סיכום מחצית שנה בתרבות (או: החלק שהיה)

לנסות לדרג את חמשת הסרטים, סדרות הטלוויזיה והשירים הטובים ביותר בשנה היא מטלה קשה מנשוא, במיוחד אם מדובר בסיכום מחצית השנה. מצד שני, לקרוא ל-2020 "שנה" זה להרחיק לכת יותר מידי, ולטעון כי יש הרבה מה לדרג זה מדע בדיוני. ובכל זאת, החלטתי לקחת על עצמי את העול, ולנסות לעשות - לא סדר - אבל טאטוא קטן בבלגן המתמשך שנוצר לנו בתקופה האחרונה. אם לא בנושאים קריטיים, אז לפחות בסרטי נטפליקס ו-"קופה ראשית". אז ללא הקדמה מיותרת (כמו זו), בוא נתחיל במשימה:

קולנוע - Top 5: 

5. "ציפורי הטרף" ("Birds of Prey") - קשה לזכור שסרט הקומיקס על עלילותיה של הארלי קווין - הארכי נבלית הידועה מחוברות DC - יצא השנה, אבל גם בשנה עמוסת סרטי גיבורי על, הסרט הזה היה מושך את תשומת ליבי. אולפני וורנר ברוס למדו את הלקח מהניסיון האחרון שלהם בסרטי "חבורת פושעים למען האנושות", והעניקו הפעם לחלק הכי טוב ב-"יחידת המתאבדים" ("Suicide Squad") סרט משלה ( כמעט סרט משלה.. העיקר שנפטרו מג'ארד לטו). התוצאה? פרועה, תזזיתית ובעיקר יצירתית בעידן שבו הז'אנר מיצה כמעט כל רעיון אפשרי. נכון, אפשר להגיד שמדובר פשוט ב-"דדפול הבת", אבל מרגו רובי בתור הארלי ושאר קאסט השחקנים מביאים עירוב של נאיביות ופסיכוטיות, וגורמים לסרט להיראות כאילו נשלף היישר מסדרה מצויירת של האנה ברברה. הטאצ'ים הקטנים (כמו ההומאז' ל-"גברים מעדיפים בלונדיניות", או הפתיח המצוייר, או אפילו העובדה שהארלי מצביעה לברני סנדרס), הופעת המשחק המלאת חיים של יואן מקגרגור כסדיסט התורן - Black Mask, והעובדה שצוות ההפקה והשחקנים מורכב כולו כרובו מנשים, מרקעים מעורבים שונים (זהו רק סרטה השני של הבמאית האמריקאית ממוצא סיני קת'י יין, אחרי סרט אינדי קטן) בעידן בו ייצוג הוא כה חשוב בתעשיית הסרטים המשתנה - הופכים את הסרט הזה מעוד סרט קומיקס לחוויה זכורה במיוחד. 

 

4. "קדימה" ("Onward") - זו לא צריכה להיות הפתעה כמעט אף לאחד, אבל אין שנה שסרט של פיקסאר לא נכנס לרשימת הפייבוריטים שלי בסופה (או במקרה הזה, במחציתה). אולי אני משוחד, אבל ברוב הפעמים - זו פשוט המציאות - הם פשוט יודעים איך לעשות סרטים שם. "קדימה" ("Onward") הוא הראשון מבין שני תוצרי החברה השנה (השני הוא "Soul" של הבמאי פיט דוקטר- "מפלצות בע"מ","למעלה","הקול בראש" - שיגיע לאקרנים בתקווה רבה רק בנובמבר, לאחר שתאריך יציאתו בקיץ נדחה בשל מגפה קטנה), ומספר סיפור פשוט וחמוד על פניו - שני אחים שדונים (טום הולנד ו-כריס פראט), שאיבדו את אביהם כשהיו זאטוטים, מקבלים הזדמנות שנייה להחזירו - אך רק ליום אחד. עם זאת, הבמאי דן סקנלון (שביסס את הסיפור על חוויתו האישית עם אובדן אב בגיל צעיר) מציג משהו שלא נראה כל כך בסרטי ילדים לאחרונה - אחוות אחים. אין כאן מושאי אהבה, אין כאן נסיכה שמחכה להצלה - אלא סיפור משפחתי מעולם אחר, עם טוויסטים לא צפויים, עבודת דיבוב מרשימה, אנימציה מהממת כתמיד ועלילה פשוטה שמעלה את עצמה מעל לציפיות (בדומה ל-"קוקו", גם של פיקסאר). הסרט אינו בטופ של תוצרי החברה, אבל הוא תזכורת נאה למה התאהבתי בסרטיה מלכתחילה. 

3. "חרטות" ("Tigertail") - את דעתי המלאה על הסרט תוכלו לקרוא בפוסט המוקדש לו כאן, אך על קצה המזלג - סיפורו של המהגר הטיוואני בארה"ב, התאקלמותו בסביבה ומחשבותיו על העבר לא יכולים להיות יותר רלוונטים כמעט לכל צופה. היתקעות בטעויות העבר וקושי הקבלה להשתנות הם נושאים אוניברסליים, והסרט הקטן והאינטימי הזה מעביר זאת מעולה. מצפה לראות לפחות אזכור בטקס האוסקר (שיגיע מתישהו).

2. "הזהב של נורמן" ("Da 5 Bloods") - בין היחידים שלא ניתן לטעון לגביהם שהתעוררו רק לאחר מהומות ג'ורג' פלויד בחודשים האחרונים בארה"ב הוא ספייק לי. הבמאי הותיק ידוע בחוסר יכולתו להתפשר בנוגע למסריו לגבי מקום הקהילה השחורה באמריקה, ויחס החברה כולה אליה - גם אם לפעמים המסר בא על חשבון האיכות. אחרי יותר מ-30 שנה לא פוסקות של יצירה משמעותית, לי חוזר לקדמת הבמה (המגמה החלה עם סרטו זוכה האוסקר מלפני שנתיים, "שחור על לבן") עם "הזהב של נורמן" (תרגום "מוצלח"), הפקה משותפת עם נטפליקס, על ארבעה וטרנים שחורים בוגרי מלחמת וייטנאם, שחוזרים למדינה בה לחמו לפני 50 שנה כדי להחזיר הביתה את שרידיו של מפקדם ואוצר מטילי זהב שנשכח אי שם. מבעד לעלילת ההרפתקאות נוסח "האוצר של סיירה מדרה" (סרטו של לי מרפרר לסרט האייקוני של ג'ון יוסטון לא מעט), עומדת ביקורת נוקבת - לרוב גלויה לחלוטין, אך לעיתים גם סמויה - על אי שיוויון מוחלט בעצם שירותם של החיילים השחורים בויטנאם, בעוד שהמולדת עבורה נלחמו והקריבו את חייהם פגעה בהם אף יותר מבית. זהו גם סרט מצמרר על הלם קרב - כשהתצוגה המרשימה ביותר של מצב שכזה היא הופעתו של השחקן הותיק אך אלמוני יחסית לכלל הציבור, דלרוי לינדו (שהבאזז לאוסקר ראשון עבורו - ומוצדק מאוד- כבר התחיל מזמן), שיוצר אנטגוניזם גדול אצל הקהל באמצעות מעשים טיפשיים שפוגעים בחבריו, אך בו זמנית מייצר אצל אותו הקהל הזדהות עצומה עם כאבו, ורצון לגאולה עבורו. ההחלטות האומנתיות - כדוגמת שילוב שיריו של מרווין גיי (מתנגד נחרץ למלחמה ) כחלק מהותי בסרט, והשארתם של הגיבורים מבוגרים גם בסצנות הפלאשבק (בשונה מ-"האירי" לדוגמה) - והקאסט המוכשר וחסר הטאלנטים הגדולים מגדיל את עוצמת הכאב שהגיבורים סוחבים איתם, את מטען העבר ובעיקר - את ההיסטוריה הלא פתורה של כל אדם שחור ב-200 השנים האחרונות בארה"ב. 

1. "יוצאים מן הכלל" ("Hors Normes") - איך סרט צרפתי, שהתחרה בכלל בפסטיבל קאן של שנה שעברה ובויים על ידי צמד במאים המתעסקים בעיקר בקומדיה, הוא מבחינתי אחד הסרטים החשובים של העשור (זה שעבר וזה שהתחיל)? יותר מידי פירוט יפגע בקסם של "יוצאים מן הכלל", אך סיפורם (המבוסס על סיפור אמיתי) של ברונו (וינסנט קאסל) ומאליק (רדה קטאב)- שני יוצאי דופן בחברה הצרפתית (יהודי שומר מצוות ומהגר אלג'יראי) - וטיפולם כנגד כל הסיכויים ביוצאי דופן אחרים - ילדים ומתבגרים אוטיסטים - מהווה יותר מכל אנושיות, שמשנה בקלות את תפיסת הצופה ונותנת לו הצצה לחיים פחות פריבלגיים. מיעוטים, אטימות מצד גופים ממשלתיים, קריסה תחת עול הפרנסה, וכמובן - טיפול במגזר האוטיסטי - עמדו ועודם עומדים על סדר היום בחצי השנה שעברה מאז שיצא הסרט לאקרנים אצלנו. לא משנה השפה, המדינה, הזמן, או הקשיים איתם אתם מתמודדים באותו רגע - בשביל לסדר מעט את הנפש שלנו, זוהי צפיית חובה.

*ראויים לציון: "הזויים" ("Have A Good Trip"), "דוראן דוראן: יש משהו שאתם חייבים לדעת" ("Duran Duran: There's Something You Should Know") - שני סרטי דוקו קלילים, נוסטלגיים ופשוט כיפיים שמזכירים את היופי בדוקומנטרי. 

טלוויזיה - Top 5:

5. "טהראן" - אני לא צריך לעשות יח"צ מיוחדים או לפרט רבות על סדרה שתפסה את תשומת הלב הציבורית בגדול בחודש וקצת האחרונים, אבל הבאזז היה (ברובו) מוצדק. צילום מהמם, תצוגות משחק רציניות ונכונות ללכת על טוויסטים וקווי עלילה לא "הוליוודיים" כל כך (במיוחד בפרק הסיום) - כל אלה מכפרים על עובדות חצי נכונות ועל חורים בעלילה, כמו: למה מרגלת סמויה באיראן, שמנסה להסתיר את זהותה הזרה ונבחרה לתפקיד בגלל הקשר שלה למקום ובגלל ידיעת השפה ברמה גבוהה, מדברת במהלך תוכנית שלמה עם איראני אסלי באנגלית כשהוא עצמו יודע שהיא דוברת פרסית?.. בכל מקרה, "טהראן" היא יצירה טלווזיונית משובחת ברובה, שהחזירה את התהילה למדורת השבט וצורת שידור הפרקים (בשונה מסטרימינג) והבהירה את החשיבות של שידור ציבורי איכותי. 

4. "זהו זה! 2020" - כשהתפרסמה הידיעה כי חבורת זהו זה! תחזור למסך הגדול אחרי היעדרות של 22 שנים כדי להעלות את המורל הציבורי בתקופת משבר (כפי שעשו במלחמת המפרץ), רבים ראו בכך התענגות נוסטלגית וחביבה, אך תו לא. פרק הבכורה חיזק את התחושה הזו אצל אותם צופים, אך אלו שנשארו לצד התוכנית לאורך חודשי הבידוד (וכנראה שהיו - כי היא חודשה לעונה שנייה ממש שבועות אחדים לאחר שהסתיימה), הרוויחו תוכנית עדכנית מתמיד, חכמה וקורעת באותה מידה ובעיקר - מובילה סאטירה מושחזת, גם אם זה לא תמיד נראה ככה. הגאונים הקומיים, הלא הם אותה "קבוצת הסיכון" של גידי, מוני (שעושה חיל גם ב-"היהודים באים"; אסף בייזר ונטלי מרכוס שיצרו את התוכנית ההיא, הפציעו גם כאן ככותבים ראשיים על מנת לתרום למאבק המשותף, אך תכף נגיע גם אליהם), דבל'ה, בראבא (שני האחרונים כיכבו במקביל ב-"שטוקהולם 2", עוד ממתק לא מוערך מספיק של 'כאן') וקושניר הינוקא - הראו לקבוצות הומור וסאטירה יותר פופולריות ועדכניות מהן איך עושים קומדיה - מאולתרת אך מהוקצעת, נשכנית אך מרומזת, מלאת היגיון אך שופעת בנונסנס. דמויות חדשות שנוצרו בעונה הזו (איפה יוני אמן הוואטסה איפה) והשירים שביצעה החבורה כל שבוע רק חיזקה את העובדה ש-"זהו זה" כאן להישאר.. לפחות כל עוד המסיכות איתנו. ומי שלא מעוניין - שלא יתערב ולא יתקרב.

3. "תרגיע" ("Curb Your Enthusiasm") - בשנת 2020, לא נשארו הרבה תוצרים בני 20 שנה שעדיין רצים, וגם אלו שכן - כנראה בטל קורבנם מזמן. "תרגיע" היא אירוע יוצא דופן. 

המיזנטרופ החביב על כולנו, לארי דיוויד, חוזר להתעסק בדברים הכי טיפשיים ביקום אבל מצליח לעשות מהם מהומה כל פעם מחדש. גם אם הוא כמובן לא אותו דבר שהיה לפני 20 שנה ובימי הפריים טיים של "סיינפלד", וכן - חלק מקאסט התוכנית כבר לא איתנו (בוב איינשטיין המנוח, הלא הוא מרטי פנקהאוזר הצרוד תמידית) - אבל דיוויד מתעלה על עצמו ומביא סיפור מקשר בין כל שאר ההיתקלויות השבועיות בתוכנית - הקמת בית קפה מתחרה לעסק שכן, כנקמה לאחר שזה לא הרשים אותו ברמת השירות (מעכשיו כל פעם שאתם בארומה והקפה לא חם מספיק - פשוט תכניסו את האף שלכם לכוס בשביל להוכיח את זה בקבלה). הרישומים החברתיים שעורכת התוכנית הזו במשך כל כך הרבה זמן מעולם לא היו כה רלוונטיים - דווקא בתקופה של ריחוק חברתי, נדמה שהלארי דיויד הפנימי שלנו יוצא יותר ויותר. כך "תרגיע" היא ההתגלמות המושלמת של שנת 2020 בטלוויזיה - מלאה אנשים מעצבנים ומתעצבנים, אירועים חברתיים מביכים שקשה להוריד מהם את העיניים ואירוניה שחוגגת תמיד. Pretty... pretty... pretty good. 

2. "היהודים באים" - אם תוכנית הסאטירה שלך עדיין מרגיזה חברי כנסת והוגי דעות מטעם עצמם יותר מחמש שנים אחרי שהיא עלתה, סימן שאתה בכיוון הנכון. זה המקרה עם "היהודים באים": גם בעונתה הרביעית, היא לא רק אחת התוכניות הקומיות הכי טובות בזמן האחרון - היא אחת התוכניות החשובות ביותר שנראו כאן במאה הנוכחית. אולי זה בגלל של"יהודים" חשוב להבהיר שסאטירה באה ממקום אמיתי, נוגעת בפצע חשוף וכואב, וצפייה בה לא רק אמורה לשעשע אותך ולספק לך אסקפיזם, אלא גם לגרום לך להרהר במה שאתה יודע, לכעוס, להתעצבן - לפעול; אולי זה בגלל שהתוכנית לא פוסחת על כל חלקה קדושה בהיסטוריה היהודית - משחר היווסדה ועד היום - ומתעקשת להראות את כל חוליה ובעיותיה, למרות שהדבר כל כך לא ברור בהווי השמרני הכל כך של ישראל; ואולי זה הקאסט המרשים והמגוון - לדוגמה, אסכולה ישנה וטובה (מוני מושונוב) מול תוצר ברור של העשור הנוכחי (יניב ביטון) - שמעלה אותה רמה אחת מעל כולם, אך אין לדעת. מה שכן ניתן לדעת בבטחה - "היהודים באים" - גם בהתחדשות הקומית הבאה עלינו לטובה בזמן האחרון (מטייכר וזרחוביץ' ועד "זאת וזאתי") - היא ציון דרך משמעותי בטלוויזיה הישראלית. 

1. "קופה ראשית" - המאבק בין "היהודים באים" לבחירה הראשונה שלי היה עקוב מדם, אך אין יצירה יותר מהפכנית אך כה ממכרת מאשר קופה ראשית ב- 2020, וספק אם תהיה כזו עד תום השנה. האם זה הסיטקום העברי המוצלח הראשון? לא, רבים ממנו פיצחו את הקוד לפני שנים רבות (לדוגמה, "החיים זה לא הכל", "הפיג'מות"), אך זהו הסיטקום העברי הראשון שלא מרגיש עברי כלל. לנסח את זה במילים אחרות, זוהי התוכנית הכי בינלאומית וראויית בינג' שנראתה על המסך הישראלי מאז הקמתו. סוחפת מתחילתה ועד סופה, עם פאנצ'ים מורווחים ומתוזמנים, עלילות מופרכות אך כה ניתנות להזדהות - פני דרך, "המשרד". ועם זאת, היא מאוד נטועה בהוויה הישראלית, ובכך היא עושה שינוי אמיתי בנוף הטלוויזיוני - לא עוד בדיחות עדתיות עבשות שפג תוקפן בסרטי בורקס מלפני 50 שנה, לא עוד אותה החלוקה הדיכוטומית ל-"האשכנזי החכם והקר", "המזרחי הטיפש וטוב הלב", לא עוד ניסיונות התחנפות לצופים וניסיון להישאר רלוונטיים על חשבון איכות - לא. "קופה ראשית" מלגלגת על כולם במידה שווה, יוצרת דמויות בלתי נשכחות בזכות ליהוק מדהים ואפיון מוצלח (זה חדש!), מחברת את כל קצוות האוכלוסיה כי היא יודעת מה קורץ לכל אחד ואחד מאיתנו - לב פועם. ל-"קופה ראשית" יש אחד כזה. 

*ראויים לציון: "שטוקהולם 2", הדרמה הקומית מבית "כאן" שמתעסקת בנושאים כבדי משקל בצורה כה מלבבת גם בעונתה השנייה; "תוצרת בית" ("Homemade", שתוכלו לקרוא את הביקורת המלאה שלי עליה כאן) ו-"מועדון בפריז" ("The Eddy"), שאומנם היו שק מעורב מבחינת איכות, אך העזו ללכת למחוזות יותר אקספירמנטליים בגוף כה גדול ופופולארי כמו "נטפליקס". כמו כן, פסלתי סדרות שהסתיימו ממש בימים הראשונים של השנה, או אלו שעדיין רצות ולא סיימו לפחות עונה אחת במהלכה ( בשונה מ-"זהו זה") - לכן, לא מצאתם כאן - למרות איכותם - את "זאת וזאתי", "Muppets Now" ועוד רבים וטובים שבדרך. 

שירים - Top 5: 

5. "19.10", צ'יילדיש גמבינו - קחו את המאבק הפוליטי העיקש של מרווין גיי, את ה-Soul הצורח של ג'יימס בראון, את הפאנק המתגלגל של פרינס, תכניסו למיקסר עם קצת ראפ, ותקבלו את צ'יילדיש גמבינו - הלא הוא השחקן, הקומיקאי, הכותב, הבמאי והראפר האמריקאי דונלד גלובר. גלובר הוכיח את עצמו גם בעולם המוזיקה עם להיטים כמו "Redbone" ו-"This Is America" (שנשמע רלוונטי מתמיד בחודשים אלו), ולפני כמה חודשים החליט להעלות בהפתעה את אלבומו הרביעי בלופ למשך 12 שעות, עד שזה ירד לחלוטין, ויצא בצורה רשמית שבוע לאחר מכן תחת השם "3.15.20." - ע"ש התאריך בו יצא (גלובר החליט גם לקרוא כמעט לכל הרצועות שכתב על שם הדקות בהן מופיעות באלבום). למרות הופעות אורח מצד אמנים כמו אריאנה גרנדה והמלחין/מפיק לודוויג גורנסון ("הפנתר השחור", "המנדלוריאן"), היצירה הכי טובה מהאלבום לדעתי היא ללא ספק "19.10", עם קול, בס וסינת'ייזר שנשמעים כי נלקחו הישר מארכיון האמן הסגול ממיניאפוליס. אל תפסיק להפתיע, צ'יילדיש גמבינו. 

4. "Cool"/ "Pretty Please", דואה ליפה - סצנת הפופ ב-2020 היא לא מה שתקראו "מקורית" - בלדות גיטרה מתוקתקות ומתקתקות לשיר ליד המדורה; טראפ מיוזיק ממוחזר; שירי דיכי ועצב רק באנגלית - רק במקום אבי ביטר, ילדה עם שיער כחול; וקיטש. דואה ליפה היא אמנם כבר פרסונה נון גרטה במחוזותינו (וחבל), אבל זה לא גורע ממעמדה בתור גואלת הפופ העולמי של העשור החדש. עם קול מחוספס ומנוסה, חיבה ליצירתיות והיכולת לחדש - ליפה מנסה ומצליחה באלבומה השני "Future Nostalgia" למצוא מקום לדיסקו בעשור השלישי של המאה ה-21. עם מחוות ברורות ללהיטים מרקידים משנות ה-70 עד תחילת ה-2000 (הזמרת הבריטית ממוצא אלבני נעזרה במפיקי על כמו נייל רודג'רס, מארק רונסון ופארל וויליאמס -בין היתר - בהכנתה להקלטת האלבום), נגיעות בז'אנרים פחות ידועים כמו Eurodance ו-Italo Disco והשפעות שמתחילות ב-בלונדי ומסתיימות בפינק, ליפה מזכירה לכולם מהי המטרה האמיתית של פופ: לשמח - איזה תקופה יותר מתאימה לכך מזו שאנו חיים בה? 

שני שירים שמזקקים את אווירת מועדון הריקודים שמציגה ליפה באלבום בצורה הטובה ביותר הם "Pretty Please" - בו הבס מתגלגל, נתקע לך בראש ומחזיר אותך היישר לימיה הזוהרים של להקת "Chic" - ו-"Cool" - שיר סינת'פופ קלאסי, שבשמחה היה יכול לצאת ב-83' ולהיות להיט גדול. תביאו אותה לארץ.

3. "Witness 4 the Prosecution"/"Cosmic Day", פרינס - את חודשי הבידוד העבירו אמנים ותיקים - אלו שבין החיים ואלו שאינם - בהוצאות גרסאות מחודשות (Remaster) לאלבומי עבר ידועים מהקטלוג שלהם, או להופעות חיות זכורות: פול מקרטני ביקר שוב אצל אלבום הסולו הראשון שלו, "McCartney" -לו חגג 50 שנה במאי - ובימים אלו חזר לאלבום המופת שלו מ-97', "Flaming Pie"; הרולינג סטונס נברו בארכיון וחזרו לאלבומם מ-73'-"Goats Head Soup" (תכף גם נחזור אליהם) ואילו דיוויד בואי - מנוחתו עדן - חזר לאמצע שנות ה-90 עם אלבומי ההופעות החיות "?Is It Any Wonder" ו- "Ouvrez Le Chien", אז חגג יום הולדת חמישים והשיק פרסונה חדשה עם אלבומו "Earthling". עזבונו של פרינס, לעומת זאת, החליט לחזור למה שרבים עדיין מגדירים כ-"מגנום אופוס" של האמן, האלבום הכפול מ-1987 - "Sign o' the Times". לצד חשיפת גרסאות דמו לרבים משירי האלבום - כדוגמת "I Could Never Take the Place of Your Man", שגרסת הדמו לו מ-1979 נשמעת כשיר ניו וויב לחלוטין (כיוון מפתיע מצד פרינס)- הגרסה המחודשת והרחבה של האלבום כוללת גם שירים שלא שוחררו עד עתה, כמו "Witness 4 the Prosecution", שמרגיש כמו ג'אם פאנק ובלוז אחד לא נפסק, ו-"Cosmic Day" - שיר שנשמע כאילו תוכנן להיות הלהיט הבא של להקת ה-"באנגלס" (פרינס כתב ללהקת הבנות את להיטם הגדול הראשון, "Manic Monday"), מושפע מצלילי המזרח (וגם מריף הפתיחה בשירו של ג'ורג' האריסון, "What Is Life") ומושר בקולו הנשי של פרינס, לו העניק את הכינוי "קמיל" בתקופה זו. כפי שניתן לראות בבחירות הקודמות שלי ברשימה - גם 4 שנים לאחר מותו בטרם עת, רוחו של הגאון המוזיקלי הזה עדיין מאוד חיה במוזיקה העכשווית. 

2. "Hate For Sale", הפרנטדרס - אין רשימה אחת של להיטי אייטיז שמכבדת את עצמה בלי לפחות להזכיר אחד משיריה של להקת "הפרטנדרס" הבריטית. הפרטנדרס ידעו לא מעט תהפוכות לאורך 40 השנים שעברו מאז צאת אלבומם הראשון- כמו לדוגמה, מותם המפתיע ממנת יתר של גיטריסט ובסיסט הלהקה בשיא הצלחתם - אך הם גם תמיד ידעו ליצור רוק, גם כשזה לא היה פופולרי. את הכישרון הזה הם מראים גם באלבומם האחרון, שיצא לפני פחות מחודש, "Hate For Sale". עם חזרתו לליינאפ הלהקה של מרטין צ'יימברס, החבר היחיד (חוץ מכריסי היינד) מהליינאפ המקורי שנותר בחיים - היינד וחבורתה מוציאים אלבום עם 10 רצועות שהיו יכולות להיות כל אחת מהן סינגל מצליח. בין השירים המובילים באלבום ניתן למצוא את "The Buzz", שלוקח יותר את הזמן ומזכיר במעט את שירם "I'll Stand By you" מראשית שנות ה-90; "You Can't Hurt a Fool", ג'אם R&B סוחף; ו -"Didn't Want to Be This Lonely" ושיר הנושא, שאומנם נשמעים נורא פרטנדרס קלאסיים -הראשון Rockabilly נוסח "Brass in Pocket", ואילו השני פאנק מעולה - אבל לא יכולים להיות יותר רלוונטים ל-2020 - בדידות ותרעומת פוליטית מצד האזרחים לא זרים לנו, במיוחד בחודשים האחרונים. הפרטנדרס כאן כדי להזכיר לנו שמוזיקה טובה גורמת לנו לא רק לנחמה, אלא גם לפעולה. 

1. "Living In A Ghost Town", הרולינג סטונס - לא, זה לא השיר של The Specials מראשית שנות ה-80  - זה השיר החדש של להקה די אנונימית בשם "הרולינג סטונס", וזה שלחלוטין יהיה הכי מזוהה עם השנה הארורה הזו בעשורים שיבואו עלינו לטובה. אז איך להקה, שקיימת משנת 1962, עברה אינספור חילופי ליינאפים, פשיטות סמים, משברים וכוללת חברים בעלי סכום גילאים משותף של מעל ל-300 יצרה להיט כה רלוונטי, כה טמוע בזמן אבל כה על זמני? טוב, אלה הסטונס, למה ציפיתם? 

"Criss Cross" ו -"Scarlet" (עם ג'ימי פייג' על הגיטרה) - שירים שנחשפו השנה לראשונה מאז הקלטתם במהלך ההקלטות לאלבום "Goats Head Soup" לפני יותר מ-45 שנה - והופעתם הביתית של חברי הלהקה עם ההמנון האלמותי "You Can't Always Get What You Want" באירוע ה-"Global Citizen" רק הגדילו את ההייפ המתמשך סביב הסטונס מזה 58 שנות פעילות, ונתנו את החותמת הסופית לפיה הרוק לא מת - הוא רק יוצא לטיולים עם המועדון לפעמים ;).

*ראויים לציון: בגזרתנו - גיא מזיג עם "כמה אני אוהב אותך" ועדן אלנה עם שיר האירוויזיון ללא האירוויזיון, "Feker Libi" שניסו לתת ל-"חופשת הקיץ" הארוכה מידי הזו קצת יותר משמעות. 

זהו! סיכום היותר-ממחצית-שנה הספונטני שלי הסתיים, ואיתו מגיעות הדעות שלכם/ן - סרט/סדרה/ שיר מעולה שפספסתי בחצי השנה שעברה? עדיין בברוגז עם דואה ליפה? אתם/ן במקרה יוני אמן הוואטסה? הגיבו למטה!!

 "כאן" ;Photos - credit: HBO; Netflix; WB; Disney/Pixar