חפירות ארכיאולוגיות הן דבר חשוב לא רק במובן ההיסטורי, אלא גם במובן התפיסתי - ההבנה שגם אחרינו ייתכן וישארו חפצים וסממנים לעוד עשרות דורות קדימה מסייעת לנו לאמץ את המחשבה שלפיה יש לנו משמעות קריטית, בכאן ועכשיו. עם זאת, אי אפשר להגיד שהשורה הזו או חפירות ארכיאולוגיות בכללי הן הדבר שממנו צומחים להיטים קולנועיים - זו למה העובדה ש-"החפירה" ("The Dig"), שעלה לנטפליקס רק בשישי האחרון (29.1), מככב במקום השישי בעשרת הכותרים הנצפים ביותר בפלטפורמה כה מפתיעה. אבל עם זאת, היא סוף סוף מוצדקת.
"החפירה" הוא עיבוד לספרו של ג'ון פרסטון באותו השם, המבוסס על האירועים האמיתיים שהובילו לאחד הגילויים הארכיאולוגיים החשובים בתולדות הממלכה המאוחדת - אוניית קבורה וחפצים יקרי ערך מהמאה השישית עד השביעית לספירה שהתגלו בסאטון-הו שבסאפוק בשנת 1939. מציאות אלו עזרו לגשר על המידע המועט שהיה להיסטוריונים והארכיאולוגייים הבריטים על אבות אבותיהם, האנגלו-סקסונים. מי עמד מאחורי הגילוי הזה? בעלת האחוזה העשירה שבשדותיה נמצאו הספינות, אדית' פריטי (קארי מוליגאן המופלאה), והאריכאולוג החובב אך המוכשר באזיל בראון (רייף פיינס) שאת שירותיו פריטי שוכרת. פריטי היא אלמנה המגדלת את ילדה היצירתי רוברט (ארצ'י בארנס) לבדה, ובראון הוא אדם דל אמצעים המתגורר עם אשתו העקרה מיי (מוניקה דולאן, "שערורייה אנגלית למדי") ונלעג ע"י עמיתיו המקצועיים יותר. על בסיס זרותם, מתחברים השניים ויוצרים דיונים עמוקים יותר מהבורים שהם חופרים - בעוד קולות המלחמה הקרבה וצוות המוזיאון הבריטי, בראשות המומחה צ'ארלס פיליפס (קן סטוט, טרילוגיית "ההוביט") וזוג הארכיאולוגים והנשואים הטריים סטיוארט (בן צ'אפלין, "מכתב למלך") ופגי פיגוט (לילי ג'יימס), מאיימים על שלוות המגלים המקוריים.
כמו כל דרמה בריטית איכותית, "החפירה" נשען על הופעות משחק איכותיות לא פחות - במקרה זה, מוליגאן כפריטי ופיינס כבראון, שמאזנים זה את חולשתו וחוזקתו של זה - מוליגאן, לה 2020 הייתה שנה מעולה להראות את יכולותיה האמיתיות עם "Promising Young Woman", מגלמת את גב' פריטי כאדם שברירי ושאינו פוחד להראות זאת, אך גם כאדם שאינו דורש את חמלתו של האחר ומקבל בכניעות ראש את גורלו - כל עוד ממשיכיו נהנים לזכות מחייהם שלהם; פיינס, לעומת זאת, מגלם את בראון בהופעה כמעט חסרת אמוציות, אך אין מדובר באדם קר או סוציופת חס וחלילה - אלא כאדם שהגיע לנירוונה שלו, וכאן כדי לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם ולתת לאחרים להינות ממנו גם כן. גם הופעותיהם של לילי ג'יימס כאריכאולוגית הנודעת פגי פיגוט וג'וני פלין ("אמה."; "סטארדאסט") כבן הדוד של אדית', רורי לומקס, מצטיינות אך עדיין לא גונבות את ההצגה מן הגיבורים - ג'יימס מוכיחה שהיא הרוויחה ביושר את מעמדה ככוכבת עולה ואילו פלין זונח את שירי ז'אק ברל מהסרט הקודם כדי לתת במה לרגישות קודם.
"החפירה" אומנם חוטא בכמה ממאפייני הז'אנר הקלישאתיים - מונולוגים מעט פומפוזיים ומוזיקה קיטשית לעיתים, לדוגמה - אך מפצה על כך בכמה חריגות מהסוגה: צילום משתהה על רגעים פחות קליימטים, נופים עוצרי נשימה (ע"י הצלם מייק אליי) שמבהירים את אפסותו של האדם לעומת הטבע והזמן (בדומה למה שעשתה קלי רייכרדט עם "פרה ראשונה" בשנה שעברה) ומסרים שמעדיפים פעמים רבות את הרוחני והמהורהר מאשר ההיסטורי והמדוייק.
לסיכום, "החפירה" הוא המתנה הכמעט מושלמת לשבוע - או למעשה תקופה - רועשים כמו שאנו נמצאים בהם כעת. השלווה וההבטחה שישארו מאיתנו שאריות לאחר שאפילו האפר שלנו כבר לא יהיה כאן מזכירה לנו שכל הכאב שלנו הוא בר חלוף, ובמובן מסויים גם החיים הפיזיים… אך זכרונותינו יוותרו לעד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה