"אנט" הוא ספק מחזמר, ספק אופרת רוק נוסח "טומי" (1975) של שותפי הדור של "ספארקס", "המי" וקן ראסל, ו-"פנטום גן העדן" (1974) של בריאן דה-פלמה, ספק פואטרי-סלאם או פשוט פארסה: אחרי פתיח "Meta" בו כל שחקני הסרט, האחים מייאל וקראקס בעצמו מבקשים מאיתנו להתחיל במופע, לעצור את נשימתנו עד הרגע האחרון (נשימות מפריעות לסרט) ולסלוח ליוצרים הגאוותנים, אנחנו נחשפים לסיפור אהבתם הטרי של הנרי מקהנרי (אדם דרייבר), קומיקאי פרובקטור וגס-רוח, שעולה לבמה כמתאגרף ומנהל דו-שיח של ממש עם הקהל על סיבותיו האמיתיות להפיכתו לסטאנדאפיסט, ו-אן דפרנו (מריון קוטיאר), זמרת אופרה צרפתייה, עם קול זמיר ונאמנות למוות על הבמה וקידה בסוף, כמיטב המסורת האופראית. חייהם הצמודים של השניים - המתועדים נון-סטופ ע"י המדיה (בצורת מבזקים דוגמת ערוץ "E!") - הופכים בין רגע למורכבים הרבה יותר, כשאן מביאה לעולם את התינוקת אנט (שמגולמת ע"י בובת עץ הדומה לפינוקיו, ולכן היא נותרת אילמת מרבית הסרט) ובמקביל, כוכבה הולך וזוהר כשכוכבו של הנרי, שמתקשה לקבל שזוגיותו מאושרת, הולך ודועך בהליך של הרס עצמי. בעוד אן מקריבה את עצמה למען הקהל, הנרי "הורג" את הקהל שלו מצחוק ומאבד את שפיותו אט-אט.
בואו נתחיל בשירים, שקשורים לסגנונם הייחודי של כל אחד מיוצרי הסרט - שירי "סיפור הפרברים" לא תמצאו כאן, אלא שירים מילוליים של ממש, שמתארים את מה שקורה על המסך ובלב הגיבורים בצורה המופשטת ביותר שאפשרית - הדוגמה החזקה ביותר לכך היא שירם החוזר של הנרי ואן, "We Love Each Other So Much", שחוזר - ובכן - על אותו המשפט שוב ושוב, כשהשניים מבצעים פעילויות שונות, כולל סקס. הקהל נותר מבולבל ובעיקר נותר לצחוק ממבוכה, אך זה המכיר את האחים המוזיקאים, מזהה את ההומור העוקצני ו-"הפוך על הפוך" שמאפיין אותם ורואה את החוכמה במשפט "אחד בפה, אחד בלב". כך - לא תמצאו כאן שירים מדבקים של ממש, אלא יותר כאלו שיותירו בכם מחשבה זמן רב לאחר הצפייה בסרט. הצורה המוזרה של הגשת השירים מתחברת עם האבסורדיות שמאפיינת את יצירותיו של קראקס - שמשתמש במוזיקה ובמבוכה כדי להעביר מסרים פשוטים יחסית על העולם בצורה הרבה יותר נוקבת וחזקה. כך, סט הסרט מורכב מתפאורה עצומה וגרוטסקית, עם מוטיב האור הירוק החוזר, שמדגיש את גודל האגו של גיבוריו ואת הקנאה המבעבעת בלבו של הנרי.
עוד מוטיב חוזר ביצירותיהם של "ספארקס" וקראקס הוא הביקורת על צביעות העולם המערבי, והאינטרסטיות שמניעה אותו - כך גם כאן, הנרי - למרות שקיימת בו הידיעה שמעשיו שגויים - מתנהג כאחרון "הגברים הרעילים" ומסתכל על אנשים, ובייחוד נשים, ככלי לריצוי תאוותו לפרסום, או לתשומת לב. אין פלא אם כך, שבתו מתוארת במרבית הסרט כבובה, עוד "צעצוע" בידיו לשחק איתו. עם זאת, היוצרים אינם פוסחים גם על אשתו, וגם הכעסים שמאוחר יותר מציפים אותה מוצגים כאגואיסטיים. ביקורת מתמשכת זו לא הייתה יכולה לצאת לפועל ללא יכולותיו המדהימות של אדם דרייבר, שלועס סצנות כרגיל ואט אט הופך למעין רוברט מיצ'ום מודרני - אימתני אך אנושי בו במידה.
עם זאת, גם צורת הביקורת הפשטנית לפעמים מפספסת ניואנסים שביקורת יותר סבוכה הייתה מצליחה לצלוח - לדוגמה, הביקורת על המדיה המודרנית, חטטנותה בחיי הסלב והרצון למצוא סיבה לכל דבר - אפילו לדבר איום כמו אלימות נגד נשים, כפי שמוצג בסצנה אחת - אינה מפותחת דיה לעיתים ונראית ברורה מאליו. בנוסף, דמותה של אן, שמגולמת ע"י מריון קוטיאר, נזרקת הצידה במהלך הסרט, ודמותה אינה מפותחת יתר על המידה לאחר מכן. הליהוק החדש יחסית של קוטיאר בהפקת הסרט (קדמו לה רוני מארה ומישל וויליאמס) מוסיף למחשבה שליוצרי סרט לא הייתה מחשבה רבה על איך לערב את הדמות עוד קצת.
לסיכום, "אנט" הוא חוויה קולנועית אמיתית, כזו שתירשם בספרי ימי הקולנוע - מאתגרת, משעשעת (כמה מהבדיחות המילוליות כאן גרמו לי לצחוק בקול), מלודרמטית ומגוחכת. הקהל יוותר חצוי - חלק (וחלק עשה זאת כבר) ידחה את הסרט על הסף ויפטור אותו כ-"קשקוש מוחלט"; החלק האחר יבין את הגאונות בצירוף ה-"אוטורים" הללו ויחכה לראות את השם "אנט" מככב בעונת הפרסים הקרבה. אני יודע שאני משתייך לקבוצה השנייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה