ניילס ושרה הם שני זרים בשנות ה-30 לחייהם הנפגשים בחתונה בפאלם ספרינגס, קליפורניה. שרה היא אחותה הממורמרת של הכלה המאושרת, וניילס הוא בן הזוג המביך והמאושר מידי של השושבינה. רצה הגורל והם מתחברים, אך הוא גם קבע גם שהם יצטרכו לחיות את אותו יום ההיכרות המאושר לנצח נצחים. עכשיו עליהם להחליט - האם לחיות תמיד לבד או לנצח ביחד?
אם התקציר הזה נשמע לכם מוכר, זה משום שמדובר בעלילת הסרט "פאלם ספרינגס" ("Palm Springs"), קומדיה רומנטית/מד"ב/טירוף מוחלט, שהוקרנה ראשית בפסטיבל סאנדנס השנה (כשעוד ידענו שיש דבר כזה שנקרא "פסטיבלי סרטים") ועלתה לבסוף לרשת הסטרימינג "הולו" ב-10 ליולי, כשהיא שוברת שיאי צפייה בפלטפורמה, זוכה לביקורות משבחות מקיר לקיר ולציון של 94% ב- "Rotten Tomatoes", מדד האיכות הרשמי בימינו אנו בעיני רבים (מידי, אבל זה לדיון אחר). אני כאן כדי להגיד לכם - כל אחת מההצלחות האלה מוצדקת.
קודם כל, בואו נדבר על הציוות המושלם שעושה את הסרט הזה - אנדי סמברג ("ברוקלין 99"; סמברג גם הפיק את הסרט עם הלהקה/מופע קומי הותיק שלו "The Lonely Island") וכריסטין מילוטי ("איך פגשתי את אמא", "מראה שחורה", הפקת התיאטרון "לזרוס"). סמברג הוא באגס באני בעולם האמיתי - זריז, מחוכם אך חסר עכבות, ומילוטי פעורת העיניים עוד עלולה להיות כוכבת ה Rom-Com הבאה - היא מצליחה להיות צינית וטיפל'ה ניהליסטית ובמקביל להעביר את תחושת האהבה האמיתית הראשונה כראוי. וזה מוביל אותי לעניין הבא - הגבול הדק בין קומדיה חסרת מעצורים (והיא כן, לא זכורים לי סרטים רבים אחרים בתקופה האחרונה שליטרלי צחקתי בהם בקול רם) לבין סיפור עם השלכות אמיתיות, כזה שגורם לצופים לצאת מאולם הקולנוע (בעולם נורמלי) בסיומו עם שאלות קיומיות אמיתיות. נכון, קצב הבדיחות כאן הוא היסטרי - וזה דבר טוב כמובן, כיוון שכל בדיחה נטועה כה ברגע שלספיילר אותה לא יעשה איתה צדק (האלתורים החוזרים והנשנים בין צמד הכוכבים ומיקום האירוע בחתונה ניו אייג'ית אמריקאית להפליא מספק כר עצום של אפשרויות, שכמעט רובן מנוצלות עד תום) - אך מתחת לכל ההומור והשמחה, צפה תחושת דיכאון ומאיסה מסוימת באותה המציאות שהגיבורים חווים - לא, לא המציאות שחוזרת שוב ושוב, אלא העולם הרגיל, הכפוי ברוטינה. סמברג עושה כאן את המעבר המוצלח מקומדיה מסחררת לרגשות עמוקים יותר, אותו מעבר שרבים מהקולגות שלו למקצוע לא צלחו (דווקא בן כיתתו וחברו ל-"SNL", ביל היידר, עשה זאת בצורה כמעט מושלמת עם "בארי" ב-HBO), ומוכיח - כפי שעשה ב- "סלסט וג'סי לנצח" ("Celeste And Jesse Forever") הלא מוערך דיו - שמתחת לכל ליצן חצר ישנו אדם די שבור ומבולבל.
אם עד כה לא עלתה לכם בראש השאלה "רגע, זה לא פשוט Groundhog Day (או "לקום אתמול בבוקר", איך שתרצו)?", כדאי שתעברו שוב על הפילמוגרפיה של ביל מאריי (דבר שכל אדם צריך לעשות לפחות פעם בחייו, ולא - חייו חסרי משמעות), ואם כן - תדעו שאתם צודקים, אבל לא ממש. השנים האחרונות מוצפות בסרטי ז'אנר ה-"אני חי את אותו היום בלופ" - מאימה ("מז"ל טוב"), למד"ב ("Edge of Tomorrow") ועד קומדיה שחורה ("בובה רוסית" של נטפליקס - אחת הסדרות האהובות עליי ביותר בשנים האחרונות), אך אם נישאר דקה סביב חוקי הז'אנר - "פאלם ספרינגס" כמעט ולא מתעניינת בהם. למה הלופ מתרחש? לא ברור - המידע המירבי שניתן הוא נטו מדעי (מוסבר ע"י פרופסור אמיתי לפיזיקת הקוואנטים בשם קליפורד וי ג'ונסון, שהוא במקרה גם יועץ מספר שנים לסרטים הוליוודים על הפסיאודו-מדע שלהם), ואין כאן שינוי של אורחות חיי הגיבורים כדי לשנות את הלולאה (למרות שהם שוקלים זאת לרגע, כדאחקה); אין כאן אדם יחיד הניצב מול הלופ, אלא שניים (ואפילו יותר, אני לא אספיילר), כאשר ניילס פותח את הסרט כבר בלופ, ללא ידיעתו (או ידיעתנו) איך הגיע לשם וכמה זמן, ושרה הופכת בעל כורחה לגיבורת הסרט - המצטרפת למצב הקיים (בדומה ל-"בובה רוסית", שאגב גם העמידה דמות צינית למדי מול תהיות קיומיות). כסרט "לופ", "פאלם ספרינגס" מתעניין לשאול שאלה אחת - מה אם היום שאנו חיים שוב ושוב הוא המצב אליו אנחנו שואפים, והיציאה אל העולם האמיתי היא החשש הגדול ביותר שלנו?
בהנחה זו, ניתן לראות את סרטי החזרה בזמן, או אלו העוסקים בהשלכות הזמן, כקולו של דור או של תקופה: בעוד שהמטרה, לדוגמה, של "בחזרה לעתיד" היא שימור הסטטוס קוו, ואף שיפורו (חזרה לבית הישן והמוכר) כיוון שתחושה זו ליוותה את שנות השמונים היותר שמרניות ונתנה ביטוי לדור שאהב (לרוב) את אורחות חייו (כנ"ל לגבי Groundhog Day) - הגל המחודש של סרטי הלופ, ובראשם "פאלם ספרינגס", מנסה ומצליח לתאר את הדאגות והתחושות של דור המיליניאלים, אותו דור ה-Y: חיי השגרה הם בשבילם רוטינה שוחקת, כזו שהם לא מצליחים ולא מעוניינים למצוא את עצמם בה ורגשותיהם יותר מורכבים מאלו שהחברה מצפה מהם שיחזיקו. הלופ נותן להם למעשה את השחרור, את היכולת להיות אותו הלא-יוצלח לעד, ללא השלכות - חיוביות או שליליות - או ציפיות חיצוניות המחזיקות אותן במקום. אם כך, ניילס הוא לא מרטי מקפליי - הוא מעוניין "שירדו ממנו".
כמו כן, הקאסט התומך - ג'יי קיי סימונס (שתמיד די משחק את אותה הדמות, אבל תמיד בהצלחה יתרה), פיטר גלאגר ("חוק וסדר", בתפקיד קומי לא צפוי), מרדית' הגנר (בתור החברה הבלתי נסבלת של ניילס) וקמילה מנדס (ורוניקה ב-"ריברדייל") - מספק את הסחורה: מניע את העלילה אבל לא גונב את הפוקוס מהכימיה הראשית; הבחירות המוזיקליות הלא צפויות (מתי פעם אחרונה שמעתם את דמיס רוסוס בסרט מיינסטרים?) והכיוונים הלא צפויים של העלילה הופכים את הסרט הזה מבידור חביב לאחד הטובים של השנה. העובדה שרובנו ככולנו חיינו את אותו היום שוב ושוב בחצי השנה האחרונה הופכת את הסרט לנגיש עוד יותר לקהל הרחב, אפילו אם בעל כורחו.
בשורה התחתונה - אם היו בתי קולנוע פעילים כרגע, זה היה סרט שצריך להזמין אליו כרטיסים מראש.
Photos - credit: Hulu
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה