איך מתאימים מחדש למאה ה-21 דמות שנוצרה בלב ימי המלחמה הקרה, מאופיינת במודל הגברי הרצוי של שנות ה-60 ומתעלמת (לעיתים קרובות) מהיגיון פנימי וכללי? זו הדילמה שעמדה בפני המפיקים ברברה ברוקולי ומייקל ג. ווילסון כשחיפשו התחלה חדשה ומרעננת לסדרת הסרטים הארוכה בתבל, "007" או פשוט "ג'יימס בונד", לפני כ-15 שנה. התשובה לכך הייתה שחקן אנונימי יחסית בשם דניאל קרייג, שלקח דמות שהייתה קרוב ל-4 עשורים שטוחה ומעט מגוחכת ונתן לה נופך רגשי עמוק, טראומות עבר ונפש שבורה - במשך 4 סרטים ועשר שנים ("קזינו רויאל" מ-2006, "קוואנטום של נחמה" מ-2008, "סקייפול" מ-2012 ו-"ספקטר" מ-2015). אך דמותו הכואבת של בונד השפיעה גם על קרייג, ולאחר יציאת "ספקטר" - שלא התקבל בברכה על ידי מרבית המבקרים - טען השחקן כי הוא "מעדיף לחתוך את ורידיי מאשר לגלם שוב את בונד". אממה, דעות משתנות וכך גם כיוונים בחיים - וקרייג חזר לחיקיהם של ברוקולי ו-וילסון כדי לעשות את סרט הפרידה הטוב ביותר שיכל לעשות (ובמקביל הפך לשחקן שנמצא מספר השנים הרב ביותר בתפקיד). כעת, לאחר כל התקלות שעבר הסרט ה-25 בסדרה (כניסתם ויציאתם הדרמטית של הבמאי דני בויל והתסריטאי ג'ון הודג עקב חילוקי דעות עם ההפקה; הבאתם של הבמאי האמריקאי הראשון והכותבת השנייה בלבד בסדרה - אחרי ג'ואנה הארווד, שכתבה את "ד"ר נו" מ-1962 ואת "מרוסיה באהבה" בשנה לאחר מכן - יוצר "בלש אמיתי" קארי ג'וגי פוקאנאגה והכוכבת העולה פיבי וולר-ברידג'; ומגיפת הקורונה, שהשביתה כמעט לחלוטין את תעשיית הקולנוע ובחרה ב-"בונד" כקורבן הראשון שלה), מגיע בקול תרועה לאקרנים "לא זמן למות" ("No Time to Die") - לאחר 6(!) דחיות בתאריך היציאה - ומציג בפנינו הכל מהכל: בונד שבע רצון, בונד טיפשי, בונד בקונפליקט וגם - בונד מלנכולי מידי. לא משנה מה דעתכם עליו, "לא זמן למות" הוא חוויה אמיתית.
אחרי סצנת הפתיחה הארוכה ביותר בתולדות הסדרה (עוד שיא ששובר הסרט ה-25), שמציגה לנו את הרשע התורן - לוציפר סאפין (רמי מאלק) ואת מעללי בונד מיד לאחר הסרט הקודם - אנחנו פוגשים בסוכן הותיק בפרישה בג'מייקה (אולי כמחווה ליוצרו, איאן פלמינג, שכתב את מרבית ספרי הסדרה במדינה הטרופית), פרוד מזוגתו מדלין סוואן (ליאה סיידו; "כחול הוא הצבע החם ביותר"), ולכאורה "נטול דאגות". אך חופשתו לא נמשכת זמן רב, כאשר לפניו מופיע לפתע חברו הותיק מה-CIA פליקס לייטר (ג'פרי רייט) ועוזרו הצעיר לוגאן אש (בילי מגנוסן; "Made for Love"), המנסים למשוך את בונד מפרישה כדי להתמודד עם איום חדש, המשותף לו ולסינדיקט הנבלים שמירר את חייו - "ספקטר": זהו סאפין, ששב לתודעה לאחר שגנב נשק ביולוגי מחוכם שפותח ע"י ה-MI6 ומעוניין להשתמש בו ככלי להשמדה המונית (מזכיר משהו בחיינו אנו?). כעת, על בונד לחזור לחושיו, ולהתמודד עם שלל אלמנטים מעברו ועתידו - שותפיו הקודמים לעבודה ב-MI6, שנאלצו להתמודד עם סוכן לא שגרתי בעליל - "אם" (ריף פיינס), מאניפני (נעמי האריס), טאנר (רורי קינר) ו-"קיו" (בן ווישו); מחליפתו החדשה ונושאת מספרו האייקוני - 007 (לשאנה לינץ'); סודותיה של אהובתו לשעבר ד"ר סוואן; סוכנת בהתהוות בשם פאלומה (אנה דה-ארמס); אכזריותו המתפוררת של ארנסט בלופלד (כריסטוף וולץ) והנבזיות המודרנית של סאפין.
מה שהופך את "לא זמן למות" לסרט בונד יחיד וייחודי הוא המיזוג - שנראה לעיתים לא אפשרי בסדרה זו - בין העבר לקדמה, ועם זאת, שמירה מוחלטת על רלוונטיות. פוקאנאגה ו-וולר ברידג' הצטרפו לניל פרוויס ורוברט ווייד, צמד כותבים שחתומים על תסריטי בונד כבר מסרטו של הקודם בתפקיד פירס ברוסנן, "העולם אינו מספיק" (1999) - השניים השכילו לשמור על כרונולוגיה לכל אורך חמשת סרטי בונד/קרייג -תופעה חריגה בסדרת בונד - וכך ליצור דמות חדשה מחומר ישן, שמגיע כאן לצורה האולטימטיבית שלו: פגוע ופוגע בסביבתו, שרמנטי אך לא רודף שמלות; מתייחס לנשים שנקרות בדרכו לא כעוד מכשול שעליו "להשכיב" אלא כמי שיכולה לשחרר את לבו מהנוקשות בו הוא נמצא שנים; לא נסמך על גדג'אטים אך לא חף מהם; עוקצני אך לא קאמפי - וכו' וכו'... אך הנגיעה שבה "לא זמן למות" מצטיין ביותר בעיצוב דמותו של בונד היא הצבתו כמראה לסטריאוטיפ הגבר הלבן הנוקם - זה שנמצא בכל כך הרבה אמצעי מדיה סביבנו (ובחיים האמיתיים כמובן) ושההכרה בקיומו מאפיינת מאוד את הלך הרוח המודרני, דבר שמפיקי בונד שאפו כל כך לקבל לידיהם. כך, בונד של קרייג בסרט ה-25 - ומולו, סאפין בגילומו של מאלק המוכשר (שמתעלה על נבל בונד הקלאסי, למרות תוכניתו הקלישאתית לשליטה עולמית) - הם אימתניים, מונעים מנקמת דם למרות שהבטיחו לעצמם ששמו זאת מאחור, אך מוכנים באותה מידה לעשות הקרבות אישיות קשות.
נקודה זו היא גם הגשר לבעיה הכי גדולה ש-"לא זמן למות" נתקלת בה - אם הדמויות הן ריאליסטיות ככל האפשר, וכך גם הסיטואציות בהן הן נמצאות, האם גם השלכותיהן יהיו אמיתיות? כן, אומרים ארבעת כותבי הסרט - מבלי להיכנס לספויילרים. אם 'בונד 25' הוא בחינה מחודשת של עבר הסדרה ועתידה, פוקאנאגה ורעיו לא בוחרים להסתכל על המאצ'ואיזם המוגזם של שון קונרי או השרמנטיות הדביקה מעט של רוג'ר מור, אלא על שני "בונדים" נשכחים למדי - ג'ורג' לזנבי האוסטרלי, שגילם את המרגל רק בסרט אחד בלבד - "בשירות הוד מלכותה" (1969) - וטימותי דלטון, שהיה ל-"סנדוויץ'" בין תקופתו של מור לבין זו של ברוסנן, עם הסרטים "007: באיזור המסוכן" (1987) ו-"רישיון להרוג" (1989). בעוד שאר ה-"בונדים" נצמדו פחות או יותר לחוקי הפורמט, לזנבי ודלטון כיכבו בסרטים קודרים יותר וריאליסטיים יותר, שתאמו לא פעם את שאיפותיו המקוריות של פלמינג - הרע הוא רע, והטוב הוא טוב, אך הטוב לא תמיד מסיים עם ידו על העליונה. כך - אין זה פלא שנעימת הנושא מ-"בשירות הוד מלכותה", "We Have All the Time in the World" (אותה מבצע לואי ארמסטרונג) מופיעה פעמיים במהלך "לא זמן למות". אם כן, מה רע? הרי אנחנו מקדשים סרטי ז'אנר שלוקחים את הצעד קדימה - נכון, אבל עד כמה קדימה? רוג'ר מור לדוגמה (הבונד החביב עליי) זכור בעיקר בשל ה-One liners שלו והקאמפיות שאליה הגיע הסדרה בתקופתו, אך הוא לא היה חף מרגעים רציניים, שבהם ניצב מול הפתעות חדשות ומאיימות, שתפסו אותו לא מוכן - כל זאת בעודו ממשיך להיות שרמנטי ו-"בונד-י". "לא זמן למות", לעומת זאת, שם לעיתים את מיטב כספו על הדרמטי, ונותן לדרמטי להפוך למלנכולי מידי.
בפן הטכני של הסרט - שחשוב לא פחות בסרט בונד - פוקאנאגה מצטיין לעילא ולעילא: גיוסו של הצלם השוודי לינוס סאנדגרן (שזכה בפרס האוסקר על עבודתו ב-"לה לה לנד") לעבודה על הסרט הופכת כל שוט רחב ידיים וסצנת אקשן מושקעת לא רק למצטיינת בתחומה, אלא גם למלאת רבדים - כך סצינת הפתיחה מקפיאת הדם מועברת בשוטים צרי אופקים - כדי להעביר לקהל שטרגדיה עומדת להתרחש - וסצנת האקשן הנהדרת במועדון בקובה (בה אנה דה ארמס, שכיכבה לצד קרייג בסרט הנהדר "רצח כתוב היטב" לפני שנתיים, שבה לאותה דינימקה עם השחקן וגונבת את ההצגה - אמנם לזמן קצר בהחלט), שמשתמשת בצבעים שחורים ואורות בוהקים כדי להבליט את בדידותו של בונד. גם כתוביות הפתיחה מאתגרות מבחינה ויזואלית (בייחוד השימוש בנקודות, שמרפרר ל-"דר נו"), ומצליחות להציל את שירה היבש של בילי אייליש (בבקשה תביאו את לנה דל-ריי בפעם הבאה).
לסיכום, "לא זמן למות" הוא לא רק עוד סרט בונד - הוא הסתכלות על תוצר עתיק-יומין בעיניים מודרניות, ותהיה לגבי יתרונותיו, חסרונותיו, מה ראוי לשימור בו ומה חייב להיפסק מעתה והלאה. אז בעוד אנחנו נפרדים מקרייג הפורש בצער, הסקרנות לגבי הכיוון שאליו בונד יצעד מעכשיו גדולה עוד יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה