בראשית הייתה במה ריקה. איש צנום וגבוה עולה לבמה עם גיטרה ו-"בום בוקס" בידו. האיש לוחץ על הקלטת, וקצב קבוע אך מאיים מתחיל להתנגן. האיש מתחיל לפרוט על הגיטרה, מדבר / שר על רוצח פסיכופת, ממלמל כמה מילים בצרפתית, מחליק אחורה לצלילי הקצב, משל היה נפגע ירי, ומשתחווה. הקהל עומד על רגליו ומוחא כפיים בחוזקה.
ככה נפתח סרט הקונצרט "Stop Making Sense" שמציג הופעות חיות של להקתTalking Heads במשך שלושה לילות רצופים בתיאטרון ה-"פנטג'ס" שבהוליווד, חורף 1983. מסע ההופעות נועד לקדם את האלבום "Speaking in Tongues" והבחור הצנום הוא לא אחר מדיוויד ביירן, מנהיגה. מרגע צאת הסרט ועד היום, תשבוחות נשמעו מכל עבר והוא אף הוכתר לא פעם לסרט הקונצרט הטוב ביותר בכל הזמנים. אין לי אלא להסכים.
ראשית - קצת רקע: Talking Heads שכבר אז היו להקת ניו ווייב מצליחה וידועה, וביססה את עצמה בתור נציגת האמנות הוויזואלית במוזיקה, ביקשה להציע חוויה מוזיקלית ויזואלית אחרת מזו שהוצגה באותם הימים בMTV ולהביא לא רק את הלהקה למסך הגדול - אלא את ההתרחשות כולה: הקהל, הכלים ובעיקר - האווירה באולם. לשם כך הם גייסו בעצמם תקציב של 1.2 מיליון דולר (!), ציוד דיגיטלי מתקדם (זה הסרט הראשון בשיטת ה-"דיגיטל אודיו", הממירה קול מוקלט לתמונה) ואת הבמאי - אז די אנונימי - ג'ונתן דמי.
אז מה הופך את הסרט הזה לכזה מיוחד? קודם כל, עלינו להבין איך נראו סרטי הופעות אז - צילומים בזום אין גבוה מאוד או להפך, זום אאוט שיאפשר לך נקודת מבט שהצופה לא יראה בתור חלק מהקהל - כמעט כמו של לוויין הצופה על הבמה. כיוון שטוקינג הדס ודמי רצו להביא את ההופעה אל הצופה באולם הקולנוע (וכמובן, שנים מאוחר יותר - לביתו), צוות הצילום השתמש בשיטות צילום חדשניות לאותה התקופה, לדוגמה: צילומים מעמדת הקהל - דמי הקדים את יוטיוב בכמה עשורים טובים. כמו כן, בניגוד כמעט מוחלט לאופנה האקסטרווגנטית והפירוטכניקות שהיו נהוגות באותה עת בהופעות (זיקוקים, זרקורים) – ה Talking Heads לבשו מראה פשוט יחסית לתקופה - בגדים מחויטים, נטולי צבע, אפילו יחפים מדי פעם רחמנא לצילן - ואת האפקטים הפשוטים ביותר לתקופה - אורות עמומים, במה מוחשכת, תאורה אדומה, הצללה נעה. אולי הפרט הכי חשוב שחסר בסרט, וקיים כמעט בכל סרט הופעה אחר - הקהל. איפה הוא? מלבד תחילת וסיום הסרט, הקהל נעלם כמעט כליל.
את כל ההחלטות הללו - השנויות במחלוקת לזמנן - עשו דמי והלהקה על מנת לתת לצופה את ההרגשה שמדובר בחוויה אינטימית, והוא צופה באינטראקציה בין הדמויות על הבמה - משל היו הצגה - יותר מאשר הופעה של להקת רוק.
ואם כבר בדמויות עסקינן, אז כל אחד בהצגה הזו הוא דמות משל עצמו. דמי הבין את הכוח הבימתי העצום של ביירן, והשכיל להפוך את התנועות הספסטיות שלו (או לרקוד עם מנורת חדר), אגלי הזיעה על מצחו ונטייתו לביזאריות (אין כמו החליפה העצומה מהסרט שהפכה מזוהה יותר מכל עם דמותו בתרבות הפופולארית) להופעתו של שחקן, ולתגובות ממשיות לשירים - הוא מפוחד, מבוהל, ממהר - אפילו מעין נביא זעם לעיתים - אך גם מחושב, מתפלסף ובעיקר, מלא חיים. ואם ביירן הוא השחקן הראשי, להקתו והנגנים האורחים הם אלו שנותנים לו את הפלטפורמה והבסיס לשיגיונותיו - בעוד שלהקות אחרות יציגו את כל חברי הלהקה כבר מראשית ההופעה, כאן - לאורך חלופה של ארבעה שירים, מצטרפים אט אט כל ארבעת חברי הלהקה (כל פעם מגיע אחד נוסף) עד להופעתם כקבוצה. הייחוד כאן ששום דבר לא מרגיש מאולץ - כפי ששירי הלהקה נותרו אלמותיים בכך שהם עוסקים במהות החיים עצמם, כך הלהקה (ובהתחלה, גם הבמה) נבנית מאפס ומתפתחת לגוף אחד שלם. וכאן זה המקום לציין עוד נקודה לטובת ביירן - שנטען כלפיו לא מעט שלקח קרדיט גדול מדי בעבור תוצרי הלהקה (אפילו מתוך חברי הלהקה עצמה - ריבי אגו אינם חדשים ללהקות רוק) - שיורד מן הבמה במהלך המופע ומפנה אותה לטובת פרויקט הצד של הבסיסטית טינה וויימות' (עדיין אחת הבסיסטיות הגדולות של עולם המוזיקה, והסרט הזה מוכיח מה הסיבה לכך למצקצקים למיניהם) ולבעלה, המתופף כריס פרנץ – Tom Tom Club - וללהיטם "Genius of Love". כך לומד הצופה - אין משחק מושלם ללא שחקני החיזוק.
משם - דמי עבר לביים סרטים קטנים כמו "שתיקת הכבשים" או משהו כזה, Talking Heads התפרקו, חזרו, התפרקו שוב וביירן עדיין מפזז לו על במות העולם - גם כששיערו מאפיר –
ואנחנו? גם בזמנים קשים וחסרי מוצא כאלה, "Stop Making Sense" מזכיר לנו שזה מהלך החיים: הם מפילים אותנו לא פעם לבורות עמוקים, אך דבר לא יעצור מבעדנו ליהנות כל עוד נוכל. נדמה שלא היה אי פעם זמן שבו מסר זה היה נכון יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה