סגנונו של הבמאי והתסריטאי ווס אנדרסון הפך ב-25 שנות פעילותו (מאז שיצא סרטו הראשון, "פשיעות קטנות", ב-1996) הפך לכה מובחן - מיז-אנ-סצנה עשירה ומלאת פרטים, קומפוזיציות מאוזנות וסימטריות, רקעים צבעוניים ודמויות צבעוניות, פסקול שמלא בשירי סיקסטיז וסבנטיז נשכחים ודיאלוג ציני ויבש - עד שהפך למעין "ז'אנר" בפני עצמו. כיום, ישנם סרטים שאפשר להגיד שהם "ווס אנדרסוני-ים" (לדוגמה, "ג'וג'ו ראביט" של טאיקה וואיטיטי); קהילה שלמה ששמה לעצמה למטרה לתפוס לוקשיינים בחיים האמיתיים שנראים כאילו יצאו מסרטיו של הבמאי; ורשימה של מבקרים, שמתלבטים היכן לשים את אנדרסון על גבי ציר העשייה המודרנית - יוצר עם חזון בלתי מתפשר, שמאחוריו רבדים שונים של משמעויות, או אדם שנתפס לגימיק מסויים והפך לפרודיה של עצמו? אין ספק שסרטו האחרון (ה-10 במספר), "הכרוניקה הצרפתית" ("The French Dispatch"), שמגיע לאקרנים בארץ לאחר דחייה של שנה (בשל המגיפה) ופרימיירה מוצלחת בפסטיבל קאן האחרון, יציב את מבקריו ותומכיו עמוק יותר בעמדותיהם. לצופים, ולי, אין זה משנה - כי "הכרוניקה הצרפתית" הוא מדהים כפי שצופה ממנו.
"הכרוניקה הצרפתית" הוא אנתולוגיה המורכבת משלושה כתבות בעיתון פיקטיבי הנקרא "The French Dispatch of the Liberty, Kansas Evening Sun", מעין "ניו-יורקר" הפונה לתושבי העיר הקטנה ליברטי שבקנזס אך מבוסס בעיר הצרפתית הבדיונית " Ennui-sur-Blasé" (בתרגום חופשי, "שעמום מאפתיה"). עורך העיתון הותיק, ארתור הוביצר ג'וניור (ביל מאריי, כמובן), סוקר שלושה כתבות עבר מכותביו הבכירים למהדורה האחרונה: הרבסיינט סזרק (אוון וילסון) עורך סיור על אופניים ברחובות העיר הפחות-זוהרים של העיר; חוקרת האמנות ג'יי.קיי.אל ברנסן (טילדה סווינטון עם שיניים בולטות ומבטא לא ברור) מספרת את סיפורו של אמן (בניסיו דל-טורו) המרצה מאסר עולם בעבור רצח כפול נוראי, ומוצא מוזה חדשה בסוהרת שלו (ליאה סיידו) וקהל חדש בסוחר האמנות המפוקפק ג'וליאן קאדזיו (אדריאן ברודי) ודודיו השותפים לעסק (בוב בלאבאן ו-הנרי ווינקלר); לוסינדה קרמנץ (פרנסס מקדורמנד) מגוללת את "מהפכת השחמט" של הסטודנטים בעיר (כפראפרזה על מהפכת מאי 68' בפריז), דרך שני מוביליה - זפירלי (טימותי שאלמה) הכריזמטי, ו-ג'ולייט (לינה חודרי; "יוצאים מן הכלל") האידיאולוגית; ו-רובאק רייט (ג'פרי רייט), כתב אוכל שחור וגיי (מחווה לסופר ג'יימס בולדווין) שמוצא נחמה בהבלטת המזון בסיפורי מתח, מציג את סיפור חטיפת הילד (וינסטון אייט הלל) של קומיסר העיר (מתיה אמלריק) ע"י נהג משפחת פשע (אדוארד נורטון), והקשר של שף המשטרה, ליוטנט נסקפייה (סטיבן פארק), למקרה.
אנדרסון הוא אמנם יליד טקסס, אך במספר השנים האחרונות בחר בפריז, מקום השונה לחלוטין מהווית אותה המדינה הדרומית, כמקום מגוריו הקבוע. עם זאת, שורשים לחיבה זו למולדת התרבות האירופאית התעוררו אצל אנדרסון כבר מילדות, שנהג להכיר בע"פ את שמותיהם של כתבי החוץ של ה-"ניו יורקר" ולקרוא בשקיקה את מאמריהם. ואכן, "הכרוניקה הצרפתית" היא מכתב אהבה לשני האלמנטים האלו - התרבות הצרפתית (ובייחוד הקולנוע) והעיתונות הכתובה, בייחוד לתקופה שזו שלטה ביד רמה בתקשורת הממוסדת (במחצית הראשונה של המאה ה-20). כך, אנדרסון משלב את סגנונו המובחן כל כך ומותח אותו כדי שהשפעות זרות יכנסו ויצרו עבודה אינטר-קוטניננטלית - שמשלבת את החוצפה האמריקאית עם העדינות הצרפתית. הסטים, והצורה שבה מציג אנדרסון את הסרט, הם ממזמן - כמיטב הקלישאה - "דמות נוספת" בסרטיו של הבמאי, וב-"הכרוניקה הצרפתית" תיאור זה עולה מדרגה: המסך נחצה לשניים לא פעם, בדומה לעבודות ה-"מטא" הנודעות של גודאר; אנימציה סטייל "טינטין" מופיעה פתאום ומתארת את ההתרחשויות; העיר השקטה מעוצבת משל הייתה מסרט של ז'אק טאטי ואילו דמויות הילדים והנערים נראות הישר מסרט קלאסי של טריפו (את השניים ציין אנדרסון כשהפעה ישירה על הסרט). כך, למרות היותם של כל סרטיו נושאים אישיים הנוגעים לליבו, נדמה ש-"הכרוניקה הצרפתית" הוא הפרסונלי ביותר ביצירתו של ווס אנדרסון. במילים אחרות, זהו ווס אנדרסון במלוא ווס אנדרסוניותו.
ועם זאת, חשוב לתת מילה טובה לא רק לעיצוב המדהים כרגיל, אלא גם לאנסמבל השחקנים - אותה "החבורה הנודדת" שתרה אחרי אנדרסון בכל סרטיו, אפילו בעבור כמה דקות בלבד על המסך (כמה שחקני A-List עושים זאת כאן - נראה אם תזהו אותם). דווקא אלו, שהופכים בעבור מבקריו של אנדרסון לעוד "חומר ביד היוצר", מבהירים את הסאבטקסט הרגשי שנוכח בכל סרטיו, ובייחוד ב-"הכרוניקה הצרפתית": אותן דמויות משונות, חריגות ואף גרוטסקיות מרגישות זרות לחלוטין לעולם כה מחושב, מדוקדק, מתוכנן מראש -כך, אישיותם היא לרוב צינית וקרירה ומעלילהם מסתיימים לא פעם בכישלון חרוץ. מיקום דמויות "אנדרסוניות" אלו במיקום פסטורלי ורגוע כל כך כמו העיירה שהבמאי משרטט (ושותפיו הקבועים לכתיבה, שראוי להזכיר גם אותם - רומן קופולה, ג'ייסון שוורצמן - שמופיע כאן גם למספר רגעים - והוגו גינס, בעצמו צייר בעבור ה-"ניו-יורק טיימס") בסרט זה מבהירות יותר מתמיד את מה שאלו הלועגים לאנדרסון לא מעוניינים לשמוע: סרטיו של אנדרסון אינם קרים, העולם בו אנו חיים - ואותו הוא מקצין - הוא המנוכר. ואם אכן נזכיר שמות, נציין שלצד ותיקים וטובים כמו מאריי, סווינטון, מקדורמנד ו-וילסון, גם מצטרפים חדשים ליצירה של הבמאי, כדוגמת טימותי שאלמה (שלו 2021 הייתה שנה של שני סרטים גדולים, שהדמיון ביניהם מקרי בהחלט) ו-ג'פרי רייט, מביאים לא רק סטייל מובחן - כצפוי מהם - אלא רגש אמיתי, כזה שמביע ייאוש אך תקווה מסוימת לשינוי; כזה ששם דגש על הדיאלוג ולא על הויזואליה.
לסיכום, "הכרוניקה הצרפתית" הוא אכן פנינה אמיתית למעריציו הרבים של ווס אנדרסון - אך גם לחובבי הכתיבה (רשימת הכותבים שהשפיעו על הסרט בסופו תקרן בעיניהם במיוחד), האופנה האירופאית, הנוסטלגיה הקלוקלת מעט, ולמעשה - כמעט לכל אוהב סרטים טובים. ווס אנדרסון כאן להישאר, ו-"הכרוניקה הצרפתית" היא רק עוד צעד קדימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה