כבן למשפחת אקדמאים, כסטודנט לעתיד וכסתם אחד ששמע על המונח - האוניברסיטה היא לא מקום משעמם. בין אם מדובר בשביתות סטודנטים או ניגוד אינטרסים בין מחלקת התקציב לבין מרצים ותיקים עם תקן של שנים, תמיד יש "אקשן" ברחבי הקמפוס. לכן, האם זה כזה מפתיע שדווקא יוצרי תוכנית הפנטזיה האלימה ביותר של העשור האחרון - "משחקי הכס" - יבחרו כפרוייקט הבא שלהם קומדיה מעוררת מחשבה על תככים בחוג לאנגלית באוניברסיטה אמריקאית? לא בהכרח. היוצרים הנ"ל הם דיויד בניוף ודי-בי וייס, שחתמו לאחרונה על חוזה של מיליארדים עם נטפליקס עבור תוכן חדש. עם זאת, כעת בניוף ו-וייס צועדים אחורה לעמדת המפיקים, כשאשתו של בניוף ושחקנית מקצועית ("כולנו יחד", "ברוקמייר"), אמנדה פיט, יצרה את הסדרה וכתבה אותה - בבכורת הכתיבה שלה - עם אנני ג'ולי ווימן. כך, דווקא "החוג לאנגלית" ("The Chair"), שעומדת על שישה פרקים בלבד (כל אחד מהם בן חצי שעה), מציבה אותנו בנעליה של ראש חוג חדשה, שגורל עולמה קורס עליה וששואלת אותנו ליד מי עלינו להתייצב במלחמה הבין-דורית והתפיסתית - דווקא היא ממתק בינג' קליל.
ג'י־יון קים, פרופסורית בחוג לאנגלית (סנדרה או; "האנטומיה של גריי","להרוג את איב") הופכת בין-רגע לאישה הראשונה שאינה לבנה וגם האישה היחידה שזוכה לכהן כראשת החוג לאנגלית באוניברסיטה הפיקטיבית "פמברוק". מלאה בכוחות מחודשים ונחושה להתוות חיים חדשים לחוג זקן וגוסס (הן מבחינת מרציו והן מבחינת תקציבו), לג'י-יון נדמה כי זו הזדמנותה הגדולה להוכיח את עצמה כראויה לתפקיד - אי אז בדיוק, המציאות מתערבת. בזה אחר זה על ג'י-יון להתמודד עם דיקן שלחוץ לשים ישבנים על הכיסאות, בכל מחיר (דיויד מורס, "האוס"); שלושה פרופסורים ותיקים (הולנד טיילור, בוב בלבן, רון קרופורד) עם משכורת גבוהה ושיעור היענות נמוך לשיעוריהם; חוקרת צעירה ושחורה (נאנה מנסה; "13 סיבות"), שמפיחה חיים בשיעוריו של אחד מהפרופסורים ומטורגטת כתוספת מרעננת למחלקה ע"י ג'י-יון, אך מצידה מרגישה שעתידה האקדמי אינה בטוח שם, בלב חבורת גברים לבנים; וקולגה, חבר ואהבה מזדמנת בשם ביל (ג'יי דופלאס, "טרנספרנט"), שמתמודד עם האובדן הטרי של אשתו, עזיבת בתו לקולג', וכעת עם "תרבות הביטול" - שהלצה על חשבון הנאצים בזמן השיעור הופכת אותו לאדם המושמץ ביותר בקמפוס ומחוצה לו. כך, כפי שהכיסא שעליו יושבת ג'י-יון מתפרק במהרה, כך גם חייה המקצועיים והאישיים - בהם היא מתמודדת עם בתה הקטנה המאומצת והכעסנית (אוורלי קרגנילה) ואביה הקוריאני המזדקן (ג'י לי), שאינו מרוצה ממצבה של בתו.
כסאטירה נוקבת לגבי הפרדוקס שנמצא בבסיס כל אוניברסיטה - המאבק הבלתי נדלה בין האוניברסיטה כגוף עסקי לבין האוניברסיטה כגוף מחנך - "החוג לאנגלית" עושה עבודה מעולה. שום דבר לא חומק מעינה הגדולה - הבדלי שיטות לימוד; התקדמות מחקרית מול תקיעות במקום; הרצון לגייס "סטארים" לחוג במקום הצלחות מוכחות; ההתרפסות בפני תורמים ותחושת הכסת"ח מצד ההנהלה. אך יותר מש-"החוג לאנגלית" היא סאטירה על האוניברסיטה, היא קריאת מחאה כנגד אמריקה המודרנית - פוליטקלי קורקט שאינו מסתכל לפרטי הבעיה ומעדיף להיתפס לבעיות משניות, במחשבה שאלו יפתרו את הצרה; גיוס נשים ומיעוטים למשרות בכירות, רק כדי לצאת ידי חובה וללא קבלה אמיתית שלהם לחיק העבודה; והשליטה הבלעדית של הגבריות הלבנה בתפקידי המפתח, והסירוב להודות בטעויות העבר שלה. "אני מרגישה שהושיטו לי פצצה מתקתקת, רק כי רצו לוודא שאישה מחזיקה אותה כשהיא מתפוצצת", אומרת ג'י-יון בכאב, ומתארת את יחסי הכוחות המגדריים שעדיין נותרו אימתניים באקדמיה.
עם זאת, באותה הנשימה, נדמה ש-"החוג לאנגלית" אינה נשכנית מידי כלפי הנושאים אותם היא מבקרת, אלא מתנהלת לעיתים במעין זיג-זג מחשבתי שכזה - לדוגמה: בעוד במשך מרבית העונה, הסטודנטים מוצגים כמייצגים של תרבות הביטול, ללא הבחנה של ממש כלפי מי הם מפנים אותה (במקרה זה, כלפי ביל חסר המודעות), בסיומה הם מוצגים כמי שמרוצים מכל מה שהולך סביבם, ושהפתרון הקלוקל של הדיקן - שסותר את רעיונותיהם - מרצה אותם. כך נוצרת תמונה מבלבלת מעט של דימויים שונים. בנוסף לסאטירה החברתית והממסדית של "החוג לאנגלית", הסדרה מתפקדת גם כקומדיה נהדרת (למרות שגם היא חוטאת פה ושם בסלפסטיק טיפשי) וגם כדרמה עם הלב במקום הנכון, במיוחד בכל הנוגע לסיפוריהם המתנגשים של ג'י-יון וביל, שמועלים רמה ע"י הופעה מצויינת מצד סנדרה או וג'יי דופלאס. גם מקצוענים ותיקים, כדוגמת בוב בלבן ("ממלכת אור הירח") והולנד טיילור ("הוליווד"), גונבים את ההצגה לא פעם - הן מבחינת בדיחות והן מבחינת הרגש.
לסיכום, "החוג לאנגלית" היא סאטירה מוצלחת - אמנם לא נשכנית מספיק ויורדת לקלישאות לא פעם, אך מציגה מבט מעמיק בדינימקות שלא נחקרות מספיק בטלוויזיה הפופולרית. זוהי המלצה חמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה