שאלו את עצמכם כמה סרטים עוסקים בחלום האמריקאי הטהור, לפיו החלכאים והנדכאים של העולם מגיעים לארץ האפשרויות הבלתי נגמרות ומגשימים את חלומם, וכמה עוסקים במציאות הפחות זוהרת, שלא כל כך קורנת למהגרי המעצמה הגדולה בעולם? כנראה שהתשובה תהיה לטובת סוג הסרטים השני. המהגרים האסייאתים לאמריקה הרגישו לא מעט מנחת זרועה של המדינה - הן בבית (מלה"ע ה-2; מלחמת קוריאה; מלחמת וייטנאם) ומבית (הפגיעה הממוסדת באזרחים אמריקאים ממוצא יפני במהלך מלחמת העולם השנייה; כינוי הגנאי והגזענות; חוסר הייצוג) - אך אלו עדיין לא מנעו ממהגרים לנסות ולהיטמע ככל האפשר, לשים את עברם מאחורה ולהתחיל מחדש. "מינארי" ("Minari"), הסרט החדש מבית חברת ההפקה העצמאית "A24"', שזכה להיכלל בעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2020 של "מכון הסרטים האמריקאי" ("American Film Institute") ולזכות בלא פחות מ-22 זכיות מתוך 44 מועמדויות לאורך השנה האחרונה (בפסטיבלים וטקסי פרסים כגון "סאנדנס", "Critics' Choice Movie Awards", ה- "Independent Spirit Awards", "SAG ועוד…), הוא ההתגלמות המושלמת של החלום האמריקאי ושברו.
כסיפורו הכמעט אוטוביוגרפי של הבמאי לי-אייזיק צ'ונג, "מינארי" מספר סיפורה של משפחת יי הקוריאנית, שעוברת באמצע שנות ה-80 ממקום מגוריה החדש-ישן בקליפורניה לחלקת אחו לא מיושבת מחוץ לכפר קטן בארקנסו, על מנת להגשים את חלום האב ג'ייקוב (סטיבן יון, מתהילת "המתים המהלכים"; "סליחה על ההפרעה"; "בעירה") להקים עסק ליבולים קוריאניים אורגינליים, שישמשו את מהגרי המדינה באיזור בבישוליהם ויגאלו אותו ואת אשתו מוניקה (האן-יה רי) מעבודה במפעל הביצים המקומי, כפי שעשו עד כה. כדי לטפל בשני ילדיהם - אן (נואל קייט-צ'ו) ודיויד (אלן קים) - וכדי להשקיט את דאגותיה של מוניקה מהסיכון הגדול שבפרידה מצורת החיים האורבנית, הזוג מביא את סון-יה (יון-יה ג'ונג), אמה של מוניקה, כדי שתגורר עמם בקרוואן הקטן, אך הסבתא לא כל כך רגילה לאורחות החיים האמריקאיות. המפגש עם סון-יה מציב את כל המשפחה, אך בעיקר את דיויד (שסובל מרשרושים בליבו) בסימן שאלה - האם ההיטמעות שווה את המאמץ המפרך או שאין אפשרות לחמוק מזהותם האמיתית?
בשונה מגל הסרטים האסייאתים-אמריקאיים האינטימיים של השנים האחרונות, כדוגמת "הפרידה" של לולו וואנג ו-"חרטות" של אלן יאנג, שדיברו על חווית הדור השני או הדור הראשון מנקודת מבט ארוכת שנים בארה"ב, צ'ונג בוחר לעסוק ברגעיו הראשונים של תהליך ההגירה, בו כל ציפיותיהם הגדולות של המהגרים מהמדינה רחבת הידיים מתנפצות אט אט, וההבנה שהחיבור למדינה - או לאדמה עצמה במקרה הזה - תלוי אולי לא רק באזרחות, אלא בעיקר בגזע ובמוצא. כך, משפחת יי מנסה ללכת שבי אחר האמונות הדתיות של תושבי המקום הפשוטים (כדוגמת הפנאט הדתי טוב הלב פול, המגולם ע"י וויל פאטון), בתקווה שאולי כך שערי שמיים יפתחו עבורם והסוד לאמריקאיות טובה תישלח אליהם, אך גם זה נראה אולי כמרדף חסר פואנטה. שיהיה ברור, צ'ונג אינו עוסק בגזענות גלויה כלפי משפחת המהגרים, אלא יותר בשאלת קבלת זהותם החדשה ולהיות "גזענים" כלפי מולדתם הקודמת (כפי שדיויד הקטן מתנכר לסבתו תחילה, כשהוא טוען כי "היא מריחה כמו קוריאה"), או להבין שאולי האזרחות האמיתית היא שמירה על זהותך האמיתית. המאבק שניתש בין שתי הגישות הללו, שמאיים לפרק את משפחת יי המגובשת, מועבר בצורה הטובה ביותר בשוני בין שני סוגי הגידולים הקוריאניים שהגיעו עם משפחת יי - הירקות שהביא עמו ג'ייקוב לרווחת שכניו בעיר הגדולה, שגידולם באדמה החדשה נתקל בקשיים רבים (התייבשות מהירה לדוגמה), מול הצמח שהעניק לסרט את שמו, המינארי, שסבתא סון-יה הבריחה איתה כשיצאה מקוריאה ושתלה כמה למרגלות הנחל הקרוב לקרוואן של המשפחה. המינארי מסוגל לצמוח בסביבת כל מאגר מים, שורשיו חזקים והוא גודל בקצב מהיר. כך, מבינה המשפחה, שאולי דווקא העמדת הפנים רק מרחיקה אותם מהחזון המוזהב: משפחה אמריקאית אמיתית.
עם זאת, דווקא המשותף בין "מינארי" לסרטי הגל האמריקאי-אסייאתי החדש הוא הדיבור הייחודי על נושאים אוניברסליים מנקודת מבט אישית. כולנו התחרטנו במידה זו אחרת על החלטות העבר, כמו פין-ג'וי, גיבור "חרטות"; כולנו תהינו באיזו דרך לבחור - בדרך המסורת המשפחתית או בדרך חינוכינו המודרנית, שייתכן ותגיד לנו כי הדרך הראשונה מעט מעוותת - כמו בילי, גיבורת "הפרידה"; וכן, גם אנחנו התביישנו פה ושם במוצאנו, כעוד ארץ של קיבוץ גלויות, עד שהבנו לסוף שהיא מרכיבה אותנו בדיוק באותה מידה כמו מורשתינו החדשה - כמו דיויד ב-"מינארי".
לסיכום, תצוגות המשחק המעולות של כל אחד מחברי אנסמבל השחקנים (יון, ג'ונג וקים בולטים במיוחד, והם אכן אלו שמקבלים עד כה את באזז הפרסים הגדול ביותר), הפסקול הענוג של אמיל מוסרי ("The Last Black Man in San Francisco") וצילומי הטבע המהממים של לאחלן מילנה ("דברים מוזרים") הופכים את מסר הקבלה העצמית של "מינארי" לאוניברסלי עוד יותר. לכן, התרעומת על ההחלטה של העמדת הסרט רק בקטגוריית הסרט הזר בטקס פרסי "גלובוס הזהב" הקרב באמתלה של "מרבית הסרט מדובר בקוריאנית" (דבר דומה קרה גם ל-"ביקור התזמורת" באוסקר, אך דווקא מהצד ההפוך) נראית תמוהה עוד יותר. הסרט עתיד לעלות לשירות ה-VOD האמריקאי בסופ"ש הקרוב - מי ייתן שמשם והלאה הוא יגיע ליותר יותר בתים בעולם, שגם יראו בו את עצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה