נגמר באחת: "אני, כריסטיאנה פ."

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. הראשון שיזכה לכבוד זה הוא "אני, כריסטיאנה פ." (".Christiane F") מ-1981, שפתח את אותו עשור צבעוני וקאמפי באווירה קודרת במיוחד. 

כריסטיאנה (נטיה ברונקהורסט) היא נערה צעירה בת 13 בברלין של שנות ה-70. היא מתגוררת עם אמה, אחותה הקטנה, החתול פיטי ואוסף תקליטי דיויד בואי שלה. אך כשאמה מבלה יותר זמן עם בן זוגה החדש ואחותה עוברת לביתו של אביה המתעלל, כריסטיאנה נחשפת לצד האפל יותר של העיר - אותו מתווך לה נער צעיר ויפה תואר בשם דטלב (תומאס האושטיין). במהרה, היא ודטלב נחשפים למערבולת חושים של התמכרויות, אלכוהול, עוני, כסף, מין וזנות, והמסוכן מכולם - ה-H, ההרואין. "אני, כריסטיאנה פ." מבוסס על רשמיה של כריסטיאנה פ. האמיתית, כריסטיאנה פלשרינו, שעובדו ראשית ע"י צמד העיתונאים קאי הרמן והורסט רייאק לרב מכר ביוגרפי ב-1979, "Wir Kinder vom Bahnhof Zoo" ("אנחנו הילדים מתחנת הרכבת של גן החיות", בתרגום חופשי). כוכב התהילה של פלשרינו האומללה נסק במהירות והיא הפכה בעל כורחה ל-"מלכת המסוממים". באותה המידה, גם הסרט המחתרתי הפך לסרט הגרמני המרוויח ביותר באותה התקופה,לזוכה שני פרסים נוצצים - פרס "מסך הזהב" הגרמני ופרס פסטיבל הסרטים הבינלאומי במונטריאול לסרט הפופולרי ביותר - ולאורך השנים גם לתופעת קאלט, שהשפעותיה נלמדות ונחקרות עד עצם היום הזה. עדיין, קשה להאמין איך דבר כזה קרה.

גם 40 שנה אחרי צאתו, להגיד ש-"אני, כריסטיאנה פ." הוא אינו סרט קל לצפייה זהו אנדרסטיימנט. בין אם מדובר בהצגת ילדים צעירים מתקיימים על מזרקי הירואין על בסיס יום-יומי, מראים סימני גמילה, מקיאים, מדרדרים למכירת גופם לזנות עבור כסף למ-"מנה" הבאה, מוטלים מתים על רצפות דירתם המעופשת בעקבות מנת יתר וכו' - הצופה הממוצע יזוז באי נוחות בכיסאו לפחות פעם אחת במהלך הסרט. אפילו על הבסיס השטחי או האיסטניסטי ביותר - צפייה בילדים בני 13-14 מחליפים ביניהם מחטים זבי דם ומרוקנים אותם בשירותים הציבוריים בתחנת הרכבת התחתית תשאר איתך לא מעט זמן, במיוחד בתקופת קורונה או אפילו "פוסט" איידס. גם במישור הפרקטי, הסרט חוטא לא מעט עיגול פינות, במיוחד כשהסרט רץ במעגלים כל הזמן - כך לדוגמה, הצופה לא ירגיש ממש עצב או הזדהות עם גיבורתינו כריסטיאנה כשהיא נחרדת לגלות שכמה מחבריה נפלו חללים למגפת ההירואין - חללים שאולי הוכרו לנו רק כמה סצינות לפני, ועוד כלל לא ניתנה לנו ההזדמנות לגבש דעה עליהם. נשים בצד גם את הפקת הגרילה - שתסביר אודיו שלא תואם לתמונה ודיבוב של חלק מהדמויות - אבל כשכוכבתו האמיתית, כריסטיאנה פ. עצמה, טענה לימים שהיא לא מחבבת ממש את הסרט כי הוא "לא מתאר ממש את צורת התבגרותה וחוסר האכפתיות מצד הוריה", יש מקום לפקפוק במטרתו.

