להיות מעריץ של במאי ע"פ רק סרט אחד שלו זו די רמאות, אבל זה מה שקרה לי עם האחים סאפדי. צמד הבמאים היהודים (סורים!) מבית ניו יורק, שגרמו לאנשים לאהוב להיות בלחץ, הכו גלים עם סרטם "Uncut Gems" (או לצערי בעברית, "יהלום לא מלוטש") בסוף השנה שעברה. אחרי שחיכיתי לו בציפייה רבה - היא השתלמה ונהייתי יח"צן די טוב של הצמד, אבל נותר עוד סרט אחד "חשוב" שלהם (הסרט נבחר להשתתף בפרסי ה- "Palme d'Or" בפסטיבל קאן ב-2017; עם זאת, האחים יצרו כמה סרטים לפני הנ"ל, אך הם מאוד נישתיים וקשה לדעת היכן ניתן להשיגם) שדי דחיתי את הצפייה בו, כי.. טוב.. לא יודע ממש למה. מדובר ב-"גוד טיים" ("Good Time") מ-2017, בכיכובו של רוברט פטינסון -כבר מזמן לא אדוארד מ-"דמדומים"- שמגלם את קוני, פושע קטן שמנסה לחלץ את אחיו המוגבל שכלית ניק (בגילומו של חצי מצמד האחים - בני) ממעצר (ולאחר מכן, מבית החולים) לאחר שעירב אותו בשוד שהשתבש. החדשות המצערות על דחיית צילומי "הבאטמן" ימים ספורים לאחר חזרה מפגרה ארוכה וכפויה בשל היותו של הכוכב הראשי - הלא הוא פטינסון עצמו - נשא קורונה, והעובדה שהאקלים העולמי מתאים מאוד לסרט כזה דחפו אותי לעשות היום את מה שהייתי יכול לדחות למחר. אני כאן כדי לבשר שוב - יש כוח אמנותי חדש בשכונה, הוא לא מתכוון לעצור וטוב שכך.
המסקנה הראשונה - כל מה שאהבתי ב-"Uncut Gems", נמצא גם כאן ולעיתים מבוצע אף טוב יותר - לאחים יש חזון אומנותי מאוד מובהק. הם אוהבים להתרכז בצד הפחות נוצץ של ניו יורק, כפי שסקורסזה נוהג לעשות (אגב, הוא הפיק את 'Gems'), אך הגיבורים שלהם לא זוהרים ומאדירים את הפשע כמו שלרוב קורה בז'אנר (וגם אצל הנ"ל), אלא מעוניינים להציג תובנות כלליות על החברה ומשלים על רצונותיו של האדם הפשוט בעולם שיש בו "הכל" (במיוחד במדינה שופעת כמו ארה"ב), עד שהם נותנים תחושה שאנו צופים בטרגדיה יוונית על ספידים -כזו שמתקרבת לסוף הבלתי נמנע, אך אנחנו לא יכולים להוריד את העיניים ממנה. החיבה של האחים ללהק "אנשים מן השורה" לתפקידים בסרטיהם נעשית גם כאן, ונותנת את התחושה שכל פנייה וטוויסט נעשה מול עינינו, בלייב. כמו כן, גם כל סימני ההיכר של הצמד מסייעים בהעברת הלחץ שעל המסך לצופה שבאולם/בבית - דיאלוגים שנשמעים אחד על גבי השני, צילום תזזיתי (ע"י הצלם שון פרייס וויליאמס; "Her Smell") ופסקול אלקטרוני אך במקביל חוצני במעט (ע"י דניאל לופטין, או בשמו האחר Oneohtrix Point Never - קרוב, אני יודע), שמגדיל את תחושת הזרות שהדמויות חשות.
המסקנה השנייה - אם אתם רוצים לראות כמה שחקן מוכשר הוא רוברט פטינסון, כמה אפלה יש בו וכמה הוא באמת לא חד מימדי (לא "ערפד חתיך"), זה הסרט בשבילכם (טוב.. וגם "המגדלור", אבל זה למרחיקי לכת). בעוד ש-"Uncut Gems" הוא משל על חטא ההיבריס וחמדנות בכללי - "גוד טיים" הוא מעשיה על ניצול ופריוולגיה לבנה, ופטינסון מעביר זאת בצורה מושלמת. קוני של פטינסון הוא פושע לא פראייר אבל הוא איננו לרגע פושע מאיים או מעורר בעת, אלא ערמומי, כריזמטי, כזה שחושב על כל צעד שלו על המקום, בעוד הצעד הקודם שלו נכשל. לכן, כנבל, קוני דומה הרבה יותר להארי פאוול ב-"ליל הצייד" או לפטריק בייטמן ב-"אמריקן פסיכו" מאשר לפרדי קרוגר או מפלצת אחרת - הוא אגואיסט, בטוח בעצמו ובצדקתו, וכמובן, מציג התנהגות פסיכופתית פה ושם - במיוחד כשכל האנשים בהם הוא משתמש נפגעים קשות ממעשיו, ולו זה מזיז כקליפת השום. הסרט דואג גם להציג דרך סיפור אישי זה בעיה גדולה יותר ורלוונטית מתמיד: שיטור יתר כלפי הקהילה השחורה, כאשר רבים "מקורבנותיו" השחורים של קוני זוכים להתייחסות הזו מצד המשטרה על לא עוול בכפם, בעוד הפושע האמיתי נהנה מתמימותם.
המסקנה השלישית והאחרונה - לחכות לעוד פרוייקטים של האחים, במיוחד בזמן קורונה, זו מטלה קשה מנשוא. עד אז, תנו את הכבוד לסאפדי.
*נ"ב: שני הסרטים - "גוד טיים" ו-"יהלום לא מלוטש" - זמינים לצפייה בנטפליקס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה