ברט מורגן ("Montage of Heck"; "Crossfire Hurricane") אודות דיויד בואי, שהחל את דרכו בפסטיבל קאן האחרון, עוצר אצלנו בפסטיבל ירושלים (להקרנות הערב ומחר), וממשיך ל-TIFF (פסטיבל הסרטים בטורונטו) ועוד ועוד… אז האם מורגן מצליח לשבור הגדרות או רק מסבך אותן עוד יותר? התשובה היא - גם וגם.

כפי שעשה עם ה-"רולינג סטונס" ב-"Crossfire Hurricane" מ-2012 ועם קורט קוביין ב-"Montage of Heck" מ-2015 (וכנ"ל על מפיק העל רוברט אוונס, ג'יין גודול ועוד…), מורגן אוסף עשרות שעות תיעוד ואודיו של דיויד בואי לאורך השנים - מהופעות גורליות מכל תקופותיו, אסופת קליפים וקטעים אקפסירמנטליים שיצר, דראפטים שונים של שיריו הגדולים, ראיונות מעונבים ועמוקים עם העיתונות (איפה הראיון עם קובי מידן?), סצינות מסרטיו הרבים ("האיש שנפל מכוכב אחר", "הרעב", "חג שמח, מר לורנס" ועוד…), קטעים מסרטים תיעודיים עליו ("ריקושט", אודות סיבוב ההופעות שלו במזרח הרחוק בעבור "Let's Dance", או התיעוד שובר הלב של הדרדרותו לסמים ב-"Cracked Actor") ושלל תמונות מחייו שאומרות הכל ברגע. בו בעת, מורגן גם מצרף דברים שאינם של בואי per se, אך עוזרים ליצור את הדמות הגדולה מהחיים שהיה: תמונותיו של משפחתו השבורה (אביו המנוח, אמו המנוכרת, אחיו למחצה טרי - שסבל מסכיזופרניה ואושפז לשארית חייו), חייו החדשים עם הדוגמנית אימאן, קטעי סרטים שהשפיעו עליו (מהאקספרסיוניזם הגרמני - "הקבינט של ד"ר קליגרי", "נוזפרטו" - שמשך אותו לברלין הקרה ועד השבירה המנטלית ב-"8 וחצי" ו-"החותם השביעי", קטעי אנימציה שנוצרו במיוחד בעבור הסרט ותמונות של אלו שהיוו לו השראה לאורך הדרך (הסופרים אליסטייר קראוולי וג'יימס בולדווין, השחקנים מרלן דיטריך ובאסטר קיטון, המוזיקאים ליטל ריצ'ארד ולו ריד וכו' וכו'). באמצעות כל אלו ועוד יוצר מורגן קולאז' של צבעים, תיעודים ורגשות שמתארים לא בהכרח התפתחות לינארית של חייו של בואי (ישנה קפיצה מתחילת חייו ל-"זיגי סטארדאסט", ומשנות ה-80 חזרה לתחילת שנות ה-70 - בין היתר) אלא של בואי הדמות, הפרסונה הציבורית שלו ושלל רבדיה ואיך כל אחת מהם עיצבה וערפלה עוד יותר את חייו הפרטיים: הן מבחינה ציבורית והן מבחינה אישית. "אף פעם לא רכשתי נכס - תמיד נדדתי", אומר בואי בהקלטת ארכיון ברגע אחד, בעודו מטייל בהונג קונג הרחוקה, ומשהו אומר שהוא אומד דבר רחב יותר על היותו שלו - אדם שרצה ליצור ולהמשיך את הדחף הפנימי שלו רק להתקדם קדימה נפל שוב ושוב לתוך תהומות הפרסום, ציפיות הקהל ונורמות חברתיות שונות. מורגן גם מפליא לתאר את הקשר הכמעט בלתי יאמן (ושלעיתים נשכח) של בואי עם מעריציו. "אתה לא צריך להיות משוגע בשביל להתאפר!", אומר אחד ממעריציו של הזמר מחוץ לאחת מהופעותיו בתקופת "זיגי", ומוכיח - בואי אכן בא מ-"כוכב אחר",  אך בא כפה למאות ואלפי אנשים כמוהו שלא מצאו את מקומם בחברה המגודרת והשמרנית.

עם זאת, "Moonage Daydream" הוא סרט לקהל מצומצם ביותר - לא לחובבי בואי קז'ואלים ובטח שלא לקהל הפופולרי - אלא לחלוטין למעריציו המושבעים; אין כאן רגעי קריוקי גדולים (להיטים מנוגנים לרגע ונעלמים, ושירים איזוטריים - כדוגמת "Wild Eyed Boy from Freecloud", ה-B-side ל-"Space Oddity"), אין ראיונות עם קרוביו של בואי ותקופות שלמות מחייו נעלמות ברגע (דמות ה- The Thin White Duke מוצגת למספר רגעים בודדים, כך גם חזרתו לתעשייה בתחילת שנות ה-2010). מורגן מעז ויוצר וידיאו ארט בן שעתיים - וכל הבעיות גלומות בצירוף זה. בהקרנתו מספר מסוים של אנשים עזב את ההקרנה וגם אני הבטתי בשעון מידי פעם. אין בכך לחשוב שוידיאו ארט איננה צורת יצירה רצויה ומוערכת - להפך, אני אוהב אותה מאוד ורצפי תודעה עשו פלאים לקולנוע האמנות (הגל החדש הצרפתי, תודה) - ועדיין, דבר מה הרגיש מעט מתוח בכל החוויה הזו.

לסיכום, "Moonage Daydream" לחלוטין שובר נורמות שונות של יצירה דוקומנטרית, ומזמין את צופיו לחוויה אחרת, שונה, גרנדיוזית וחד פעמית - ועדיין, היא איננה לכל אחד ולפעמים אף סובלת מעט ממאפייניה שלה. במידה מסוימת, היא היא בואי האמיתי. 

ביקורת סדרה: "האקס" - עונה 2

למרות כל צרותיה, 2021 סיפקה לנו יבול של קומדיות טלוויזיוניות קטנות ואיכותיות, שלא פחדו לשים רלוונטיות ודרמה לצד עוד פאנץ' ועוד פאנץ' – כך קיבלנו את "שבב של אהבה", "רק רציחות בבניין", "הלוטוס הלבן", "האקס" ועוד רבות וטובות. בעוד הטלוויזיה של 2022 מצטיינת בעיקר בדרמות האיכות שלה ("Severance", "סוסים איטיים"), היא גם החזירה במהרה לחיינו את אותן קומדיות יצרתיות של השנה שעברה – "רק רציחות בבניין" שהופכת ל-"מטא" יותר ויותר מפרק לפרק, "שבב של אהבה" שהתעלתה על עצמה אף עוד יותר – אך בוטלה בצער רב לאחר העונה האחרונה, וכמובן – "האקס". כן, צמד הקומיקאיות עם יחסי האהבה-שנאה-תיעוב הכי פוטוגניים על המסך הקטן (התוכנית זמינה ב-HBO Max ברחבי העולם, ואצלנו ב-"yes") – הבדרנית הקשוחה והאגוצנטרית דברה ואנס (ג'ין סמארט) והכותבת המילניאלית והמפונקת שלה אווה דניאלס (האנה איינבינדר) – חוזרות לסיבוב נוסף שבוחן את המושגים נשיות, שואו-ביזנס, חמלה, חברות ועוד ועוד בראי עידן אינדיבידואלי למדי. עד כמה כבד שזה ישמע, גם בעונתה השנייה, "האקס" היא עדיין אחד הדברים המבדרים ביותר שהטלוויזיה יכולה להציע.

אחרי שהשלימה את קאמבק הענק שלה בעונה הראשונה, מנצלת ואנס את הזמן שהצטבר לה ביישום החומרים החדשים שלה בסיבוב הופעות מחוף לחוף, כדי להבטיח את מקומה חזרה בקזינו "פלמטו" היוקרתי בלאס וגאס; אבל דווקא החוויה שמנסה להחדיר בה חזרה רוח יצירתית מובילה את הקומיקאית הותיקה להתמודד אחת ולתמיד עם ההיסטוריה המשפחתית שלה, מיניותה, תחרותיותה, ומהותה האמיתית. מנגד, אווה - שמנסה להציל את עבודתה בעור שינייה כשמייל חושפני שכתבה בזעם על דברה בעונה הראשונה עושה שמות בהוליווד – מנסה לפזול גם לכיוון יותר חופשי, שישחרר אותה מה-"דיקטטורית" חובבת הקרמים. 

בשונה מהעונה הראשונה, שבנתה את ההתקדמות לעבר מופע הקאמבק בכל פרק, עונתה השנייה של "האקס" נותנת מקום ומרחב גדול יותר לסיפורים צדדיים – כדוגמת שיט תענוגות לקהילה הגאה שדברה מוזמנת להופיע בו, ומתברר כשיט לסביות (אויבותיה של הקומיקאית הותיקה והנאה צרופה עבור אווה ה-בי), או יריד מקומי שמזמן לדברה פגישה עם קולגה מהעבר, שמעלה בה שאלות של רלוונטיות – אך דווקא אלו אינם פוגמים בשלמות הסדרה, אלא מפתחים ומעמיקים יותר את הקשר בין שתי הדמויות הראשיות שלנו. סמארט (שזכתה ב-"אמי" בשנה שעברה על תפקידה בתוכנית, ובתקווה תעשה זאת שוב גם השנה) ואיינבינדר קורעות אחת את השנייה לגזרים בעלבונות וירידות, אך יודעות להביע איזשהו רגש או אכפתיות כשהזמן מצריך זאת – כך, שתי השחקניות המוכשרות מראות לא רק כמה התפיסה שקשה להזדהות עם דמויות מרושעות או לא אכפתיות אינה כה נכונה, אלא גם עד כמה מסובך ומורכב מעמדה בחברה של האישה המודרנית: האם עליה לדבוק בדימוי ה-"ביץ'" שנדבק לה? האם הבעת רגש היא חולשה, "תכונה נשית"? האם לבוא ולחשוף את ההיסטוריה האישית שלה בהופעות היא מעין "פרפורמנס" ולא התמודדות אמיתית עם בעיותיה? "האקס" שוזרת את כל השאלות האלו בכזו חינניות, צ'ארם וגם רצינות – שקשה שלא להתחבר אליה.

ראוי להזכיר גם את הדמויות המשניות – פול וו. דאונס (יוצר התוכנית, יחד עם אשתו לוסיה אניילו והקומיקאית ג'ן סטאסקי) בתפקיד הסוכן הממולח והמבולבל כאחד ג'ימי, שמנסה להחזיק את כל העולם שמתפרק סביבו, ועדיין להיות נחמד – לסביבה ובעיקר למזכירה המעיקה שלו, קיילה (מג סטטלר); קרל קלמונס-הופקינס כמרקוס, מנהלה האישי של דברה, שמכניס טיפה דרמה לתוכנית בהתמודדתו החוזרת והנשנה עם היותו "נשוי לעבודתו"; ולורי מטקאלף וסוזי אסמן בהופעות אורח זכורות במיוחד, כ-"Roadie" אקצנטרית ומוזרה וכבמאית עבר קווירקית לא פחות (בהתאמה).

לסיכום, "האקס" אמנם מאבדת קצת מההמשכיות והמסגור שלה בעונה השנייה, אך לרגע לא מכוחה. קשה למצוא תוצר שמשלב כה טוב קומדיה, רגש ודרמה, מבלי להפריז בחשיבות אף אחד מאלו, כמו "האקס". המלצה חמה.

ביקורת טלוויזיה: "סודות בחצר האחורית"

לפני עשור, בריטניה הזדעזעה. לא היה זה פיגוע או פרשת שחיתות פוליטית – אלא שני גופות של צמד זקן, וויליאם ופטרישיה וויצ'רלי, שהתגלו בחצרה האחורית של משפחה נורמטיבית בעיר הצפונית מנספילד. מאות קילומטרים משם, בעיירה הציורית ליל שבצרפת, טלפן כריסטופר אדוארדס, חתנם של הזוג וויצ'רלי, לאמו החורגת בבריטניה בבקשה נמהרת שתעביר לו ולאשתו סוזן כסף – כדי לממן את תחביבה היוקרתי של סוזן: אוסף מזכרות מהקריירה ההוליוודית של השחקן האייקוני גרי קופר. שיחת הטלפון הקצרה הזו הובילה את המשטרה הבריטית לקשר את הזוג הנעדר לתעלומת הירצחם של הזוג הזקן, ולהסגרה העצמית של כריסטופר וסוזאן. "הרצח" תוארך ל-1998, ועל הזוג נגזר ב-2014 מאסר עולם – אבל הסיפור הזה היה רחוק מלהסתיים, והעלה שאלות קריטיות על תעלומה ופתרון: למי ראוי להאמין? האם ראוי שנזדהה ונרחם על רוצחים? עד כמה אמת היא מוחלטת?