עם זאת, ניתן ורצוי להסתכל על הסרט גם מן הצד השני - החשיבות העצומה שלו, שעדיין מהדהדת עד עצם היום הזה. עד סיפורה של כריסטיאנה פרץ לתודעת העם הגרמני ולעולם כולו, התמכרויות כבדות לסמים וחיי "עליבות" אורבנית היו נחלתם בעיקר של אנשים מבוגרים בתרבות הפופולרית - מ-"Easy Rider" ועד שירי ה-"וולווט אנדרגראונד", נוער ובטח שילדים לא הוזכרו כלל כחלק מ-"הפנדמיה". כך, כשהספר - ובעקבותיו גם הסרט - יצאו, הקהל נחרד מהמראות שנגלו מול עיניו, אך גם נחרד מעצם המחשבה שזו היא המציאות שמתרחשת ממש מתחת לעינו הבוחנת, בצדדים הפחות נעימים של העיר. העובדה ששני השחקנים הצעירים המשחקים את הדמויות הראשיות - נטיה ברונקהורסט ככריסטיאנה ו-תומאס האושטיין כדטלב - לוהקו בגילאים התואמים את דמויותיהם ומאותם האיזורים שבהם הסרט מתרחש (ברונקהורסט, שממשיכה בקריירת המשחק עד היום, לוהקה כשצוות הסרט הגיע לבית ספרה בעיר, ואילו האושטיין לוהק כאשר נצפה בסביבת מועדון ה-"SOUND", שלו חלק מרכזי בסרט) הבהירה לקהל שאותם הילדים על המסך שממעשיהם הוא נגעל יכולים להיות באותה המידה ילדיו שלו. במאי הסרט, אולי אדל, אמנם עשה את עבודתו במעט אוזלת יד אך הוא בהחלט ידע מה הוא עושה: הוא "ליהק" את המסוממים ונערי/נערות הליווי של תחנת גן החיות הנודעת לשמצה כניצבים בסצנות המתרחשות שם, עד שהאושטיין העיד שנים רבות לאחר מכן כי היה מבועת מהימצאותם של אנשים אלו במהלך צילום הסצנות, אך הצליח להעתיק מהתנהגותם שלהם לתצוגת המשחק שלו; הוא השתמש בצילום קלאסטרופובי ומעבר בין שני מיקומים די קבועים - המועדון והתחנה - כדי להמחיש את הלופ הבלתי נשלט בהתמכרות; הוא הצליח להשיג את הסכמת הוריהם של השחקנים הצעירים -שכמעט אף אחד מהם לא עלה על גיל 16 - על השתתפותם בסצינות מעוררות חלחלה לעיתים - דבר שלחלוטין לא יכל לקרות היום - הכל במטרה אחת, שלמעשה הצליחה: לעשות את תשדיר ה-"אל-סם" הגדול ביותר, הרבה לפני ש-"רקוויאם לחלום" האימתני ו-"אופוריה" הנוצץ חדרו לתרבות הפופולרית.

אין פלא אם כך, שמתמודד ידוע עם התמכרות לסמים, דיויד בואי המנוח, הלחין את פסקול הסרט (יחד עם המלחין הגרמני יורגן קניפר), העניק לו את מיטב שיריו מטרילוגיית האלבומים המשובחים הנושאת את שם העיר המככבת בפרוייקט, "טרילוגיית ברלין" ("Low", "'Heroes'", "Lodger"), והאלבום הקודם להם -"Station to Station", ואף מופיע בסרט בתפקיד "עצמו" - בהופעה אליה מגיעה מעריצתו הגדולה כריסטיאנה וחווה לאחר מכן את הזרקת ההירואין הראשונה שלה. למרות שההופעה המתועדת בסרט צולמה כלל בניו-יורק, כשבואי קידם את אלבומו "(Scary Monsters (and Super Creeps" והשתתף מידי שבוע במחזה "איש הפיל" בברודווי (רק ברונקהורסט וכמה צוותי צילום נכחו בהופעה זו, כאשר תיעוד הקהל הרועם נלקח כלל מהופעה של להקת AC\DC), כריסטיאנה פ. עצמה אכן חוותה את הזרקתה הראשונה בקונצרט של בואי, כשהיה עמוק בתוך פאזת "הדוכס הרזה הלבן" שלו. אותה פאזה משמשת כמעין עלילה שנייה בסרט, כאשר המוזיקה שמלווה אותו - במיוחד מ-"Station to Station"- מזכירה את בריחתו של בואי עצמו מהתהילה והלחצים אל סחרור של טירוף, התמכרות ואמונות הרסניות (עוד על תקופה זו תוכלו לקרוא בביקורת שלי כאן על הסרט "האיש שנפל מכוכב אחר"), אותה בריחה שכריסטיאנה פ. נמצאת בעיצומה. כך, הצלילים מקפיאי הדם של "Warszawa", שנוצרו לאחר שבואי "התנקה" ועבר לצד המואר יותר של ברלין, או השורה "זה לא תופעות הלוואי של הקוקאין, אני חושב שזו אהבה" מאותו שיר הנושא של אלבומו המכונן - עוזרת לנו להבין שהתמכרות היא לא התמכרות לשמה, אלא ניסיון הימלטות מכאב רב עוצמה.

לסיכום, "אני, כריסטיאנה פ." אינה חוויה שאשכח בקרוב - אבל ככל הנראה, זהו סוד "קסמה": כבר אז, בשנות ה-80, זעקתם של עשרות נערים ונערות בסיכון נשמעה, הספר והסרט הוכנסו לתוכנית הלימודים הגרמנית, והמשימה כמעט הושלמה - נכון, ה-"הירואין שיק" חזר לאופנה לא מעט פעמים, ובמיוחד בשנות ה-90 (דווקא קמפיין של "גוצ'י" מלפני חמש שנים שחזר לאותה סצנה בריחה מפורסמת ב-"אירופה סנטר" ספג ביקורות לא מועטות על ניסיון הגלוריפקציה לסיפור), אך "כריסטיאנה פ." עדיין עשתה את שלה, גם 40 שנה אחרי.