הארי פאוול (רוברט מיצ'ום, תפקיד שלעד יהיה מזוהה איתו) הוא מטיף נוצרי ממערב וירג'יניה אך גם רוצח סדרתי בסתר, המתמחה ברציחת אלמנות טריות וילדיהם כדי לזכות בכספם במסווה של דאגה לכאבן של הנשים האבלות. לאחר שנעצר על גניבת מכונית, הוא חולק תא עם בן הארפר, שנשפט לתלייה לאחר שביצע שוד בנק שהפך לרצח על מנת לכלכל את משפחתו בזמן תקופת השפל. הארפר מגלה לפאוול כי לא נפטר מהכסף, אלא החביא אותו, כאשר השביע את בנו הצעיר ג'ון (בילי צ'אפין) לא לגלות לעולם היכן. פאוול יוצא מהכלא ושם למטרה את משפחת הארפר, כשבראשו הפרס הנכסף - 10,000 דולר מוחבאים.
אולי המעלה הגדולה ביותר של הסרט היא היכולת לנתח אותו ולהתבונן מעשרות זוויות שונות: כאגדת אימה של האחים גרים (במאי הסרט, צ'ארלס לוטון, היטיב לתאר זאת כ-"סיפורי אמא אווזה בצורת סיוט") - הדוגמא החזקה ביותר לכך היא שיר ההלל הדתי שפאוול מזמר, שמתריע על בואו כמעט כל פעם שדמותו נכנסת למסך, משל היה הזאב הרע שבא לשאוף ולנשוף ולהפיל את ביתם של שלושת החזירים; כסיפור גותי דרומי, המציג את הדרומיים קלי הדעת והשמרנים, חייהם הקשים והמהירות בה הם יכולים ליפול לעוד מניפולציה; כסרט אימה לכל דבר ועניין - עם בניית מתח במקומות הנכונים, נבל מרושע ומוזיקה מצמררת (בידי המלחין וולטר שומן) שמסמנת שמשהו רע עומד לקרות; כביקורת חברתית על אמריקה בשנות ה-30 - זמן שבו ילדים שמסתובבים נטושים ורעבים ברחבי המדינה לא היה נראה מחזה חריג, והדת ו-"הגאולה" שעתידה לבוא שימשו כאמתלה למעשי פשע נתעבים; כסרט אקספרסיוניסטי לחלוטין - סטים בעלי צורות גיאומטריות חדות, מינימליות, טקסטים ליריים ומלאי פאתוס - אולי הבולט ביותר מאז גל האקספרסיוניזם הגרמני בשנות ה-20; כסרט "פילם -נואר" טיפיקאלי לזמנו; וכמחווה לעידן הסרט האילם, כאשר הטקסטים אינם אלה שמניעים את העלילה אלא מה שנראה על המסך, הסצנות. כל אלו ועוד מדגישים את סירובו של הסרט להתחייב לז'אנר אחד בלבד (מצב הפוך לרוב גורם להתיישנות המסר) - מה שמעמיד אותו במצב של "על זמניות".
כמו כן, אין עוררין על כך שמיצ'ום נותן את הופעת חייו בסרט - זאת שלמעשה קיבעה אותו כ- "go-to guy" לגילום הנבל השרמנטי אך האכזרי כאחד במהלך תור הזהב בהוליווד - אך מדוברת ככל שתהיה, היא תמיד חושפת אופנים חדשים. לדוגמה, המיזוגניות הכה ברורה של פאוול, שמתבטאת אולי בצורה הטובה ביותר בראשית הסרט, כאשר הוא נכנס למועדון חשפנות ומקלל את המין השני על חטאיו בדיון חד צדדי עם אלוהים בעוד שהוא מנסה לספק את היצר המיני שלו בסתר, רק כדי להיתפס על ידי שוטר. עוד אופן שנחשף בצפיות נשנות היא הרמיזה לפדופיליות, שנראית כאשר פאוול מקפיץ על ברכיו את ילדתו הקטנה של הארפר, פרל, כדי שתגלה לו את מקום הימצאו של הכסף, וכאשר הוא מנצל את רגשותיה של הנערה הצעירה רובי (בתה המאומצת של האם האומנת מיס קופר) כלפיו על מנת ללמוד היכן מסתתרים ילדי הארפר הנמלטים. נאום "הטוב נגד הרע" האקצנטרי שלו, עם המילים "HATE" ו-"LOVE" כתובות על פרקי אצבעותיו, נשאר כה אייקוני עד שהונצח בסרטו של ספייק לי מ-89', "עשה את הדבר הנכון" (יותר מ-40 שנה אחרי "ליל הצייד") ועל אצבעותיו של סיידשואו בוב, באחד הפרקים הטובים ביותר של "משפחת סימפסון" - "Cape Feare" (שהיה לפרודיה על סרט קלאסי אחר - והרימייק של סקורסזה מ-91' - בכיכובו של מיצ'ום, "Cape Fear"). מול הרוע המוחלט המגולם בהארי פאוול, עומדת איתנה ה-"אמא אווזה" של הסיפור - מיס קופר, הלא היא מלכת הראינוע (ושותפתו הזכורה של הבמאי ד.ו. גריפית' - "הולדתה של אומה") ליליאן גיש - מה שגורם לליהוקה לתפקיד להיראות מכוון לחלוטין, שכן לוטון שאף להחזיר באמצעות הסרט את ה-"כוח השקט לסרטים המדברים".
בנוסף, סיפורו של צ'ארלס לוטון עצמו והנעשה מאחורי הקלעים מוסיף נדבך המעצים את כוחו של הסרט. לוטון, שחקן אנגלי שייקספרי מוערך ביותר, שכיכב ביצירות כמו "הגיבן מנוטרדאם" (המקורי, לא של דיסני) ו-"מרד על הבאונטי", אהב במיוחד את ספרו של גרוב ושאף לעבד אותו לקולנוע במה שיהיה עבודתו הראשונה מאחורי הקלעים. הוא למד סרטים אילמים שוב ושוב, השכיל לשלב גישה אקספריוניסטית כדי לתת את התחושה שהסרט מוצג מנקודת מבטם של הילדים (ילדים נוטים להתרכז בדברים ספציפיים בתוך סצנה גדולה, טען לוטון, ומכאן התפאורה והעיצוב המינימלי בסרט), התעקש לצלמו בשחור לבן למרות שיגעון ה-"טכניקולור" הגדול באותה התקופה ואף שכתב כמעט לחלוטין את התסריט הקיים של ג'יימס אגי, כאשר חש שהוא ארוך מידי ולא מייצג את חזונו. הסצנה שמסכמת בצורה הטובה ביותר את חזונו השאפתני של לוטון ליצור סרט פנטסטי ושחור היא גילויו של שיכור העיירה, הדוד "בירדי", את גופתה של אם הילדים, ווילה (שלי ווינטרס), יושבת "נינוחה" באוטו בקרקעית הים - הפסטורליות והרוגע ששורים על הסצנה (שיערה של ווילה מתנופף במים לצד אצות הים) מול מחזה האימים שמתגלה מולנו מוכיחים את האבסורד בסיפור ומזכירים את ציורו המפורסם של ג'ון אוורט מיליי על אופליה הצפה חסרת חיים במימי האגם, לצד פרחי הלוטוס. יש הטוענים שהעובדה כי לוטון היה ביסקסואל מובעת אף היא בסרט, כאשר זרותם והאימה התמידית שחשים הילדים רמזה למצבו האישי של לוטון בארה"ב בעקבות מיניותו. כשהסרט יצא, הבמאי היה סבור שרבים יראו את אותו הקסם שהוא ראה ביצירה (כפי שאנו רואים כיום), אך הסרט נכשל כלכלית ונקטל ביקורתית. לוטון לקח את הכישלון בצורה אישית, ולא חזר לעולם לביים, מה שהפך את "ליל הצייד" לסרטו היחיד. הוא נפטר מסרטן שבע שנים מאוחר יותר, בגיל 63.
לסיום, אמנם ייתכן כי לעין מודרנית הסרט יראה בעל מידות מיושנות, איטי מידי לפרקים (במיוחד במחציתו) ולא מספק מספיק ריגושים באותו הקצב שסרטים כיום עושים, אך באותה המידה - ייתכן כי הצילום המהפנט של סטנלי קורטז ("צ'יינהטאון"), ההומור הסמוי (לדוגמה, כאשר פרל הקטנה שרה עם ילדי השכונה שיר על תליית אדם בדיוק סצנה אחת אחרי שאביה מוצא להורג, רק כי הוא "קליט"), תחושת החלום שמציפה את הסיפור והשימוש החוזר באימג'ים (שמתורגמים לשפה קולנועית שקל להבינה בכל מקום בעולם) ימשיכו למשוך דורות על גבי דורות של צופים חדשים, שבתמורה ישמרו על מקומו של הסרט בפנתיאון הקולנוע לנצח נצחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה