שלושה דברים בלתי ניצחים קיימים בעולמנו: מבצעי "בחזרה ללימודים!" במאי, כתבות "קפצתי מצוק" של דני קושמרו וגלגולים חדשים של באטמן. אחרי עשור שבו הגיבור המכונף נע ונד בין גישות שונות והצלחות גדולות או כישלונות קשים - מהסיום המעט עמוס מידי של כריסטופר נולאן לטרילוגיה המוערכת שלו, לפזיזות ולאובר-דרמטיות בה נהג זאק סניידר כלפי הדמות (בסרטים כדוגמת "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" מ-2016 ו-"ליגת הצדק: גרסת סניידר" מ-2021) ועד הליצן במסיכה שהיה ב-"ליגת הצדק" מ-2017 של ג'וס ווידון. ב-2013, שנה בדיוק לאחר צאת "עלייתו של האביר האפל", הודיע בן אפלק כי הוא מעוניין לביים, לכתוב ולככב בסרט סולו חדש לבאטמן. למזלנו הרב (או לצערנו - אם כן, מי אתם?), אפלק ירד מהרעיון, אך "WB" אהבו עדיין את הקונספט והביאו את מאט ריבס ("קלוברפילד" ו-"פליסיטי" עם ג'יי ג'יי אבראמס, ושני המשכי "כוכב הקופים" לדידו) לחדש אותו. ריבס, יחד עם הכותב פיטר קרייג, שאבו רפרנסים מנובלות גרפיות של באטמן כדוגמת " The Long Halloween" משנות ה-90 ו-"Year One" משנות ה-80 וניסו להרחיק את הגיבור מגרסאות קודמות ולהחזיר אותו למקורות: עבודת בילוש. כך קיבלנו את "הבאטמן" ("The Batman"), שלא מוותר על האפלה והאווירה המשחירה של סרטיו של נולאן (או אפילו של ברטון), אך מושיב את באטמן (רוברט פטינסון, כי מי אם לא מתאים לגילום דמות חיוורת על סף שיגעון) שלנו לעבור על מאות תיקי חקירה ואותנו במשך 3 שעות, צמודים למסך, במה שקרוב להיות אחד מסרטים הטובים ביותר בפרנצ'ייז המתמשך.
"הבאטמן" עוקב אחר הגיבור (פטינסון) לאחר שנתיים בחליפה, מטיל אימה אמיתית על פושעי העיר אך קרוע מבפנים ומנוכר לסביבה (או מה שנשאר ממנה - המשרת הנאמן אלפרד, בגילומו של אנדי סרקיס). סדרת רציחות מזעזעות של האנשים הבכירים בעיר ע"י רוצח אידיאליסט (פול דאנו בתפקיד נהדר כתמיד) במסיכת פלסטיק מותירה את גותהאם בפחד, ובאטמן - יחד עם שותפו הקבוע, השוטר גורדון (ג'פרי רייט) - מנסים לרדת לסוד העניינים, ולחשוף את השחיתות שנמצאת במעמקי העיר.
נתחיל בחידוש הגדול ביותר - עיצוב "הבאטמן" כתעלומה שלא מתמרכזת על מי הוא הרוצח, אלא למה הוא רוצח. דרך התבססות על סרטי התעלומות של דיויד פינצ'ר, כדוגמת "שבעה חטאים" (1995) ו-"זודיאק" (2007), וסרטי ניאו-נואר, כדוגמת "בלייד ראנר" (1982) ו-"צ'יינהטאון" (1974), ריבס יוצק מעשיית נואר מרתקת שלא רק גורמת לקהל להמשיך ולנחש מה הצעד הבא של הרידלר (ושוב, לא בהכרח מי הוא) אלא לזכור ולהפריד את באטמן ממאות גיבורי העל האחרים שמציפים את השוק כעת. אווירת סרטי הבילוש והחשיכה המתמדת שמלווה את הסרט כולו יכולים להתפרש בעיני רבים לא רק כמתישים, אלא כסממן להיותו של ריבס במאי מוכשר אך לא יצירתי במיוחד - פחות "Auteur" ויותר "Metteur en scène", כפי שהגדירו זאת בזמנו כותבי "מחברות הקולנוע" - אך ההפך הוא הנכון: לא רק ההברקה בעיצוב העולם - הריאליסטי ובאותה מידה גותי ומוגזם לא פחות מ-"באטמן חוזר" או הסדרה המצויירת האייקונית שהגיעה בעקבותיו - או עיצוב דמותו החדשני של באטמן/ברוס ויין (אליו נגיע בקרוב) - אלא השארת הסאבטקסט, שתמיד היווה חלק משמעותי מאוד מסרטי "באטמן" אך לא פעם התפספס, שקורא לנו לשוב ולחשוב על איך אנו היינו תופסים רוצח סדרתי כריזמטי (ששולט בדמותו הציבורית) שפוגע במושחתים ביותר - האם היינו דוחים אותו על הסף או שמא היינו רואים בו "גיבור מעמד הפועלים"? כך, למרות שרעיונות הריאליזם שנכחו בסרטיו של נולאן זולגים גם לסרטו של ריבס - בעוד הראשון עיצב את דמויות הנבלים כאיום טרוריסטי (בייחוד את הג'וקר של הית' לדג'ר) המתקשר ל-11 בספטמבר, ריבס משכיל להשתמש בדמותו של הרידלר המטורף כאיתות לרוע החדש שצץ בעידן הפוסט-אמת.
קרדיט רב מגיע לא רק לריבס, אלא גם לפטינסון - אחד מהשחקנים הטוטאליים והלא-מוערכים דיו של העשור האחרון (רק צפייה ב-"גוד טיים" ו-"המגדלור" מספיקים כדי לבסס את טענתי) - שהטייק הספציפי שלו על ברוס ויין ו-באטמן כמעט ואינו דומה לאף גרסה קודמת (אולי מלבד זו המצויירת של קווין קונרוי). דווקא מי שניסה במשך זמן כה רב להיפטר מתדמית הערפד החיוור והמיוסר של "דמדומים" מציג גרסה מבוגרת של אותו תפקיד מוכר ב-"הבאטמן": ברוס ויין בגילומו הוא ורסיה על קורט קוביין (אין פלא אם כך אם שירה של "נירוונה", "Something's in the Way", מופיע מספר פעמים בסרט) בביוגרפיה הלא רשמית של גאס ואן סאנט, "ימים אחרונים" (2005) - צעיר מנוכר, מתבודד וטראומטי (על גבול ה-Emo), ומצד שני, הוא עדיין לחלוטין באטמן – אלים ונחוש, ובאותה מידה מהוסס. אולי כאן נמצא החידוש הגדול ביותר בהופעתו של פטינסון – הראשון להבין שברוס ויין ובאטמן הם היינו הך: אין כאן פלייבוי עשיר וזחוח, אין כאן באטמן שבטוח בצדקת מעשיו – אלא אדם שביומו ולילו הוא "הבאטמן" (מה שגם מצדיק לגמרי את הבחירה בשם הסתמי שניתן לסרט). אדם שנדחף על ידי החיים למצב קיצוני כל כך, שרק עטיית חליפת עטלף שחורה ופענוח זירות רצח יביאו לו – ואולי גם לעיר – את הגאולה האמיתית שתשחרר אותו מהטראומה. פטינסון אמנם אינו זוכה לדיאלוג מרובה ומסתכם לא פעם במבטים רציניים מידי (על גבול המגוחכים) לעבר העיר הגשומה מידי, אך עדיין השחקן הבריטי הצעיר מצליח להכניס לדמות כה אייקונית לא רק פיסה אמיתית מבחירות המשחק בקריירה שלו עד כה, אלא גם הסתכלות אחרת ורעננה לגמרי על דמות חרושה. הקאסט המרשים שלידו - ג'פרי רייט בתפקיד המפקח גורדון - אולי הדמות הראשונה אי פעם שהתייחסה לבאטמן (לא לברוס ויין) כאדם שווה בין שווים (מה שמתבטא בכימיה הנהדרת בין השניים); פול דאנו וגרסתו הרצחנית של הרידלר, שלא יכולה להיות יותר רחוקה מזו המגוחכת שהציג ג'ים קארי לפני כ-27 שנה ואינה מתבטאת רק באיום, אלא בדמות מיוסרת עם סיבות לפעולותיה; זואי קרביץ בתור סלינה קייל/קאטוומן, אולי הגרסה המקורקעת ביותר לדמות המסקרנת הזו, וכזו שנמלטת פה ושם מתפקיד "מאהבת לבאטמן" (למרות שהסרט כופה עליה לא פעם את התפקיד) כדי ליצור דמות מלאת מסתורין; ו-הפינגווין, בגילומו של קולין פארל תחת שכבות עצומות של איפור, הופך מחריג אכזר למאפיונר בהתפתחות (ובעל ה-"וואן-ליינרים" הטובים ביותר בסרט) וכזה שמעניין מאוד לראותו מתקדם הלאה בתוצרים הבאים (כולל סדרה שתתרכז רק בו, לפי הדיווח השבוע).
הסרט לא היה גם החוויה הקולנועית המעולה שהוא ללא השימוש הנהדר ומושך תשומת הלב בצילום - מ-POV של באטמן בתעופה ועד שוטים רחבי ידיים במרדף הטוב ביותר בסרטי הפרנצ'ייז עד כה (שמזכיר במעט את המרדף מ-"הקשר הצרפתי"), עליהם אחראי גרג פרייז'ר המוכשר (שאחראי לעוד חוויה צילומית ייחודית השנה - "חולית") - וכמובן הפסקול הקליט ביותר של מייקל ג'יאצ'ינו (זוכה האוסקר בעבור "למעלה"), אולי הזכיר ביותר בסדרה מאז זה של דני אלפמן ל-"באטמן" מ-1989, אך עדיין ייחודי ומתאים ספציפית לאווירה שבונה ריבס בסרט זה.
לסיכום, למרות מספר בעיות שניתן למנות על יד אחת (לדוגמה - דמות המאפיונר, קארמין פלקון, אותו מגלם ג'ון טורטורו - שאפשר היה להוריד אותו לחלוטין מהסרט והקהל לא היה חש בהבדל כלל), "הבאטמן" הוא חוויה קולנועית טוטאלית ואחרת (כן, גם בסרט שאורך קרוב ל-3 שעות - שחולפות במהרה) - כזו שאין להפחית בערכה בעידן בו בלוקבאסטרים ממחזרים עלילות אחד של השני, וכזה שקשה לסווג אותו רק תחת ז'אנר אחד, שכן הוא מעניק לכל צופה אלמנט אחר לקחת איתו הביתה. לנו רק נותר לחכות ולראות לאן ריבס ייקח את הפרנצ'ייז הלאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה