נדמה שאין דבר יותר מנוגד מאשר המושגים "קולנוע" ו-"קורונה". נכון, שניהם בעלי צליל דומה, אך האחרון מביניהם למעשה כמעט הרג במו ידיו את הראשון – הפקות שנסגרו, תקציבים מצטמצמים, פסטיבלים עולמיים מבוטלים, דחיית הקרנות – והכי חשוב – בתי קולנוע סגורים. אבל הסגר שכפה עלינו הווירוס גם נתן לקולנוע – תהיה צורתו אשר תהיה – נושאים חדשים לעסוק בהם, או יותר נכון, הבהרה למטרתו התמידית – הצגת רגשות אנושיים – בין אם מדובר ברצון לאסקפיזם או להפך, ניתוח המצב בו שרוי האדם.
תאמינו או לא, גם קולנוענים ויוצרים חשובים הם בני אדם, ולכן גם עסוקים באותן תהיות קיומיות שהביאה עמה התקופה.
לשם כך, נטפליקס הצטרפה לשורת גופי תקשורת מן החשובים בעולם שנתנו ליוצרי המדיום במה ליצירות בזמן קורונה – חברת הכבלים הישראלית "הוט" עשתה זאת עם סדרת הסרטים הקצרים "במרחק 100 מטר" ו-"סיפורי בידוד" (“Isolation Stories”) היא יצירתה של ערוץ הטלוויזיה הבריטי ITV. נטפליקס לקחה את הפורמט צעד קדימה, וגייסה לפרויקט "תוצרת בית" (“Homemade”) יוצרים מוערכים מכל העולם – חלקם מוכרים יותר, חלקם פחות – בהנחייתו של הבמאי הצ'יליאני המוכשר פאבלו לאריין ("לא","ג'קי") שיביאו את חוויותיהם ואת תחושותיהם האישיות מתקופת הבידוד. כל יוצר מסביר בסוף סרטו איך הסרט נעשה, מי היה מעורב בהפקתו ואיך הוא ציית לכללי הריחוק החברתי – מה שמעמיק עוד יותר את המסר שמביא היוצר בסרטו. אכן, התוצאה הכללית מעניינת ביותר, אבל כמו התקופה עצמה – גורמת לרגשות מעורבים.
נדמה שאפשר לחלק את 17 הסרטים הקצרים לכמה נושאים:
ישנם אלו שבחרו לקחת את תחושת הפחד והחשש מהעתיד לבוא למחוזות דמיוניים יותר, אפילו אפוקליפטיים –יוצרת הדוקו היפנית נעמי קוואסה מציגה ב-"Last Message" מעין עבודת וידיאו ארט, בה נער מנסה לעכל את הידיעות הלא פוסקות ולחשב כמה אנשים נשארו על כדור הארץ, הוא עוזב את תחושת התזזיות ומנסה להתחבר עם הטבע. מגי ג'ילנהול, השחקנית האמריקאית (אחות של.. ושחקנית ידועה בפני עצמה), ניסתה להתחבר לאותו הווייב האפוקליפטי ב-"Penelope" - אודות גבר מבודד בבקתה ביער הלומד כי הוירוס גבה את חייהם של מעל לחצי מיליארד אנשים – אך התוצאה מקושקשת ויומרנית. בסיום הסרט, כל מה שזכור לי הוא דגים עפים על הבקתה, תמונות של הירח, טוסטר בקופסה שנופל על הכביש (מה שגורם לבכי אצל האדם כשהוא מוצא אותו – שיבקש החזר במחסני חשמל) ומעשה מגונה של הגיבור בעץ. אה, ושיר של רוי אורביסון משום מה.
אותה תחושת יומרניות מאוסה – אך בנושא אחר, הבדידות והירידה לסף שיגעון - מורגשת גם ביצירתה של עוד שחקנית אמריקאית, קריסטן סטיוארט – לנצח מושא האהבה חמוצת הפנים ב"דמדומים" וכיום, אחרי תהפוכות גדולות יקירת עולם האינדי (כמו שותפה לדמדומים ובן זוגה לשעבר – רוברט פטינסון, אבל אצלו זה יותר מוצדק 😉). סטיוארט מציגה את עצמה ב-"Crickets" כאישה הסובלת מנדודי שינה וקולות חוזרים ונשנים בראשה. זה מתחיל מעניין עם ג'אמפ קאטים מטרידים שמראים את סטיוארט "מאבדת את זה", אבל זה ממשיך פשוט בתור עשר דקות די נרקיסיסטיות של אישה שרוצה לישון ולא יכולה. יצירות מוצלחות יותר באותו הנושא מגיעות מאנטוניו קמפוס האמריקאי ("כריסטין"," Afterschool") ב-"Annex" ההיצ'קוקי, על אדם שמובא לביתן של זוג נשים לאחר שנמצא מעולף על החוף, ומסבסטיאן שיפר הגרמני ("Absolute Giganten") ב-"Casino" המעולה שמציג את שיפר כשהוא מנסה לעבור את הבידוד (כאשר הוא אכן בודד לגמרי) בהצלחה כאשר כל יום מצטרפת אליו גרסה נוספת וידידותית של עצמו, עם שיער טיפל'ה קצר יותר.
אחרים באוסף בחרו להתמקד במשעשע, בצד האירוני יותר של התקופה הזו – כשלדעתי הסרטים החזקים ביותר מגיעים מקבוצת סרטים זו: לאריין עצמו תרם סרט נהדר בשם "Last Call" על אדם זקן בבית אבות שמחליט להתקשר ב-"זום" לאהובה נשכחת משכבר הימים ולהתוודות בפניה על מחשבותיו האחרונות, אך העניינים תופסים זווית מצחיקה כאשר הנמענת הורסת את הנאום המרגש וחושפת את כוונותיו האמיתיות של "אהובה". עוד קולנוען צ'יליאני מפורסם שנותן את הטייק שלו על המגיפה כאן הוא סבסטיאן לליו ("גלוריה בל", "אישה פנטסטית" הבאמת פנטסטי) שהחליט ב-"Algoritmo" – איך לא – להציג אישה העוסקת במטלות הבית השגרתיות בעודה מפזזת ושרה על המצב המטורף בו אנחנו חיים, משל הייתה במחזמר משלה. השיר והסרטון מלא מודעות עצמית וקריצה לאירוניה הגדולה של שעשוע מול הרצון העצום לדעת מה קרה (השורה "חברים שגינו" והשאלות הקיומיות שיוצאות מפיה בעודה יושבת בתא השירותים זכורים ביותר). הצילום המעולה והנגיעות הקטנות (פסנתר שמנגן רק לאחר שמפסיקים לנגן בו) הפכו את הסרטון הקצר הזה לדבר שייזכר לדעתי גם אחרי תקופת השיגעון. פאולו סורנטינו האיטלקי, יוצר הסדרה "האפיפיור הצעיר", חוזר להתעסק באיש הדת הנודע ב-"Voyage Au Bout De La Nuit", כאשר כעת מצטרפת אל האפיפיור לבידוד בוותיקן המלכה אליזבת, והרומנטיקה הלא צפויה פורחת. ו-“The Dude” מ-"ביג לבובסקי" גם שם. והזכרתי שהן כולן בובות? הסרטון הביזארי והנאיבי כאחד מציג רגעים באמת מקסימים, כמו זה שבו האפיפיור והמלכה מתווכחים על מה לראות בטלוויזיה ("שלוש עונות של 'הכתר'? בחיים לא!" "אני לא רואה את 'שני האפיפיורים' שוב!") ושורות מחץ כמו: "אני ואתה סמלים, וזה למה אנחנו לא יודעים לעשות שום דבר לבד". ויוה איטליה! יצירה מצחיקה פחות מצחיקה היא "Couple Splits Up While In Lockdown LOL" של רונגאנו ניוני הוולשית-זמבזית, על הצ'אטים של בני זוג שעוברים פרידה כאובה בעודם בבידוד יחדיו. הסרטון כולו מוצג כצ'אט מתפתח – כל אחד מבני הזוג מתכתב עם חבריו שלו - וזה אכן פורמט מעניין, אבל בסופו של דבר התוצאה בעיקר מעצבנת ומצחיקה כמו סרטון בקבוצת וואטסאפ. אולי זו הכוונה, מי יודע?
מרבית סרטי הסדרה בוחרים לעסוק בנקודה האישית של היוצרים – משפחותיהם, ובעיקר ילדיהם. נקודת המבט של הילדים בתקופה זו מוסיפה עניין רב יותר כשזו משולבת עם דמיונם הפרוע והעובדה שרק התחילו את חייהם וצרותיהם אחרות לגמרי משלנו. היוצרת נטליה בריסטיין המקסיקנית וצמד היוצרים נאדין לאבאקי וחאלד מוזאנר הלבנונים ("כפר נחום") מציגים בדיוק את הקונטרסט הזה בסרטיהם – "Espacios" ו-"Mayroun and the Unicorn", בהתאמה – כאשר הראשון מביניהם עוסק בילדתה בת החמש של הבמאית, המנסה להעסיק את עצמה בכל דרך אפשרית בבית (שנראה ריק מאדם – רק קולות ההורים נשמעים במעומעם, מה שמעצים את תחושת הבדידות) – מהכנת חביתה עד לצביעת פניה בגואש, ואילו השני מתעד סצנה מאולתרת לגמרי של בתם הקטנה של היוצרים כאשר היא מדמיינת לעצמה הרפתקה מפחידה וסוערת, וזאת בעוד שהיא רק עוברת מכיסא לכיסא בחדר המחשב הקטן - כמו שרק ילדים יכולים (צעקותיה כחלק מהמשחק "אני רוצה לצאת!" מתפרשות בעיני הצופה פחות כשעשוע ויותר כתסכול אמיתי של ילדה). הבמאי הסקוטי דיוויד מקנזי ("באש ובמים" החודר מהעשור האחרון) נותן את הבמה ב- "Ferosa" לבתו המתבגרת ולחוויותיה בבידוד, כשתחושת הבדידות הייתה קיימת אצלה עוד טרום המגיפה; ואילו הבמאית הבריטית ממוצא הודי גורינדר צ'דהא ("שחקי אותה כמו בקהאם", "גאווה ודעה קדומה", "Blinded by the Light" משנה שעברה) בוחרת בסרטה "Unexpected Gift" להתעסק בה, במשפחתה ובשורשיה – כאשר היא נהנית לבלות זמן איכות שלא היה לה עד כה עם ילדיה, אך בו בזמן מתמודדת עם אובדן אמה (בתחילת הבידוד - עם טקס אשכבה ריק) ודודיה האהובים שנפטרו מן הווירוס. אמנם הסרט לוקח גישה הרבה יותר קלילה, כאילו היה זה סרט משפחתי לכל דבר – הקריינות אפילו משותפת בין צ'דהא לבין ילדיה – אך הוא עדיין עוסק בנושא מאוד קריטי למורשת הבריטית, במיוחד בתקופה בה המורל הלאומי מעורער – זהות המהגרים ההודים. ג'וני מה הקנדי-סיני מנסה בסרטו הנושא את שמו לגשר על הריחוק – לא רק הפיזי – בינו לבין אמו (שמייצגת את דיכוי הרגשות הנהוג במסורת הסינית) באמצעות מכתב מצולם ובבישול מסורתי בעודו מבודד במקסיקו עם משפחתו החדשה.
עוד אחת שמנסה לתת הצצה יותר אינטימית ומרגשת לחייה באמצעות מכתב, אך לטעמי לא בהצלחה רבה, היא הצלמת האמריקאית זוכת האוסקר רייצ'ל מוריסון ("הפנתר השחור", "פרחים בבוץ" עליו זכתה בפרס), שפונה בסרטה "The Lucky Ones" לבנה הקטן בתקווה לעתיד טוב יותר לו ממה שהוא חווה כעת, ומשקיפה על ילדותה הקשה. סיפורה של מוריסון באמת נוגע ללב, אבל זו דרך הביצוע שמפילה את הסרט חלל – מהקריינות המונוטונית של מוריסון ועד למוזיקה הסופר קיטשית ברקע – הסרטון הוא רגע מפרסומת כושלת ל"אמריקן אקספרס" ואחד הרגעים הכי משמימים באוסף הזה. צילום לא תמיד יכול להציל הכל.
אך אולי האפקטיביים ביותר הם הסרטים שחותמים וסוגרים את הסדרה, ועוסקים יותר בהשפעת המגפה על החברה כולה ופחות בפן האינטימי - "Clichy-Montfermil" של לאדג' לי הצרפתי ו-"Ride It Out" של אנה לילי אמירפור האיראנית. הראשון הוא כמעט המשך ישיר לסרטו החשוב ועטור הפרסים של לי משנה שעברה, "Les Misérables", שעסק בתושבי שכונת העוני ונפרמיי שבפריז (אותו מקום בו מתרחשת מרבית עלילת ספרו הנודע של ויקטור הוגו) ועימותיהם עם המשטרה המקומית – גם כאן מתוארת השכונה ממבט על – ע"י רחפן המופעל בידי נער צעיר – ונותנת הצצה לאלו שחייהם לא יכולים להיפסק ויהי מה, גם אם הם מסכנים בכך את עצם קיומם. הסרט השני, לעומת זאת, מציג שכונה אחרת מאוד באופייה – הוליווד – אך כעת דומה באפרוריותה. אמריפור (" A Girl Walks Home Alone at Night") המתגוררת בלוס אנג'לס, מתעדת את עצמה רוכבת על אופניים (תיעוד עצמי בנוסף לתיעוד באמצעות רחפן) ברחובותיה הריקים לחלוטין מאדם של העיר – אותה עיר שתמיד מוצגת כנוצצת בכל מדיה אפשרית – ועוצרת מול שדרת הכוכבים והתיאטרון הסיני, אולי ה-סמלים של הוליווד הזוהרת, כאשר הם נראים כ-"פיל לבן", בתזכורת מהדהדת לסיבה בגינה נוצרה הסדרה מכלתחילה. קריינותה של השחקנית קייט בלאנשט ברקע מוצגת כספק "נשיונל ג'אוגרפיק", ספק ניתוח ספרותי מעמיק ומדגישה את הריקנות העצומה של תקופת הבידוד, וכמה חסר יכולת המין האנושי מול אימתני הטבע. לבסוף שואלת בלנשט את השאלה המסכמת, שנותנת את הטאץ' הסופי בסרט מושלם – 'אנחנו חיים לפי סכמות ונורמות חברתיות – שעון, לוח שנה, ימי הולדת, "האפי האוור" – אבל מה קורה כשהם נלקחים מאיתנו? האם אנחנו סופרים את מה שאיבדנו? או סופרים את מה שנותר?".
לסיום, אמנם יחס הסרטים המוצלחים לאלו הפחות מוצלחים הוא יחס של אחד לשניים, אך "תוצרת בית" היא סדרה נחוצה כעת – הן על מנת להראות שהיצירה הקולנועית עדיין כאן והן במטרה תת ביטוי לאמנות ברגעים קשים מנשוא.
Credit - photos: Netflix
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה