סיבוב סרטי עונת הפרסים: "סמטת הסיוטים", "בלפאסט" ו-"הנהגת של מר יוסוקה"

 שנייה קלה לפני שכל הטררם מסתיים, וזוכי האוסקר לשנת 2022 מוכרזים סופית, הנה מחשבות מהירות על שלושה מהשמות הגדולים של הטקס הלילה: 

--------------------------------------------------------------------

"בלפאסט" ("Belfast"):

למרות גוף העבודה המגוון והעצום שלו -  22 סרטים בטיפה יותר מ-30 שנה, מאימה עד סרטי מארוול – ויכולותו המעולות כשחקן, קנת' בראנה לא נחשב בעיני רבים לבמאי ייחודי במיוחד או פרופילי. דווקא סרטו האישי ביותר, שמשמש כמעין חצי-אוטוביוגרפיה, שינה את דעת קהל חובבי הקולנוע – והקהל הרחב ככלל – אליו. 

"בלפאסט" ("Belfast"), שגרר אחריו באזז כבר מסיבוב הפסטיבלים שלו בספטמבר האחרון, מספר את סיפורו של באדי (ג'וד היל), ילד אירי-פרוטנסטי בן 9 שמתגורר עם אביו (ג'יימי דורנאן), אמו (קטריונה באלף, "זרה"), אחיו (לואיס מקאסקי), סבו (קיארן הינדס) וסבתו (ג'ודי דנץ') בבלפאסט של 1969. בעוד באדי מתעניין בעיקר בללכת שוב לקולנוע בשביל לראות את "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" ולהרשים את הילדה החמודה מהכיתה, סביבו מתחוללות מהומות אלימות בין הפרוטסנטים לקתולים, כאלו שגורמות למשפחה לחשוב שוב על הקשר הבלתי נפרד שלה לעיר האהובה. 

בראנה מעצב את "בלפאסט" בשחור-לבן ציורי, נופים יפים ורגעים קטנים מזיכרונו המעומעם, אבל מה שאולי יתפס – ונתפס – כטיפול קלישאתי בבעיה אמיתית או "'רומא' לעניים", אומר הרבה יותר על החוויות הילדות שלנו אם מסתכלים טיפה יותר לעומק. באמצעות רפרנסים למערבונים קלאסיים ("בצהרי היום" - בייחוד שיר הפתיחה הנודע - ו-"האיש שירה בליברטי ואלנס"), שימוש בשיריו הנוגים של ואן מוריסון המקומי (שמאז נהיה בצדק פרסונה נון-גרטה בציבור, לאחר התבטאויותיו המופגנות כנגד חיסוני הקורונה) וההבנה מתי ראוי להשתמש בשחור-לבן ומתי בצבע (כך, הבמה - בין אם התיאטרון או מסך הקולנוע - בוהקים מאור, משל היו השמש בחיינו), בראנה מציג לנו איך לא מעט מהילדות שלנו נתפסת לנו בזמן אמת – אבל גם במבט לאחור – כחלום עם טיפה ריאליזם, בצורה שמגוננת עלינו מהכאוס בחוץ אבל לא מבודדת אותנו לגמרי. תוסיפו לכך הופעות מצוינות מצד באלף (שהאקדמיה עשתה טעות חמורה שלא העמידה אותה השנה לפרס), דורנאן, דנץ', הינדס וכמובן היל ותקבלו ספק דרמה משפחתית קטנה, ספק סרט פנטזיה שבאמת קרה -  וסרט מקסים ככלל.

-----------------------------------------------------------------------

"סמטת הסיוטים" ("Nightmare Alley"):

תור הזהב של סרטי הפילם-נואר בשנות ה-40 וה-50 הביא לעולם כמה מהיצירות החשובות והטובות ביותר שראה מסך הקולנוע – "הנץ ממלטה", "ביטוח חיים כפול", "שדרות סאנסט", "ליל הצייד" וכו'... עיבוד פילם נואר לספר מאת וויליאם לינדזי גרשם, "סמטת הסיוטים" ("Nightmare Alley"), שנכשל בזמן אמת (1947) ונשכח קצת מדפי ההיסטוריה, הוא דווקא דוגמה לסיפור מהז'אנר שהיה אמנם טבוע מאוד בו אך במקביל מאוד חריג בנוף – ללא סיפור בלשי, עם אלמנטים פנטסטיים וכו'. בדיוק בגלל זה, נדמה שהסיפור נתפר לבמאי שמגשר בין שתי הקצוות הללו – המתחוכם והריאליסטי מול האפל והקסום. כך נולד העיבוד של גיירמו דל טורו לספר, שמגיע חמש שנים אחרי סרטו האחרון והזוכה הגדול של האוסקר באותה השנה, "צורת המים". ובאותה הצורה ש-"צורת המים" ניסה לחשוף אמת נסתרת של יחס החברה האמריקאית אל זרים, "סמטת הסיוטים" חושף אמת אחרת – מטרידה למדי - בהעמדת הפנים האמריקאית.

 סרטו של דל-טורו עוקב אחר סטן קרלייל (בראדלי קופר), אדם מסתורי שבורח מעבר מפוקפק ומוצא עבודה בקרקס נודד, כעוזר למופע של מתקשרת (טוני קולט) ובעלה החולה (דיויד סטראתיירן). קרלייל לומד מהקוסם הגוסס את רזי המקצוע וממנהל הקרקס (ווילם דפו - the man can do no wrong) את פחדיו האמיתיים של אמריקאי ממוצע, ונוסע לפתח קריירה חדשה ועצמאית – יחד עם אשתו הטרייה (רוני מארה) - כמתקשר מבוקש של העשירון העליון. כשפסיכולוגית מומחית (קייט בלאנשט בתפקיד קייט בלאנשט) עם סוד גדול נכנסת לחייו של קרלייל דרך אחת מהופעותיו, וההזדמנות המפתה ביותר שקיבל עד כה מגיעה אליו בצורת איש עסקים רב כח ומפוקפק (ריצ'רד ג'נקינס), קרלייל לומד שלא הכל כפי שהוא נראה. 

עם אהבה גדולה לז'אנר הנודע, דל טורו מעצב את סרטו במשחקי אורות וצל מתמשכים, דמויות רדופות ע"י החלטותיהן השגויות ותמונת מראה לחברה שיצרה אותה, אך מכניס טאץ' אישי מובחן ורצוי – אלמנטים של מותחן על סף האימה, תפאורה גדולה מהחיים (בין אם מדובר בתינוק חד-עין שרואה את נפש האדם או בניין רב-קומות בעיצוב ארט-דקו) וחקר השיגעון, אליו בסופו של דבר כולנו מתפתים לגשת. ועדיין, אלו לא רק הדברים האלו שהופכים את "סמטת הסיוטים" לסרט נואר מוצלח, אלא יד האמן שבה דל טורו לא רק מביים שחקנים – בראשם בראדלי קופר, שמביא למסך את אחת מההופעות הטובות ביותר שהראה בקריירה הארוכה שלו (לצד "ליקריץ פיצה" כמובן) – אלא מעצב את דמויותיו, שנעות מתוך חרדה מתמדת, בדידות ואינטרסנטיות – תחושות שכולנו חשנו בשנתיים האחרונות. במילים אחרות, סרט הנואר לתקופת הקורונה הוא לא רק מה שחשבנו שנאהב, אלא גם מה שהצטרכנו – "מטריד, אבל מעורר מתח והנאה באותו הזמן. זה מה שאמנות אמיתית מסוגלת לעשות", אמר מעריץ לא-נודע של דל טורו בשם מרטין סקורסזה, שלקח טור שלם ב-"לוס אנג'לס טיימס" כדי לעודד את הקהל האמריקאי לצאת ולראות את "סמטת הסיוטים" בהקדם האפשרי (הסרט חל מפלה קשה בקופות) – לי נותר רק להסכים. 

-------------------------------------------------------------------

"הנהגת של מר יוסוקה" ("Drive My Car"):

האקדמיה מסמפתת סרטים זרים מידי פעם, אך ב-98% מהפעמים לא בקטגוריה "הקדושה" שלה – הסרט הטוב ביותר. לראייה, מאז יסודו של הטקס ב-1928 ועד לעשור האחרון, רק 8 סרטים זרים הועמדו בקטגוריה ("האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר, "זעקות ולחישות" של אינגמר ברגמן). 2012 סימנה את נקודת המפנה, כשסרטו של מיכאל הנקה, "אהבה" ("Amour"), הועמד לאוסקר והראה שגם סרטים בשפה אחרת מאנגלית יכולים לרגש ולתפוס את תשומת הלב בדיוק כמו סרטים אמריקאים. הזכייה הגורפת של "פרזיטים" ב-2019 – כולל בפרס הסרט הטוב ביותר - הייתה התוצאה הישירה של השינוי בגישה לסרטים זרים. כעת, סרט מדובר ביותר שמאיים לעשות שוב השתלטות "עוינת" על השפה האנגלית "השמורה" הוא סרטו של ריוסוקה המגוצ'י ("Wheel of Fortune and Fantasy", סרטו המעולה האחר מהשנה החולפת), "הנהגת של מר יוסוקה" ("Drive My Car") - שעלה הסופ"ש לבתי הקולנוע בארץ – ד"ע - שהרוויח לעצמו לא רק שלושה מועמדויות רציניות (התסריט המעובד הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר וכמובן, הסרט הטוב ביותר) אלא הפך לסרט היפני הראשון שכלל מתקרב לקטגוריה החשובה. אחרי זכיות נוצצות בפרסי גלובוס הזהב ובפסטיבל קאן, מה באמת כה ראוי ומושך בדרמה הקטנה הזו על נהגת מיומנת? בערך הכל.

"הנהגת של מר יוסוקה" מעבד סיפור קצר באותו השם של הסופר היפני הארוקי מוריקמי (שכרגיל, אוהב לכנות את סיפוריו בשמות של שירי הביטלס - לצערינו, מטעמי זכויות יוצרים, לא תשמעו את הקלאסיקה הזו בסרט), ועוסק בסיפורו של יוסוקה (הידטושי נישיג'ימה), במאי תיאטרון צעיר ומבוקש, שמביים הפקה רב-לשונית של ספרו של צ'כוב, "הדוד וניה", כאשר הוא מגלה סוד מצער על אשתו האהובה, אוטו (רייקה קירישימה). בעוד יוסוקה על איך לעמת את אהובתו עם מה שגילה, אותה אוטו נפטרת מדימום מוחי פתאומי. יוסוקה, שנותר לבד עם הכאב הלא פתור, נאלץ להתמודד עם קשר חדש ומאתגר בחייו – מיסאקי, הנהגת הפרטית שלו, שהוצמדה לו כחלק מעבודתו החדשה ומציבה אותו מול אמיתות שלא הכיר.

סרטו של המגוצ'י אולי נראה מאיים כלפי חוץ – אורכו גובל ב-3 שעות, ואפילו כותרת הסרט מופיעה כ-40 דקות לתוכו – אך אולי דווקא כאן טמון סוד קסמו: "הנהגת של מר יוסוקה" מתייחס לאירועים המתגלגלים בחיינו כפרולוג לדבר מה גדול יותר ושובה יותר. דרך הדמויות העצורות מחד והאקספרסיביות מאידך, המגוצ'י בונה סרט שרואה באנשים דמויות במחזה שהיא החברה המודרנית – מה היא הזהות שלנו בחברה שכזו? מהי אינטימיות אם לא עוד אחיזת עיניים? מה הוא שווי החרטה? המגוצ'י רוקם את סרטו גם כנגד ההוויה היפנית הכה ידועה - חופשיות מינית מול שמרנות, קבלת הזר מול קסנופוביה - ומראה צד אחר, עדין, רגיש בחברה המוקפדת הזו. עד כמה ש-"הנהגת של מר יוסוקה" לוקח את הזמן בבניית הסיפורים שבו, הוא גם מבין שהדרמה האמיתית מגיעה מאותם מקומות שהדרמה האנושית מתחככת זו בזו – קטנים ובלתי נראים, אך עדיין קיימים. זהו סוד גדולתו של סרטו של המגוצ'י.