נגמר באחת: "הקרנבל הגדול"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. השני בסדרה הוא "הקרנבל הגדול" ("The Big Carnival"/"Ace in the Hole"), שמסריו החתרניים משדרים יותר 2021 ופחות 1951. 

"חדשות רעות מוכרות הכי טוב. כי חדשות טובות הן לא חדשות". את המשפט הציני הזה לא אמר רופרט מרדוק, טאקר קרלסון או בועז ביסמוט. את המשפט הזה אמר קירק דאגלס בדמות העיתונאי חסר המעצורים וחדור המטרה צ'אק טייטום ב-"הקרנבל הגדול", סרטו של הבמאי/תסריטאי האייקוני בילי וויילדר מ-1951. טייטום הוא עיתונאי משופשף שמחכה לפריצה הגדולה, או יותר נכון לסיפור הגדול, אך נתקע שוב ושוב במערכות עיתון קטנות וצנועות. בעודו מפלס את דרכו באחת כזו - "Albuquerque Sun-Bulletin" - הוא פוגש במכרה הזהב שכה ציפה לו - אדם פשוט (ריצ'רד בנדיקט) בעיירה שכוחת-אל נקבר בתוך מערה לאחר שמצא פריטים אינדיאניים קדומים, ואשתו (ג'אן סטרלינג) ואביו הזקן (ג'ון ברקס) עומדים מודאגים בפתחה ומתפללים לעזרה. עיניו של טייטום בוהקות, והוא מתחיל לרקום את הסיפור הגדול, ללא בחילה באמצעים - אליו הוא קושר את הצלם הצעיר שנשלח איתו למשימה (רוברט ארתור), את שריף העיירה המושחת (ריי טיל), את אשת הפצוע, שלה כוונות נסתרות, ועשרות אלפי עוברי אורח תמימים שמצטרפים ל-ליטרלי הקרקס התקשורתי שיצר. 

למרות שנחשב כבר אז ל-"Auteur" אמיתי, "הקרנבל הגדול" לא הייתה ביקור בקרקס עבור בילי וויילדר, אלא יותר רכבת הרים (אבל פשוט ברצינות). רענן אחר להיטו העצום - מסחרית וביקורתית (זכה בשלושה פרסי אוסקר מתוך 11 מועמדויות) "שדרות סאנסט", וויילדר החליט לקחת צ'אנס ענק, להיפרד משותפו הותיק לכתיבה צ'ארלס בראקט (שכתב איתו להיטים כמו "סאנסט" ו-"סוף השבוע האבוד") ולהפיק, לביים ולכתוב בעצמו סאטירה נשכנית על התקשורת והדמוקרטיה האמריקאית, בתקופה שאלו היו בשיאי הפופולריות שלהן. הדרך לשם והתוצאה היו נשכניות לא פחות עבור הבמאי - עם הפקה עתירת תקציב (1,821,052 דולר!), שכללה את הסט הגדול ביותר שהורכב עד אז לסרט לא-מלחמתי; התערבות האולפן "פאראמאונט" ברגע האחרון ושינוי השם ללא ידיעת וויילדר ל-"The Big Carnival" (רק עשורים לאחר מכן, שהגיע להוצאה ביתית, חזר הסרט לשמו המקורי); תביעה שריחפה מעל ראש היוצר, מתסריטאי שטען שחשב על עיבוד לסיפורו של פלויד קולינס (המקרה שעליו מבוסס סיפור הבסיס של הסרט, בו ב-1925 נתקע אדם במערה והוביל לסיקור התקשורתי הגדול ביותר דאז; קולינס אף מוזכר בידי טייטום כשזה זומם לפוצץ את הסיפור ולזכות ב-"פוליצר", כפי שניתן לעיתונאי שעשה זאת אז) כבר ב-1949, שנתיים לפני צאת הסרט; ולבסוף, הכישלון הקופתי והביקורתי (למרות זכייה בפרס ונציה ומועמדות אחת לאוסקר באותה השנה) של הסרט (הראשון בקריירה של וויילדר), עם עיתונאים שכינו אותו "מתקפה לא נדרשת על שניים מהמוסדות הטובים ביותר בדמוקרטיה האמריקאית" - הותירו את וויילדר פגוע קשות."זה כנראה פגע קרוב מידי לליבם של רבים", אמר דאגלס שנים לאחר מכן על התוצאה המאכזבת. 

 היה זה רק שנים לאחר מכן שהממסד הביקורתי והקולנועי הבין את חשיבותו הסמינלית של "הקרנבל הגדול" - מאחד מהסרטים האהובים ביותר על יוצרים כמו ספייק לי ו-וודי אלן ועד ההשראה לפרק אלמותי ב-"משפחת סימפסון" ("Radio Bart" המעולה, שהגיע "בשלמותו" ליוצר מאט גרונינג לאחר שצפה בסרט) ולסרט האנימציה הקצר המועמד לאוסקר "The Big Story" שיצרו כותבי "Spitting Image" הבריטית (סרט שקוונטין טרנטינו כה אהב עד שהוא דרש שהוא יוקרן לפני כל אחת מהקרנות סרטו החדש -"ספרות זולה"). "רק ההצלחה של 'שדרות סאנסט' אפשרו לו לעשות את הסרט הזה, שהוא שחור וקודר עבור 2007, ובוודאי שעבור 1951", אמר ספייק לי בראיון מקיף שערך עם שירות הסרטים הקלאסיים "Criterion" לפני ההוצאה המחודשת של "הקרנבל הגדול", בעודו מחזיק בגאון את כרזה חתומה לסרט שנחתמה עבורו ע"י דאגלס ו-וויילדר. אבל מה היא אותה האפלה ש-לי ועוד רבים אחרים מהללים אותה ואת עדכניותה? 

הסוד של "הקרנבל הגדול" טמון בציניות שלה וחוסר ההתפשרות שלה - על המסר, על ההומור השחור, על הסוף הכה-לא-הוליוודי - שהתבררו כחתרניים אז אבל נכונים לגמרי כיום. הרבה לפני "רשת שידור" (1976) או "חדר החדשות" (2012-2014) של אארון סורקין, וויילדר הבין שעיתונאות זה לא עסק כה רודף צדק או אמת כמו שהוא מתיימר להציג את עצמו, ובהרבה מקרים אינטרס גדול יותר עומד מאחורי מה שמדווח או איך הוא ידווח. וויילדר גם הבין שהקהל הוא לא רק צורך החדשות, הוא גם המפרנס העיקרי של המדיה, ולכן חשוב לתת לו את החדשות שהוא רוצה - לא בהכרח את מה שהוא צריך. "עניין אנושי. אתה מרים את העיתון וקורא על 84 אנשים או 284, או מיליון אנשים, כמו במגיפת הרעב הסינית. אתה קורא את זה, אבל זה לא נשאר איתך. בן אדם אחד זה אחרת, אתה רוצה לדעת הכל עליו. זה עניין אנושי", אומר טייטום בגאווה, והמוח זולג ישירות להחלטות עיתונאיות תמוהות של השנים האחרונות ממש - מהסיקור המתמשך של מתנגדי החיסונים המועטים ודעותיהם המסוכנות כשמבצע החיסונים רק גדל, כמו ההחלטה לשים בראש הכותרות את ההסכם המקוקיים עם חרטום כשאלפים מאבדים את עבודתם, כמו ההחלטה לא לקטוע נאומים שקריים של פוליטיקאים מעורערים (אתם תעשו את ההקשר) בעוד אלו העומדים מולם אינם מקבלים חשיפה כלל. השנים האחרונות, לא שנות החמישים. כך, כשאדם צופה ב-"הקרנבל הגדול" ב-2021, הוא יכול להגיד לעצמו, "זה בנטפליקס? וחבל על השחור-לבן, מאבד להם צופים". 

מה שמוביל אותי לכוכב הסרט קירק דאגלס, שנפטר בשיבה טובה בשנה שעברה בגיל 104 ונודע בשנותיו הגדולות כשחקן כריזמטי ומוביל, "ילד טוב ירושלים", אולי הכריס אוונס של זמנו - עם סרטים כמו "שבילי התהילה", "ספרטקוס" (שניהם בבימויו של סטנלי קובריק) ו-"איש צעיר עם חצוצרה". ב-"הקרנבל הגדול" הכל נמחק - הצד האפל והמכוער ביותר שדאגלס יכול להוציא יוצא ממנו. טייטום בגילומו רואה פוטנציאל באנשים, אך לא הפוטנציאל שלהם להצלחה, הפוטנציאל שלהם להפוך אותו למצליח, בכל מחיר. כך, שחיתות, כסף, הבטחות חסרות שחר, וכן - גם חיי אדם - נאבדים מול עיניו, והוא, באין מפריע, ממשיך בשלו. אך "הקרנבל הגדול" לא מציג את טייטום רק כרשע טהור, אלא כקורבן של תעשייה רודפת תהילה, כאל חיים בעלי מטרה אחת ויחידה - הכרה ציבורית. וכך, הוא נכנס למערבולת שבה הוא בטוח כי הוא מכיר כל משב רוח, אך לבסוף, הוא נשאב ונעלם לתוכה. 

לסיכום, "הקרנבל הגדול" היא יצירה שצריכה לקבל מעמד הרבה יותר גדולה ממה שהיא זוכה לו כעת - בשל התעוזה שלה, בשל החשיבות שלה בהיסטוריית הקולנוע, בשל עבודת המלאכה שהושקעה בה ובעיקר בשל הרלוונטיות שלה - כזו שרלוונטית ב-1951, ב-1971, ב-1991, ב-2021 וב-2031.