"אכפת לי" - זאב בעור כבשה

כשמגיעה השעה המצערת, ואנו נאלצים להפקיד את הורינו או את קרובינו המבוגרים שאינם כבר יכולים לטפל בעצמם בידיהם המסורות של מטפלים סיעודיים או בתי אבות - האם אנחנו באמת יודעים כמה אותם גורמים "מסורים" למטרה? או לאיזה מטרה? בחלל הלא נודע הזה נכנסת מרלה גרייסון (רוזמונד פייק), אפוטרופוסית מקצועית שמאוד מסורה למטרתה - אבל לא זו שאתם חושבים עליה. מתחת לחזות האדם האכפתי, האוהב, שמעוניין באמת ובתמים לדאוג לאנשים נזקקים בגיל השלישי, גרייסון היא יצור נבזי מתוקתק ומסודר, עם משרד אפוטרופוסים שלם בהובלת בת זוגתה הלוחמנית (אייזה גונזלס; "בייבי דרייבר", "הובס ושואו") ומערכת בירוקרטית מושחתת לא פחות - משופט שמעלים עין (אייזיה וויטלוק ג'וניור; "הסמויה", "הזהב של נורמן") ועד רופאה שעוברת על כל חוקי האתיקה הקיימים (אליסיה וויט;"טווין פיקס") - כדי להשתלט על נכסי הזקנים האמידים, למנוע גישה אליהם מבני משפחותיהם המודאגות ולסמן עוד וי על הקיר העצום מלא הפרצופים הכאובים במשרדה של גרייסון. כך, היא טוענת, תצליח להיות :פאקינג לביאה" בעולם של כבשים. זאת עד שמגיע הטרף המושלם לידיה - ג'ניפר פיטרסון (דיאן וויסט;"קליעים מעל ברודווי", "חנה ואחיותיה"), פנסיונרית טרייה ועשירה במיוחד, עם מוח צלול וללא קרובי משפחה נראים לעין. למרות שפיטרסון המבולבלת משתפת פעולה בעל כורחה עם תוכניותיה הזדוניות של גרייסון וצו בית המשפט שבו היא מתפארת, הזקנה החביבה מתבררת מהר מאוד כצרה צרורה עבור הגנבת הממולחת - בייחוד כשלתמונה נכנסת המאפיה הרוסית וראשה, רומאן לויניוב (פיטר דינקלג'), שחדור מטרה לא פחות ממרלה גרייסון. זהו תקציר העלילה של הלהיט החדש של נטפליקס - "אכפת לי" ("I Care a Lot"), קומדיה מותחת ושחורה משחור שהחלה את מסעה בפסטיבל הקולנוע בטורונטו (TIFF) בספטמבר האחרון, עצרה למועמדות מפתיעה עבור פייק בטקס "גלובוס הזהב" הקרב וסיימה אותו כשעלתה לנטפליקס בשישי שעבר, לקול ביקורות משבחות ואהדת הקהל (שהובילו את הסרט - למרבה ההפתעה - למקום הראשון בטבלת הכותרים הנצפים ביותר בפלטפורמה במדינות רבות בעולם וגם במדינתנו הקטנטונת. אז למה לכם צריך להיות אכפת מ-"אכפת לי"?

ראשית, הרעננות של כל הפרוייקט הזה אכן מעוררת השתאות. הבמאי והתסריטאי הבריטי ג'יי בלייקסון, שמאחוריו שני סרטים בינוניים מטה ("The Disappearance of Alice Creed" ו-"הגל החמישי"), מפתיע בסרטו השלישי ומנווט את הסאטירה השחורה הזו למקומות שפרוייקטים רבים אחרים עם אותו הציויון נפלו ונכשלו עד ממש לאחרונה (אני מסתכל עליך, "תמיד השטן"): הצגת ביקורת ברורה על תופעה מסוימת ושמירת המתח והעניין במקביל. בעוד שסרטים אחרים אולי היו דורשים מאיתנו לצאת מהסרט עם המסר "יש אנשים רעים בעולם" ו/או היו מאיצים את סצנות האקשן כדי שחלילה הקהל לא ישתעמם לרגע, בלייקסון מתעלה על מתחריו בשני המובנים הללו - התמקדות הביקורת על השיטה הקפיטלסיטית הכל-יכולה של ארה"ב העכשווית, שמאפשרת (ומעודדת) לכל דג רקק לחדור למערכותיה הדמוקרטיות הקדושות ביותר ולנצל אותן מבפנים, במקום ההתמקדות על דגי הרקק עצמם אינה מובנה מאליו, במיוחד לא בסרט שעדיין מנסה למכור את עצמו כאקשן כיפי וקודר. ומה עם האקשן, אתם שואלים? בלייקסון בונה סרט בן שעתיים שלא נותן מנוח לרגע לצופה לא בשל עומס האירועים או בשל גודלן העצום של סצנות הפעולה, אלא בחירתו בשיטה ה-"היצ'קוקית" לבניית מתח - ההתמקדות בכל פרט בסצנה, ובנייתו האיטית - לדוגמה, רכב שנופל לאגם - סרט מתח רגיל היה מראה את גיבורינו יוצא במהרה בריא ושלם, אך סרט "היצ'קוקי" מביים כל פריים כאילו הוא החשוב ביותר ואליו צריך לשים לב, עד שבסוף השנה סבלנותך פוקעת עד כלות מרוב המתח. עם זאת, בלייקסון לא הפנים נקודה אחת חשובה בבניית המתח לפי שיטת המאסטרו - האימה והפחד עובדים בצורה טובה יותר כאשר אנחנו יודעים את כוחה ואת רצונותיה הנבזיים של דמות מסוימת, ורק מחכים להתפרצותם. כאן, בלייקסון בוחר להשאיר לנו גילויים מסוימים כהפתעה - גילויים שממבט ראשון בטריילר נראים כמובנים מאליו, והופכים את המתח כלא מובן מאליו כלל וכלל.

שנית, בשל הופעות המשחק - נדמה כי בלייקסון גייס בכוונה קאסט עשיר בשחקנים שלקהל יש מחשבה מובנית עליהם מראש, אולי כדי לשבור את הטייפקאסט במוחו של הצופה ואולי כדי להעלות את גורם ההפתעה - בין אם מדובר באייזה גונזלס כפראן, המצפן הרוחני של הסרט ודמות שונה לחלוטין מסטריאוטיפ "המקסיקנית הסקסית" שהשחקנית נקלעה אליו שוב ושוב בפרוייקטים אחרונים; דיאן וויסט כפיטרסון, שמנצלת את העובדה שהקהל יזהה אותה כ-"אישה החביבה מסרטי וודי אלן" ומשתמשת רק במשחק העיניים שלה כדי להוכיח לנו אחרת; ופיטר דינקלג' כרומאן, שמצליח לסיים כאן סרט גדוש התרחשויות לא רק כאתנחתא קומית, אלא כשחקן שנראה כי נהנה מכל רגע ומצליח להעביר יותר מכמה רגשות מדמות מורכבת עוד בתיאורה. אבל בסופו של דבר, בלייקסון מבהיר לנו שהסרט שייך לאחת ויחידה - רוזמונד פייק. פייק הותיקה, שרגילה לגלם דמויות נעימות כלפי חוץ ומרושעות כלפי פנים, לוקחת פה את הרשע המסודר צעד אחד קדימה, אפילו יותר מתפקידה הזכור ביותר ב-"נעלמת" (2014). פייק נשאבת כה ברצינות לתוך דמותה הסוציופתית, שההשוואה היחידה כמעט בראשי שעלתה לי (וכן, אולי זה בגלל הסמיכות שבה ראיתי את שני הסרטים) במהלך הצפייה בסרט היא הופעתו של קירק דאגלס כצ'אק טייטום בסרט האחרון שביקרתי כאן - "הקרנבל הגדול" ("Ace in the Hole"). כמו טייטום, גם מרלה גרייסון פועלת מתוך אמונה שלמה בצדקתה ומתוך השקפת עולם מעוותת לחלוטין (גרייסון טוענת ש-"אין אנשים טובים בעולם, וכולם נולדים כרעים", ואילו טייטום מדגיש כי "חדשות טובות הן אינן חדשות בכלל"), אינה בוחלת בשום אמצעי כדי להגיע למטרתה (להיות מעין רובין הוד עבור עצמה בלבד), מנצלת חורים במערכות דמוקרטיות מושחתות לטובתה הפרטית (טייטום מנצל את כוחה של הידיעה התקשורתית, ואילו גרייסון את שליטתה הבלתי מעורערת של הבירוקרטיה), ומביאה לבסוף (ספויילר לסרט מלפני 70 שנה וסרט מלפני שבוע) לסופה העגום במו ידיה. אך בעוד טייטום מראה לאורך כל "הקרנבל הגדול" כי אין ביכולתו להביע אמפתיה או דאגה עבור אף אחד מסובביו (כולל לא לוריין, אשת הפצוע במערה, שפועלת לפי כל גחמה שטייטום ממציא מתוך אהבה עיוורת), גרייסון מראה סדקים באישיות הכוחנית שלה, במיוחד כשמדובר בדאגה לבת זוגתה פראן והחשש שאולי יהירותה תוביל אותה לפגיעה באדם היחיד שעוד באמת מבין לליבה. 

על ההבדל הזה עומדת חוזקתו וחולשתו הגדולה ביותר של "אכפת לי" - מצד אחד, בלייקסון לא דורש מהקהל בשום שלב של סרטו להזדהות עם האנטי גיבורה שהוא מציב מולו - להפך, נראה כי לעיתים הוא מעודד שנבחר את צידה של המאפייה "הנעימת הליכות" ונוכל להגיד "סעי לשלום, המפתחות בפנים" לגרייסון אחת ולתמיד. אך כשבלייקסון מציג לפנינו גם את העובדה שנפילתה של הגיבורה תוביל גם לנפילתה של אדם הרבה פחות נבזי ממנה, שתולה את כל חייה בה, רגשותינו אמבווילנטיים ואיננו ששים בהכרח למראות קרב ענקי הרשע בין רומאן לגרייסון. מצד שני, בעוד שמניעיו והצעדים שהובילו את טייטום למקום חסר הרגישות שבו הוא נמצא ב-"הקרנבל הגדול", כל מה שאנו מקבלים מבלייקסון לגבי גרייסון הוא שתי שורות על העובדה שהיא אינה מוכנה לחזור ולהיות ענייה, וכי היא אינה מחבבת את אמה, בלשון המעטה. אפילו סלידתה מגברים כוחניים מוסברת ככמה משפטים פמיניסטיים מצידה, עד שלא ברור אם היא מנצלת את הדיון הנכון והקיים כדי להצדיק את שנאתה הכוללת למין האנושי או שמא מדובר בכלל במסר לא פתור ולא שלם שהוכנס ע"י בלייקסון לסרט. אפילו העובדה שגרייסון מצטרפת לשורה ארוכה ומצערת של נבליות לסביות בעולם הקולנוע - "שטיק" שהתחיל עוד ב-"רבקה" האייקוני של היצ'קוק (כן, אותו היצ'קוק) מ-1940 - גורמת במעט לצופה לנוע בחוסר נוחות בכיסא ובעיקר לתהות למה דימויים בעייתים או מסרים חלולים ולא קשורים מעיבים על המסר המרכזי כולו. 

לסיכום, אמנם לדעתי מרלה גרייסון טועה ואיננו כולנו אנשים רעים מטבענו והטובים הם רק "פראיירים" או "אינטרסטים", אך יש דבר אחד שהיא כן צודקת בו: היא לא היחידה מהטיפוס שלה. "אכפת לי" גורם לנו להבין - כל אחד מאיתנו הוא היוצר של אויבו הגדול ביותר.