את שאלות אלה ועוד מנסה להציג (ולא בהכרח לענות) אד סינקלייר במיני הסדרה החדשה שיצר אודות המקרה, "סודות בחצר האחורית" (“Landscapers”) – שמשודרת ב-HBO, Sky וכאן אצלנו ב-yes. קשה להגדיר את "סודות בחצר האחורית" – דרמה? דוקו? קומדיה? סאטירה? יחד עם הבמאי וויל שארפ ("החיים המחשמלים של לואיס ויין" המצויין), סינקלייר טווה את סיפורם של בני הזוג וויצ'רלי כמעבר בין-ז'אנרי (מדרמת משטרה למערבון קלאסי של שנות ה-50, בהתאם לאובססיה של סוזן עם גרי קופר), מודע לעצמו ומסוגנן. בצורה זו, קל לסווג את המיני סדרה כניסוי יצירתי, מקרה של "סגנון על חשבון תוכן" – אבל זו תהיה שגיאה חמורה במטרתם של סינקלייר ושארפ: דרך הסגנון הייחודי, מציג הצוות היוצר את העידן בו אנו חיים – עידן של 70 מציאויות שונות, כל אחת מהן נכונה ומוטעית בדרכה שלה, ואף אחת מהן לא מנצחת את האחרת – אלא בידי התערבות חיצונית. ע"י הצגת תפיסה זו במקרה כה שערורייתי וחי במדינה שמרנית למדי, סינקלייר ושארפ לא רוצים להצדיק רוצחים או בהכרח לחשוף את המשטרה בערוותה, אלא להעביר את הבחירה אלינו הקהל ולהראות שהכל סובייקטיבי. 

 

למרות התסריט היצירתי והחד (ויש כאן לא מעט רגעים שגורמים לצופה להתפעל), קשה לראות איך הוא פועל באותה צורה מעולה ללא הליהוק של אוליביה קולמן ודיויד ת'יוליס (סדרת סרטי "הארי פוטר", "עירום"). כשני אייקוני משחק בריטיים, הנושא הצהוב משהו של "סודות בחצר האחורית" יכל להוציא מהשניים בקלות את הגרסה הפומפוזית והמוגזמת ביותר שלהם – אבל ההפך הוא נכון: גם קולמן וגם ת'יוליס משחקים בכזו עדינות וכנות, שהופעותיהן כה מובחנות ונפרדות, מצד שני כה מאוחדות, עד שהן נראות כאילו הן פועלות ובוחרות כגוף אחד. כך, זוג השחקנים הופך את סיפורם של בני הזוג וויצ'רלי לטראגי ושובר לב עוד יותר – רצונם וצרכיהם אחידים ופועלים אחד למען השני, אך ככל שהזמן עובר וכך גם הצבע (פיזית ומטאפורית) מתחיל להתרוקן מחייהם, הם מתחילים להבין שהמציאות (לפחות הגרסה שלה איתה הם נאלצים להתמודד) כבר לא תאפשר להם לנהוג ככה. כל הופעה של אוליביה קולמן היא סיבה לפרס חדש במדף הפרסים שכנראה כבר קורס בבית שלה, אבל זו לא תהיה הגזמה כשאגיד שיותר מאי פעם בקריירה שלה – אוליביה קולמן ראויה לזכות ("אמי", "גלובוס הזהב" או באיזה פרס שיזדמן לה) עבור תפקידה בתוכנית (גם דיויד ת'יוליס, אבל זה ברור מאליו).

קשה למצוא איזה הערה מוצקת לציין על "סודות בחצר האחורית" (אולי התרגום לעברי שמזכיר יותר פרודיית פורנו או אורכם של הפרקים – שעה וקצת – שקצת מתיש במבט ראשוני) וזה אומר לא מעט בעידן של הצפה תכנית של שוק הטלוויזיה. אז למרות הנושא הלא סקסי ממש, והאפרוריות הבריטית מול הגלאם האמריקאי של סדרות אחרות – "סודות בחצר האחורית" היא באמת ובתמים צפיית חובה.