נגמר באחת: "איידהו שלי"

שנה חדשה מביאה איתה המון ציוני דרך חדשים - 50 שנה לאלבום ההוא, 25 שנה לקונצרט הזה, 190 שנה ליום החיוכים הבינלאומי וכו'... בתוך הלופ הבלתי נגמר של המחוות, לפעמים נעלמים ציוני דרך לאירועים/דברים שהשפעתם הייתה גדולה אך נשכחה במרוצת השנים במערבולת התרבות הפופולרית. אני כאן כדי לתת להם את הקול המגיע להם - עם "נגמר באחת", (אנסה) לסקור במהלך השנה סרטים להם אנו חוגגים ימי הולדת עגולים השנה, ואולי שמם אינם מצלצל לאדם הממוצע ב-2021. הרביעי בסדרה הוא "איידהו שלי"("My Own Private Idaho") מ-1991, שעסק בגאווה ואוכלוסיות שוליים הרבה לפני שטימותי שאלמה בכלל נולד.

אנחנו חיים בעידן בו ייצוג של קהילת הלהט"ב על המסך הגדול אינה חלום רחוק ואוטופי, אבל קל לשכוח שלפני זמן לא רב זו הייתה המציאות. בין אם במרומז בסרטיו של פאזוליני, סרטי האנדרגראונד של אנדי וורהול, ההפקות הקטנות של ג'ון ווטרס או מבט קשה בחיי נערי ונערות הליווי – הגאים והלא גאים – בברלין ב-"אני, כריסטיאנה פ." (שחוגג השנה 40), גאווה לא הייתה בפנים וללא פשרות. אחד הסרטים הראשונים שפרץ את הדרך לייצוג במיינסטרים – ובמקביל נאחז בחוזקה באוונגרד – הוא "איידהו שלי" ("My Own Private Idaho"), סרטו של הבמאי גאס ואן סאנט ("וויל האנטינג", "מילק"), שחוגג בדיוק היום 30 שנה לצאתו. מגובה בהופעות מצויינות שהזניקו את הקריירות המתחילות של ריבר פיניקס וקיאנו ריבס, סגנון אבסורדי מובהק, טאץ' של אלמנטים דוקומנטריים ומוזיקה רודפת, "איידהו שלי" הפך למבשר "הגל הקווירי החדש", והשתלב בצורה מופתית במהפכה התרבותית שהתרחשה ממש אז – באותו החודש – בעולם כולו. איך הוא מחזיק אחרי 30 שנה? לא פחות ממושלם.

על קצה המזלג, "איידהו שלי" עוסק בשני נערי ליווי צעירים-אך-מנוסים בפורטלנד, אורגון: מייק ווטרס (פיניקס), בחור נרקולפטי ונטול משפחה בטווח הקרוב, וסקוט פייבור (ריבס), בן מורד לראש העיר העשיר. שניהם שייכים לחבורת הרחוב שמונהגת ע"י אדם ברברן וגדל גוף העונה לשם בוב (וויליאם רייכרט), איתו לסקוט יש יחסי אהבה-שנאה. במקביל, חזיונות של כביש מהיר באמצע מדבר רחב-ידיים וזכרונות מועטים מאמו המנוכרת תוקפים את מייק שוב ושוב. כך, מחליטים השניים להיפטר מהחיים "השגרתיים" עם בוב ולצאת למסע על אופנוע כדי למצוא את אמו של סקוט וביתו הישן באיידהו – איידהו הפיזית והסמלית. עם זאת, המסע של מייק וסקוט אינו המסע הקשה היחיד שהסרט עבר: גאס ואן סאנט, במאי הידוע בחיבתו לסיפורי שוליים ובחיבתו הרבה עוד יותר לזגזג בין ז'אנרים (לדוגמה – דרמות ביוגרפיות כדוגמת "מילק" מ-2008; סרטים "אומנותיים" כדוגמת "מאלה נוצ'ה" מ-1988; ו-"ניסויים קולנועיים", כדוגמת הרימייק שוט-אחרי-שוט של "פסיכו" מ-1998), החל לפתח בשנות ה-70 תסריט על נערי רחוב, אך זנח אותו כשנתקל בספר שעוסק בנושא דומה ולטענתו, עשה זאת טוב יותר ממנו - "City of Night" מ-1963, אותו כתב ג'ון רצ'י. פגישה עם נער רחוב בשם מייק יותר מעשור לאחר מכן השיבה את העניין של ואן סאנט בתסריט הלא גמור שלו, והובילה אותו לשלב את הדראפט הראשוני עם תסריט אחר שפיתח באותו הזמן – עיבוד מודרני למחזות "הנרי הרביעי" של שייקספיר. אחרי שצפה בעיבוד הקולנועי של אורסון וולס למחזות אלו, "Chimes at Midnight" מ-1965, הבין הבמאי ש-"כתביו של שייקספיר הם למעשה 'סיפורי רחוב'", ושילב בין סיפור "בן העשירים" של סקוט לבין סיפור "נער הרחוב העני" של מייק. 

לאחר שגיבש את סיפורו (וקרא לו על שם שיר של ה- B-52s), המשיך ואן סאנט בחיפוש אחר סטודיו שיממן את חזונו – כפי שחשב, לא רבים ששו לקבל על עצמם את "העול" של הפקת סרט על נערי ליווי עם עלילה לא ברורה - ואלו שכן, דרשו שינויים אינסופיים בתסריט. מתוסכל מההיענות לפרוייקט, ואן סאנט החליט להפיק את הסרט בעצמו, עם תקציב זעום וילדי רחוב אמיתיים, וללהק את שני גיבוריו – שכבראשו כבר זמם על ריבס ופיניקס, כשהאחד לא היה עוד ניאו מ-"המטריקס" או ג'ון וויק – אלא מקסימום "'הסטונר' מ-'ביל וטד'" – והשני היה 'אליל הבנות' התורן, ולא 'שחקן רציני'. הבמאי החליט לשלוח את התסריט לסוכניהם של השחקנים הצעירים, במחשבה שאלו כנראה ידחו אותם ישר על הסף; ואן סאנט טעה לגבי סוכנו של ריבס אך צדק לגבי זה של פיניקס, ולכן החליט יחד עם השחקן שחור השיער לשכנע את פיניקס ישירות. ריבס כבר הכיר את פיניקס לעומק (השניים שיחקו יחד בקומדיה השחורה "אני מת עליך" שנה קודם לכן, ואילו ריבס שיחק עם חברתו ואחיו הצעיר והלא-מוכר-דאז של פיניקס, מרתה פלימפטון וחואקין פיניקס, בסרטו של רון הווארד "הורים במשרה מלאה"), ולכן, כמו בסרט, לקח את אופנועו ונסע לפגוש את חברו. פיניקס התלהב מהתסריט, אך הסכים לגלם את סקוט ולא את מייק – כשהבין שתפקידו של סקוט כבר ניתן לריבס, חשש פיניקס מלקיחת התפקיד "הבעייתי" יותר והסכים לבסוף רק לאחר הבטחה מצד ואן-סאנט שלא יעשה דבר שיגרום לו להרגיש לא בנוח ולחיצת יד חד-משמעית בינו לבין ריבס, שהבטיחה את הערבות ביניהם על הסט. באורח פלא, באותו הזמן חיפשה חברת ההפקות "New Line Cinema" להפיק סרטי "ארטהאוס", נתקלה בתסריטו של ואן-סאנט, והסכימה להפיקו. כך, "איידהו שלי" יצאה לדרך. 

לאחר צפייה אפילו במספר סצנות בסרט, אפשר להבין את חשיבותם הרבה כל כך של ריבס ובעיקר פיניקס להפיכת הסרט הזה לחשוב וייחודי כמו שהוא: פיניקס הופך ("נדמה היה שהוא משתנה לתוך הדמות הזו", אמר לימים ואן-סאנט) לדמות שגורלה לא שפר עליה אך לרגע לא מציג אותה כאומללה או חסרת כיוון – מייק של פיניקס הוא חדור מטרה (כל זאת כמעט ללא סצנות מרובות דיאלוג), גם אם כל עולמו קורס עליו צעד אחר צעד; ריבס, לעומת זאת, מגלם דמות קלת-דעת יותר, אך ללא אטימות רגשית – גם אם מחוותיו לחברו נראות כאילו נעשו לאחר יד. החשוב ביותר, והמשותף לריבס ופיניקס, שעצם פעילותם המינית עם גברים (לא עיסוקם במקצוע, שדווקא כן מוטל בספק) או יותר בולט – נטייתו המינית של מייק – לא הופכים לעניינים רבי חשיבות או משקל – להפך, הם הופכים לעוד חלק בשגרת החיים הלא משמחת במיוחד של השניים. הדוגמה המוכחת ביותר לכך היא סצנת ההתוודות של מייק על אהבתו לסקוט, על רקע מדורה בוערת. מה שבמקור היה סצנה באורך שלושה דפים בתסריט ועם רמיזות קלות לנטייתו המינית של סקוט, הפכו – באמצעות הערותיו ואלתוריו של פיניקס – ל-8 עמודים מלאים, שבהם מדסקס מייק עם חברו למה האהבה הזו היא אמיתית, ולא עוד "לקוח מרוצה". כשנשאל אם הקוויריות של הסרט גרמה לו ולריבס להרגיש לא בנוח, או שגילום ג'יגולו אולי יפגע בתדמיתו הפומבית,  ענה בגיחוך פיניקס - "פוגע בדימוי שלי? מה אני – פוליטיקאי? לא, אני שחקן. זו לא הבעיה". אין ספק אם כך, ש-"איידהו שלי" מבהירה איזו אבידה גדולה לעולם המשחק היה מותו בטרם עת של פיניקס עקב מנת יתר שנתיים לאחר מכן, בגיל 23 בלבד.

התפיסה והטקסטים ש-"איידהו שלי" מציגה אינם מהפכניים רק מבחינה להט"בית, אלא מבחינה תרבותית ככלל. "אני רוצה לראות את הפרצוף שלי על גבי אלבומים. אני רוצה ליצור מוזיקה משלי. שתהיה לי שליטה עצמאית במוזיקה שלי", אומר אחד מנערי הרחוב בסצנה בסרט, וחוזה – במכוון או שלא – את פריצת הדרך העצמאית שהתחוללה בדיוק באותו החודש – ספטמבר 1991 – בתעשיית המוזיקה האמריקאית: הפופלריות הגואה של "נירוונה", המסרים החתרניים שלה ושל להקות בנות דורותה כנגד המזוייף והשקרי בתרבות האמריקאית. אין פלא, אם כך, שכפי שתרבות הנגד שהתעוררה באותו הזמן ראתה בדור הבוגר ממנה אנשים אטומים וחסרי מחשבה חופשית, כך גם הדמויות הבוגרות (המעטות) בסרטו של ואן-סאנט פועלות משיקולים טיפשיים (לא פעם מבצע כסף) ונכשלות לא מעט. להקה נוספת שעשתה היסטוריה באותו החודש, ושהבסיסט שלה פלי (Flea)  מככב בסרט כאחד מנערי הרחוב, "רד הוט צ'ילי פפרס", הנציחה את ריבר פיניקס ותמיכתו בלהקה – ובתנועת המחתרת כולה  - בלהיטה "Give It Away":  

 There's a river, born to be a giver

His heart is never gonna wither

עוד פן תרבותי -מהפכני חשוב שמופיע ב-"איידהו שלי" הוא הסטייל הקולנועי שלה, שלא פחד להשתמש באלמנטים אבסורדיים ובהתקדמות עלילתית מעט שבורה כדי להעביר את המסר בצורה חזקה יותר. כך, אלמנטים כדוגמת הצגת סצנות סקס כשורת צילומי סטילס (בהן השחקנים עומדים בפוזה המדמה פסלים), מעבר מהיר לבקתה מתרסקת כשדמות "גומרת" או סצנה בה שערי מגזיני פורנו גייז מדברים אחד עם השני מציבים את "איידהו שלי" קרוב יותר על המפה הקולנועית לשותפותיה לאותה השנה – "ברטון פינק" של האחים כהן ו-"ארוחה עירומה" של דיויד קרוננברג מאשר לסרטי להט"ב 'ריאליסטיים' יותר, כדוגמת "באהבה, סיימון" או "קרא לי בשמך".  אחת הסצנות הידועות בסרט, שמדגימה את הסגנון הקולנועי הייחודי והלא-אמריקאי בעליל שבחר לעצמו ואן-סאנט, היא סצנה בה שתי דמויות – המגולמות ע"י הנערים שהיוו השראה לואן-סאנט ליצור את מייק וסקוט – יושבות במסעדה אסייאתית, וספק מתראיינות, ספק מדברות לקהל ישירות על חוויותיהן כנערי ליווי, בעוד הסרט ממשיך לחתוך למעשיהם של גיבורינו, שאוכלים וישנים על השולחן מול 'המרואיינים'. "האלכימיה שם מטורפת – אנחנו מנסים לשחזר אותה כל פעם מחדש בכל סרט שאנחנו עושים", טענו האחים רוס, צמד קולנוענים צעיר שאוהבים לשלב בין דוקו לבין פיקציה בסרטיהם (כפי שעשו בסרטם המעולה משנה שעברה, "Bloody Nose, Empty Pockets"), בראיון לשירות הסרטים "קריטריון" והבהירו כמה הסרט הזה השפיע על הקולנוע העצמאי. 

לסיכום, גם 30 שנה אחרי צאתו – "איידהו שלי" מרגיש רענן: מלא ברעיונות מקוריים; לא מפחד לתעתע במחשבה המובנית מראש של הקהל לגבי זוגות חד-מיניים או אפילו איך סרטים עליהם אמורים להתנהל; ובעיקר, שובה לב לכל אורכו. על כך אין עוררין.