"ספנסר" עוקב אחר תקופת חג המולד של משפחת המלוכה הבריטית ב-1991 - מה שנדמה כלפי חוץ מתוקתק ומהודר, מתגלה בשבריריותו כשהנסיכה דיאנה, אותה בת למשפחת ספנסר בעבר וכלה סוררת למשפחת המלוכה בהווה, מגיעה לאחוזה המפוארת בנורפולק באיחור ומגלה כי צעדיה ינוטרו בצורה צמודה יותר הפעם. בעוד המשפחה וצוות האחוזה מוטרדים מ-"פזיזותה" של דיאנה סביב התקשורת וצלמי הפפארצי שמקיפים את האחוזה (בייחוד בשל השמועות ההולכות וגוברות סביב דבר פרידתה מהנסיך צ'ארלס), הנסיכה מתחילה לאבד את אחיזתה במציאות בעודה מרגישה את נטל הכללים והאחריות הציבורית מתהדק יותר יותר סביב צווארה.
מהתיאור הקצר הזה, אפשר להבין שלאריין לא כיוון למחזר כיווני עלילה מ-"הכתר" - פחות מהוקצע ושמרני נרטיבית, אלא אווירה הזייתית, מטרידה, קאמפית ומטשטשת דמיון ומציאות. כך, הבמאי הצ'יליאני מתרחק מעט מסיפורו הקודם אודות אייקון נשי תחת לחץ מאסיבי - "ג'קי" (2016) ומחליט לנוע לעבר מחוזות בדיוניים הרבה יותר. לאריין והתסריטאי סטיבן נייט ("פיקי בליינדרס") שואבים מהאיכויות המוגזמות של סרטיהם של אנטוניוני (בעיקר "תיאורמה") ואלמודובר ומייצוגים נשיים על סף התפרקות נפשית, כדוגמת "אישה תחת השפעה" של ג'ון קסוואטס ו-"פרסונה" של אינגמר ברגמן (שני סרטים שלאריין ציין בראיונות כי צפה בהם שוב יחד עם קריסטן סטיוארט במהלך צילומי הסרט), ורוקמים לא סיפור ביוגרפי מלכותי (זמן המסך של צ'ארלס והמלכה אליזבת' יכול להסתכם יחד ל-10 דקות), אלא אגדה נוסח "הנסיכה והעדשה" - אך בעוד הנסיכה ההיא תוארה כ-"מפונקת", דיאנה של סטיוארט היא קורבן לבחירות גדולות ממנה. השימוש במטאפורות ברורות למדי - כדוגמת מוטיב הפסיון הכלוא (שמופיע הן כמושא ציד והן כחיה דרוסה) והופעתה החוזרת והנשנית של אן בולין, המלכה "הסוררת" האחרונה שהעסיקה את משפחת המלוכה ושילמה על כך בחייה - עשוי אולי להרתיע מספר צופים, שיעדיפו גישה יותר אובייקטיבית ולא ניסיונית לאחד מהסיפורים המפורסמים בהיסטוריה, אבל האיכות הטלונובלית (במידה מסוימת) שנלווית לסרט הופכת אותו למסה על האבסורד בעצם הרצון שלנו כחברה (ללא קשק לתפיסותינו בנושא - בין אם אנו שוחרי פמיניזם או שובניסטים גאים) לצפות מנשים - בכל גיל ובכל מעמד - לפעול לפי סכימה מסוימת, שמא לא יתפסו במוחנו כ-"בעייתיות" או "קלוקלות".
כך, אי אפשר להפחית בחשיבות כל החלקים הנוספים - מלבד מלאכת הבימוי והכתיבה - שהופכים את "ספנסר" ליצירה המדהימה שהוא: ראשית, הופעות המשחק, שלא מסתכמות רק בסטיוארט - שלא מתפתה ליפול לתפקיד הקורבן הפאסיבי אלא מגלמת אדם שלא מאפשר למלחמתו בשדיו הפנימיים לאבד את מטרתו המקורית לחופש (תהיה זו אכזבה גדולה מאוד - בייחוד אחרי ההתעלמות התמוהה ממנה בטקס פרסי ה-SAG - אם סטיוארט לא תאחוז בפסלון המוזהב המפורסם בסוף החודש) - ומתחלקות באופן שווה בשווה בין שלוש דמויות בדיוניות שמייצגות את הצדדים השונים של השתייכות למשפחת המלוכה ואת היחס המשתנה של דיאנה אליהן - רב סרן אליסטייר גרגורי (טימותי ספול מעולה כתמיד), העוזר הראשי שהוצמד לפקח על דיאנה ומרחף מעליה כפאנטום מאיים; השף המלכותי מקגריידי (שון האריס, שהצטיין השנה בסרט מלכותי אחר - "האביר הירוק") שרואה בעבודתו שליחות (שמודגשת דרך השלטים במטבח שקוראים "שקט! הם יכולים לשמוע אתכם") אך מנסה להחריג את דיאנה מאותה קשיחות; ומגי (סאלי הוקינס בתפקיד שהיה ראוי ללא פחות שבחים מאשר זה של סטיוארט), המלבישה הצמודה של דיאנה והיחידה שמייתחסת אליה ראשית כאישה ואם ואז כבת מלוכה. ראוי מאוד לציין באותה הנשימה גם את אמצעי המבע, שנותנים את הטאץ' הסופי באגדה קולנועית - הצילום המנוכר והצבוע בצבעים רכים של הצלמת הצרפתייה קלייר מתון ("פורטרט של נערה עולה באש"); העריכה המהורהרת לפרקים והקצבית בפעמים אחרות (בייחוד בקטעי הריצה/בריחה - אחרי "ליקריץ פיצה" ו-"טיל אדום", אפשר להגדיר את שנת 2021 בתור שנת "קולנוע הריצה") של סבסטיאן ספולבדה; ופסקול הג'אז המאולתר לצד כלי המיתר של ג'וני גרינווד (עוד תוספת נהדרת לפסקולים המצטיינים שהוציא השנה), שמגביר את אווירת ההזיה והלחץ.
קשה לסכם את "ספנסר" בכמה מילים כי קשה לתאר חוויה כה קולנועית וטוטאלית במילים כלל - ועדיין, כאחד הסרטים הטובים של השנה הקודמת והנוכחית, "ספנסר" מציג כי סרט טוב יכול לנסות ולהתנתק מהמציאות עד כמה שיוכל, ועדיין להתחבר לרגשותיו הפרטיים ביותר של קהל צופים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה