מלקולם הוא במאי-תסריטאי שמגיע לביתו המפואר לאחר הקרנת הבכורה לסרטו החדש. הקהל הריע, ההייפ עבד וההיי בעיצומו - עכשיו יכול מלקולם לחגוג קצת בביתו עם אהובתו היקרה מארי. אך בעוד הוא מרקד לו לצלילי "Down and Out in New York City" של ג'יימס בראון, מארי מגיעה עם פרצוף חמוץ במעט ומתחילה להתכוונן לשינה. כשהשניים מבינים שסלע המחלוקת ביניהם הוא נאומו של מלקולם בפריימירה והשמטת מארי ממנו, הלילה מתארך והרגשות - הקשים והעדינים - יוצאים כולם. זהו התקציר המתומצת ביותר שיכולתי להביא לכם על "מלקולם ומארי" ("Malcolm & Marie"), סרטו החדש של הבמאי/תסריטאי סם לוינסון, מי שאחראי על העיבוד האמריקאי המצליח לסדרה הישראלית "אופוריה". עם שמות חמים כדוגמת ג'ון דיויד וושינגטון ("שחור על לבן", "טננט") וזנדאייה (גיבורת "אופוריה" של לוינסון) כגיבורי הסרט (היחידים למעשה), עם התואר פורץ הדרך "הסרט ההוליוודי הראשון שנכתב, צולם, הופק ומומן לגמרי בימי הקורונה" וההייפ שבנתה לו מפיצתו נטפליקס בעונת הפרסים (זנדאיה כבר מועמדת מובילה לשחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי בחירת המבקרים הקרב), רבים יצפו לסיפור אהבה אמיתי, על כל עליותיו ומורדותיו, בדיוק בזמן ל-ולנטיינ'ס דיי. בדיעבד, הרומנטיקה היחידה שיקבלו מהסרט הנ"ל היא לחיצה על כפתור "חזרה לתפריט". מה השתבש כאן?
ראשית, העומס וחוסר הפואנטה שלו. לוינסון מעמיס על הסרט את הנושאים הבאים בויכוחיהם - לבד ולחוד - של מלקולם ומארי: האם זוגיות תלותית היא עדיין זוגיות אמיתית? האם אדם חייב להצטרך את חברתו של מושא אהבתו כדי לאהוב אותו? האם לקיחת השראות מהסובבים אותך ולתרגם אותם לאומנות (במקרה זה, אומנות הקולנוע) זו גניבה או דרך לספר את סיפורם? האם סיפור אישי צריך להתחבא תחת נקודת מבטו הייחודית של היוצר? האם ראוי שבמאי/יוצר יביע את דעותיו החתרניות תוך כדי שהוא מקדם סרט, שהוא אמנות קפיטליסטית מובהקת? האם כל סרט שנעשה ע"י במאי/יוצר המגיע מקבוצת מיעוט מסוימת טומן בתוכו ביקורת פוליטית נסתרת על בעיות קבוצתו, או שגם הוא יכול פשוט לעשות סרט בשביל האמנות? - כל אלה ועוד מועברים בשעה ו-40 עמוסות עד תום. בפועל, במקום דיונים מעניינים שמשולבים עם סיפור אהבה אמיתי, לוינסון מראה את תוצאת ניסוי אחיזת החבל בשתי קצוותיו - מלקולם ומארי רבים, משלימים, רבים חזק יותר, מביעים את חיבתם אחד לשנייה, צורחים, רוקדים, שוב רבים, מתנשקים וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. לדוגמה, הדיון על השיוך הפוליטי האוטומטי לסרט של יוצר/ת שחור/ה הופך כאן לריב של ממש, בעיקר בין מלקולם לבין עצמו ולבין הטלפון שלו, בו ראה את הביקורת המהללת של "'הקארן' המזדיינת מ-'LA Times'" (מילותיו שלו, לא שלי - לא מכיר שום קארן, מזדיינת או לא) שייחסה לסרטו "ביקורת נסתרת על היחס של מערכת הבריאות הציבורית לקהילה השחורה" לאחר שפגשה בו מוקדם יותר בפרימיירה וקראה לו "ספייק לי הבא, בארי ג'נקינס הבא, ג'ון סינגלטון הבא" (מלקולם מתקיל אותה, ושואל אותה -"למה לא וויליאם וויילר הבא?"', מה שגורם לו לחשוב שאולי המבקרת מתלבטת בינה לבין עצמה האם במאי "בן-חור" המיתולוגי אכן היה שחור). מה שיכל היה להיות הצגת דיון מעניין וצד שכמעט ולא נשמע בנוף העכשווי, הופך אצל מלקולם למתקפה מתבכיינת של ממש - על עבודת הביקורת, על אלו שלא בוהמיינים מספיק עבורו ועל אלו שפשוט חושבים אחרת ממנו. גם כשמארי מצביעה מאוחר יותר על כל הנקודות הללו שהצגתי כאן, נדמה כי עדיין הסרט מצדד לא מעט בגישה הקנטרנית של מלקולם. אם כך, לא פלא שאחת התגובות הויראליות ביותר ברשת לסרט הייתה סרטון "טיקטוק" (אותו אפילו שיתפה זנדאייה עצמה ברשתות החברתיות) של כביכול שכן של הזוג שפשוט מתבונן בכעס במתרחש בחלונו וצורח לעברם "אולי תלכו כבר לישון??".
למרות נגיעות קולנועיות מעניינות במיוחד, כמו הצבת הקרדיטים בתחילת הסרט - משל היה זה סרט של הוליווד הקלאסית, זוויות הצילום האינטימיות - שמתרכזות על רגעים שהצופה לא בהכרח אמור לראות (ישיבה בשירותים, צחצוח שיניים) וחושפות יותר מרגשות הדמויות כשהן לגמרי לבד, וכמובן ההחלטה לצלם בשחור-לבן (אני עדיין סאקר של זה) - הסרט כולו כרובו נשען על הופעות המשחק של צמד גיבוריו - וושינגטון וזדנאיה - ובזה יש טוב ורע. אין בכך להגיד ששניהם לא מנסים ועושים את המיטב שביכולתם - וושינגטון הוא שחקן "נשמה" כפי שאומרים, ונותן בכל הופעה את ההרגשה שהוא "Everyman" (בשונה מאביו דנזל, שמן הסתם הוא מושווה לא מעט אליו וחבל), ואילו זנדאיה - למרות שאני מכיר אותה פחות או יותר רק מתוכניות "ערוץ דיסני" בנערותי כמו "Shake It Up" ו-"קייסי אנדרקאבר" ולא מתצוגות משחק יותר בוגרות שלה כמו "אופוריה" - לרוב מביאה חמימות כזו למסך, שגורמת לקהל לצדד בה לרוב מההתחלה; עם זאת, כאן - שניהם גרסאות מנופחות ותיאטרליות של עצמן - בכייניות, פריווילגיות, לא מחוברות למציאות, שחצניות להחריד. לכן, גם כשהסרט רוצה לגעת בנושאים יותר רגישים, יותר הומאניים - הקהל עדיין חושב "באתי לכאן לשמוע צרות של עשירים?". לחשוב שההופעות האלו יכולות לתפוס את מקומן של הופעות טובות בהרבה בסרטים בעלי פחות "הייפ" בעונת הפרסים הקרבה, כמו "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" או "הבמה של ראדה", היא לחלוטין חטא.
לכן נדמה כי האשם העיקרי כאן הוא לוינסון, והקו בין המילים והטיעונים שהוא מכניס בפי דמויותיו לבין מחשבותיו שלו מתחיל להיטשטש במהלך הסרט. ייתכן ופספסתי לחלוטין את המטרה כאן, אך כשאתה רואה סרט ומרגיש שאתה קורא thread ארוך ומייגע בטוויטר של אדם שהוא חושב שהוא מרכז העולם, אתה לא יוצא בתחושה שבילית כראוי בערב יום שישי. קיצר, סמי יקירי, אינני יודע אם אתה מודע לכך או לא - אבל העולם שופע אנשים רק רוצים שישמעו את דעותיהם, רובם עושים את זה ברשתות החברתיות, חלק עשו מזה קריירה, חלק נהיו נשיאים של מעצמות. תפתח לך חשבון - זה יעשה לך רק פלאים. רק בבקשה תתרחק ממצלמה בזמן הקרוב. על החתום, כולנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה