כאשר שמעתי את החדשות כי מייקל קיטון -ה-באטמן הקולנועי המקורי והיחידי,
לטענת רבים – יחזור
לתפקיד (יותר מ-31 שנה אחרי) שהזניק אותו לתהילה עולמית,
החלטתי לחזור לסרט הראשון שהציג אותו כדמות האייקונית. אני אמנם יותר בחור של
מארוול מאשר DC, אבל באטמן
תמיד נתפס בעיניי כתעלומה בלתי פתורה, וכחומר עשיר מאוד להרבה סיפורים חדשים.
בנוסף, הכרתי מהסרט רק אימג'ים ספציפיים ואת העלילה בגדול, לכן התעניינתי לראות
איך הסרט מתפקד כ.. טוב, סרט.
השורה התחתונה היא – לא סתם נתפס קיץ 89' כקיץ ה"באטמאניה"
בארה"ב ובמקומות רבים בעולם. ראשית, נתחיל בבמאי ובחזון -ואוהו יש כאן חזון –
טים ברטון. בתקופה שבה ברטון עוד לא היה "הבמאי שקוראים לו כשצריך רימייק
בדיסני", הוא היה במאי צעיר עם מוח מאוד קודר, שהפך במהרה לסימן ההיכר שלו.
כשהמקאבריות של ברטון באה בשילוב עם האפלה הטבעית של סיפורי באטמן, זה נראה כשילוב
משמיים. איך הסרט הזה היה להיט בקרב ילדים? לא ברור (וורנר ברוס שינו כיוון לקאמפ
אחרי שסרט ההמשך של ברטון לא תאם למכירת צעצועים במקדונלדס – אמיתי לגמרי), אבל הכל
כאן מעוצב לפרטי פרטים כדי שיתאים לאווירת האומללות של גותהאם – מהבניינים והפסלים
נוסח הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני של שנות ה-20 ("מטרופוליס" בעיקר)
ועד הביגוד של אנשי העיר, שמזכיר את שנות ה-30 המרוששות יותר מאשר את שנות ה-80
העליזות.
באשר לתצוגות המשחק, הן במקביל זמניות ועל זמניות. איך? את קיטון גייס ברטון
לאחר שעבד איתו ב-"ביטלג'וס" שנה קודם לכן – צעד שגרר זעם רב מצד
מעריצים, שראו את קיטון בתור שחקן קומי ותו לא ושיגרו כ-50,000 מכתבי תלונה
לאולפני "וורנר ברוס" (פאנבויז זו לא המצאה של שנות ה-2000) – אבל הוא
הוכיח את עצמו כברוס ווין נהדר – מבולבל אך גם מתחכם – וכבאטמן עוד יותר טוב –
מונע מיצרים פנימיים של נקמה. אבל אולי הזכור ביותר מהסרט הזה הוא ג'ק ניקולסון,
שמשחק את עצמו עם קצת יותר איפור, או במילים אחרות – הג'וקר. למרות שטים קארי,
דיוויד בואי וג'ון לית'גו היו מועמדים לתפקיד, הוא תפור על ניקולסון. אף פעם לא
הייתי ממעריציו, אך הוא באמת לא עושה כאן יותר מדי על מנת לגלם את הג'וקר
האולטימטיבי - מטורף רצחני אך משעשע בטיפשותו. בעוד שאחריו כמובן תגענה פרשנויות
ידועות ורציניות יותר של הדמות (בלה בלה הית' לדג'ר בלה בלה ההוא שרוקד על
המדרגות), ניקולסון נראה ומתנהג כאילו יצא הישר מדפי הקומיקס. לעומת זאת, שאר הדמויות לא
ממש מממשות את הפוטנציאל המלא שלהן – קים בייסניג'ר בתור ויקי וייל היא בעיקר Damsel in distress`; ובילי די וויליאמס מעט מבוזבז
בתור התובע המחוזי הארווי דנט.
הפסקול של דני אלפמן (שעדיין מזוהה מתמיד) והאלבום של פרינס שליווה את יציאת הסרט
נותנים את הטאץ' הסופי לסרט המסמל תקופה מסוימת, ובו זמנית עומד במבחן הזמן.
The pen is truly mightier
than the sword.
מה אתם חשבתם? שואלים את עצמכם איפה ה- ?Snyder cut לא מעניין אתכם בכלל? הגיבו למטה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה