"קודה" - שיר מוכר

רימייקים אמריקאים ללהיטים בינלאומיים לרוב נכשלים כמעט בכל אספקט של הסרט המקורי במקרה הרע, ונופלים לתהומות הנשייה במקרה הטוב. כך קרה ל-"מחוברים לחיים", "אולדבוי", "הטינה", "אני חושב שאני אוהב את אשתי" וכו'... אז איך דווקא רימייק ללהיט צרפתי מודרני, "משפחת בלייה" ("La Famille Bélier"), שמושרש לא מעט בהוויה הצרפתית, הפך למכירה הגדולה ביותר בתולדות פסטיבל "סאנדנס" – 25 מיליון דולר, למועמד חזק לאוסקר (למרות יציאתו בתקופה "שוממת" לסרטי פרסים – הקיץ) אחרי שגרף ארבעה פרסים בפסטיבל (הסרט האמריקאי הטוב ביותר, הבימוי, אנסמבל השחקנים וחביב הקהל) ולסרט ששבר סוף סוף את אקסיומת "הרימייק הגרוע"? זהו "קודה" ("CODA"), סרטה של שאן הדר (שזהו סרטה העלילתי באורך מלא השני בלבד), שעלה בחודש שעבר ב-"אפל TV+" ובהחלט ראוי לתשומת לבכם. 

"קודה" (שם בעל כפל משמעות – "CODA" הן ראשי התיבות של "Child of deaf adults" – ילד להורים חירשים – וגם מונח מוזיקלי, שמשמעותו סיום מתמשך של יצירה – לדוגמה, "Hey Jude") מספר את סיפורה של רובי (אמיליה ג'ונס הבריטית, "המפתחות של משפחת לוק") היא בת שומעת למשפחת רוסי החירשת – האב פרנק (טרוי קוטסור), האם ג'קי (זוכת האוסקר מרלי מטלין) ואחיה הגדול ליאו (דניאל דוראנט) – המתגוררת בעיירה גלוסטר שבמסצ'וסטס. בעוד היא משמשת כפיה ואוזניה של משפחתה מאז שהיא זוכרת את עצמה (במיוחד בכל הנוגע לעסק הדייגים של אביה ואחיה), רובי מוצאת נחמה דווקא בשירה. כשמגיע הזמן לבחור מגמות בתיכון בו היא לומדת, רובי משתמשת בתירוץ החיבה לנער מיילס (פרדיה וולש־פילו, שבעברו עוד סרט מוזיקלי מצויין – “Sing Street”) ונרשמת למקהלה. שם היא פוגשת במורה הקשוח למוזיקה ברנרדו (אאוחניו דרבז), שמזהה את הכישרון הגלום בה ומעוניין לאמן אותה לאודישן למכללה היוקרתית "ברקלי" בבוסטון. כעת על רובי להתמודד עם כמה חזיתות מנוגדות – החיים שהכירה בצמוד למשפחתה, הקרבה למיילס, האמונה של ברנרדו בה וחוסר האמון האישי שלה בעצמה. 

הדר מוסיפה ל-"קודה" שני אלמנטים חשובים שלא היו קיימים ב-"משפחת בלייה": ראשית, ליהוק שחקנים חירשים לתפקיד המשפחה. בעוד שבגרסה הצרפתית, משפחתה של פאולה (הזמרת לואן) גולמה ע"י שחקנים שומעים שלמדו את שפת הסימנים – מה שהוליד מחאה לא קטנה מצד הקהילה החירשת במדינה – הדר השכילה ללהק שחקנים חירשים במציאות, מה שמחזק את הדינמיקה ביניהם לבין עצמם והניגודיות ביניהם לבין ילדתם רובי. כמו כן, ההבנה של שחקן חירש את חוסר האונים שהוא לעיתים מרגיש בעולם עוין גדולה פי כמה וכמה משחקן שומע, גם אם הוא טוטאלי בתפקיד. שנית, שינוי עיסוקם של משפחת רוסי מחוואים לדייגים (ושינוי גילו של אחיה של רובי מילד לבוגר, כך שיוכל להיות חלק מהעסק המשפחתי). באזור המושתת כלכלית על עיסוק זה. הדר נזכרה בביקוריה בקיץ לאזור זה בניו-אינגלנד כשהייתה ילדה, והתייעצה עם מפקחי דיג, דייגים מקומיים ואפילו במאי מפורסם שעסק במקום בסרטו המפורסם "מנצ'סטר ליד הים" – קנת' לונרגן – כדי להבין את החשיבות הכה קריטית של עסק דייג מאוזן ורווחי למשפחה מהמעמד הנמוך בעיירה. כך, הדילמה שיושבת על כתפיה של רובי גדולה יותר, והבחירה בין "גחמה אישית" כמו שירה לבין שמירת משפחתה "על הרגליים" משמעותית יותר. 

מלבד זאת, הדר חוזרת על לא מעט מהפיתוח העלילתי, הסצנות הקריטיות ואף בדיחות נבחרות מהסרט המקורי. עם זאת, בעוד הסרט המקורי נע קדימה בזכות ההומור המחמם שלו והכנות שלו, "קודה" לעיתים קורס תחת עומס המלודרמטיות שהדר העמיסה עליו (בייחוד במישור החברתי), ומשאיר חלקים מעט רפטטיביים ומשעממים בו. נכון, "מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט מצויין ונוגע לכל הדעות (לטעמי, אחד מהסרטים הטובים ביותר של העשור שחלף), אך הקשר בינו לבין הבסיס העלילתי (והסיבה למה מרבית הקהל מגיע לצפות בסרט) של "משפחת בלייה" ו-"קודה" – נערה שמתמודדת עם קושי מבית ומנסה להגשים את חלומה לשיר – מקרי בהחלט, גם אם זה אומר שמדובר ברעיון נדוש. דוגמה טובה להבדלי הגישות הקולנועיות בין המדינות הוא בבחירת השירים – סרטו המקורי של אריק לארטיגו הורכב מקטלוג שיריו של המוזיקאי הצרפתי מישל סרדו; בסרטה של הדר, שירים אלו מוחלפים (מן הסתם) בשירי "Soul" ו-"מוטאון" ישנים (אטה ג'יימס, מרווין גיי), שמסתדרים לא רע עם וייב "מעמד הפועלים" שהבמאית מעניקה לסרט. עם זאת, סצנות שמבוססות אקסלוסיבית סביב שיר ומועברות לכאן נפגעות משינוי המוזיקה (ספציפית בסצנת הסיום, אותה לא אחשוף כאן) – לא בשל איכותה (השירים המוצגים ב-"קודה" הם לא פחות ממעולים), אלא בשל האסוסיאציות השונות שעולות לנו לראש כשאנו שומעים את השירים המוכרים בסרט האמריקאי מול השירים הצרפתיים, שעלומים יותר למרבית הקהל הבינלאומי ויתפרשו עבורנו כעוד דיאלוג בסצנה – רק עם מוזיקה – מאשר שיר קיים עם מלחין וכותב. בכך אין כמובן להאשים אף אחד מהצדדים, אבל בצורה זו נוצר מצב בו עצם חידוש הסרט והעברתו לטריטוריה אחרת פוגם באלמנט חזק מאוד בסרט המקורי. 

לסיכום, "קודה" הוא אכן סרט מקסים, אנושי, מצחיק ומרגש – ואת כל התארים הללו ועוד, שבוודאי יקחו אותו רחוק בעונת הפרסים הקרבה (וקרוב להניח גם ללבכם – זו המלצה), אין לקחת ממנו. אבל את התואר "הרימייק האמריקאי הראשון שמתעלה על קודמו" הוא כנראה יצטרך להשאיר בצד.