רוב סרטי נטפליקס עוברים מתחת לרדאר של הצופה הממוצע (אם הוא לא מבקר קולנוע או אוהד קולנוע מושבע שמוכן לראות כמעט כל דבר עם התחלה, אמצע וקרדיטים), ואלו שלא - עדיף שלא יצפה בהם (אהמ "365 ימים"). אולי בתקופת קורונה, המצב שונה - ולכן זו ההזדמנות להסב את תשומת ליבכם לסרט "חרטות" ("Tigertail"), ולא אגזים אם אומר שהוא בין הסרטים הטובים ביותר שיצאו השנה (גם אם כמעט לא יצאו כלל).
פין-שואי הוא ילד שגר עם סבו וסבתו במטע אורז בטייוואן בשנות ה-50. אביו מת כשהיה בן שנה ואמו עזבה לעיר הגדולה על מנת לחפש עבודה. אחרי שהחביאה אותו כאשר השלטונות הסינים העוינים עורכים ביקור, סבתו של פין-שואי מפצירה בו - "אל תבכה אף פעם. בכי לא פותר כלום". בניו יורק של שנות ה-70, פין-שואי (הונג צ'י לי בגרסתו הצעירה, וצי מה בבגרותו) הוא מהגר חסר כל, שהגיע לארה"ב באמצעות נישואים לבתו (אותה לא הכיר כלל) של מנהל המפעל בו הוא ואמו עובדים, על מנת לתמוך כלכלית באמו המזדקנת לאחר פרישתה לגמלאות - כל זאת בעוד הוא משאיר מאחוריו את אהבתו האמיתית, חברת הילדות יואן (יו-שינג פאנג). מעבר מהיר ליובל שנים לאחר מכן - הילד הטייוואני המזדקן הוא גמלאי, גרוש וביחסים רעועים עם בתו היחידה אנג'לה (כריסטין קו), שחשה ניכור מצידו שנים רבות.
אלן יאנג, תסריטאי ובמאי אמריקאי שידוע בעיקר בעבודתו על קומדיות מוצלחות - "מחלקת גנים ונוף" ("Parks and Recreation"), "מומחה לכלום" ("Master of None") ו-"לנצח" ("Forever") - נוגע כאן בטריטוריה שונה לחלוטין. בהומאז' לסיפור המשפחתי שלו ולשורשיו, יאנג מציג דרמה איטית, אינטימית ורגישה שנוגעת בחווית ההגירה לארה"ב בצורה הרבה פחות "זוהרת" מזו שאנו מדמיינים.
קל להשוות בין "חרטות" לבין הסרט "הפרידה" ("The Farewell") המצויין של לולו וואנג משנה שעברה (גם בו אגב, כיכב צי מה כאביה של אקוואפינה, כוכבת הסרט), שעסק אף הוא בחווית הגירה לא פשוטה וביחסים המעורערים עם מנהגי וזכרונות ארץ המוצא. אך בעוד ש-"הפרידה" עוסק בתפיסת הדור החצוי - ילדי המהגרים - את תרבות הוריהם ואת השוני בינה לבין זו שהכירו בארה"ב, "חרטות" מתעסק במהגר שחש את קשיי ההגירה עד ימינו אנו, ועדיין לא השלים עם מהלך חייו וזיכרונות ילדותו. התקיעות של פין שואי בהחלטות העבר הנמהרות שלו בעוד ההווה שלו מנסה לתקשר איתו מרחיקות ממנו את קרוביו - את גרושתו שכלל לא רצה ואת ילדתו, שיחסיה איתו מהווים את הקונפליקט העיקרי בסרט.
בפן הטכני של הסרט, הצילום וצורת הבימוי מהממת וצבעונית כאשר היא מציגה את הפלאשבקים לטייוואן ולילדותו של הגיבור - מרפררת ל-"מצב רוח לאהבה" ("In the Mood for Love") של וונג קאר וואי משנת 2000, במיוחד בסצינת הריקוד - אך מעט דלה כאשר היא מציגה את 2019.
אז אם אתם חשקים בסרט כן, עמוק וקטן אך כזה שלוקח את הזמן, תנו הזדמנות לסרט שעוד תשמעו עליו בעתיד.
Photos - credit: Chen Hsiang Liu/Netflix
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה